פרשיות בספרי הנביאים מהוות את הרקע למזמורי התהלים. לפעמים יש כותרת מפורשת במזמור שמפנה אותנו לאירוע מסויים, ולפעמים תוכן המזמור מכוון להבנה זו. עיון בהקשר שמופיע בספרי הנביאים ובדברי הימים, יכול להאיר את מזמורי התהלים באור חדש, ולהעמיק את הכוונה באמירת המזמור.
בנוסף, כדי לקיים ״ושננתם – שיהו דברי תורה מחודדים בפיך״, נראה כי עלינו להתבונן במה שאמרו חז”ל (קידושין כט, א): ״לפיכך נקראו ראשונים סופרים – שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים: וא״ו דגחון – חציין של אותיות של ס״ת, דרש דרש – חציין של תיבות, והתגלח – של פסוקים, יכרסמנה חזיר מיער – עי״ן דיער חציין של תהלים, והוא רחום יכפר עון – חציו דפסוקים״. ספירת האותיות, התיבות והפסוקים, היא חלק משמעותי מן העיסוק במקרא וחידודו. בכל פעם שאנו סופרים, עלינו גם למצוא את החציון, שמעניק משמעות נוספת לענין כולו. לשון המקרא מלאה בתקבולות, ובוודאי שחלקי השיר שבו ערוכים בתבנית ספרותית. המקרא כפשוטו מושך אותנו להתבונן במכלול ובהקשר, תוך שימת לב לפרטים הקטנים.
בפירוש לפרקי התהילים הסתמכנו הרבה על הפרשיות המקבילות בספרי הנביאים ובדברי הימים, וכן על פשוטו של המזמור, מתוך הסיוע שיש בחלקי המזמור עצמו.
במהלך השנים בהן למדתי ולימדתי תהילים ראיתי פירושים רבים. ואולם, על אף שפעמים רבות הבאתי בפירושי דברים שיש להם מקורות קודמים, הפירוש ככלל הוא פירוש חדש, ולא ליקוט. לפיכך, לא הרביתי בציון מפרשים ראשונים שמימיהם אנו שותים, והמוצא טעות – יכול לתלותה בי ובמיעוט הבנתי.
״גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך״.
לבוא לבית ה׳ מבקש דוד, כי הדיחו אותו ממלכותו, והוא נאלץ לברוח מירושלים. דוד מבקש שה׳ ישמע את תפילתו, ולא תפגע בו עצת אחיתופל, רוצה הוא ללכת בדרך הישרה, ושה׳ ידחה את הפושעים, כי הם מרו בה׳ במרידתם בדוד.
האדם הוא היצור החלש ביותר, ואיננו נחשב לעומת השמים וכל צבאם.
האדם חסר רק מעט מא־להים, והכל נתונים תחתיו, הצאן והבקר, החיות
והעופות והדגים, והוא עובר גם ארחות ימים. בשני המופעים הללו יכול
האדם וצריך הוא להאדיר את שם ה׳ בכל הארץ.
החיפוש אחר תכונות טובות ומעשים טובים מוביל אותנו מחד לחיפוש התכונות שהובילו את אבות האומה, ומאידך לשלול את התכונות של מי שהרע לנו ונפל לפנינו. דוד מציע את התכונות של מי שיגור באוהלו של ה׳ וישכון בהר קדשו מאבותינו, אך גם מהשלילה של תכונותיו של שאול המלך.
יש מי שאומר לנו לברוח מהתמודדות, כי פעולת הצדיק אינה ניכרת, אך כאשר חוסים בה׳ בטוחים במפלת הרשעים ובהצלחת הצדיקים, וממילא אין צורך לברוח.
כאשר יצאו ישראל ממצרים אירעו שינויים בטבע. מדוע הים נקרע? ומדוע ההרים רקדו? תשובת המזמור: היה כאן גילוי א-להי. יציאת מצרים מבטאת את אהבת ה׳ לעם ישראל, והשינויים בעולם הם תולדה של הופעת ה׳.
השמים מספרים את כבוד ה׳, וייצוגו של ה׳ הוא בשמש. השמש יוצא כחתן, ואילו אנו הכלה שיוצאת לקראת החתן, מתוך שאנו מקשטים את התורה. אנו יכולים להתחבר לה׳ בשני אופנים – כמי שלומד תורה ומקיים מצוות, או כמי שמתפלל ומבקש מה׳ שיהיו לרצון אמרי פיו.
הפעולה הראשונה של דוד כמושיע ישראל היתה במלחמתו עם גלית הפלשתי. כל עם ישראל פחד, והיתה תחושה שה’ נטש אותנו ח”ו, גם דוד עצמו היה מבוזה, וכולם חשבו שהוא לא יצליח במשימתו. ה’ הושיע את ישראל מתוך כך שדוד נלחם באריה ובכלב — האויב הראשי. מתוך ההצלה יכולים לערוך סעודת הודיה.
דוד בונה מזבח לה׳ מתוך המגפה. מקום המזבח הופך להיות מקום המשכן – בית לה׳. דוד הכין את הכל כדי לבנות את המקדש, אך הוא עצמו לא בנה את הבית, והיו לו שונאים רבים שתלו זאת בחטאו. דוד יודע שהוא הלך בתומו, ומהשלמות לא בא החיסרון.
בטחון בה׳ והכרה בכך שהוא עוזר בצרות, עוזרים לנו לא לפחד גם כאשר הכל נראה אבוד וכאילו הארץ מתמוטטת. עזרת ה׳ מובילה לשמחה, וליכולת שלנו להרפות ולדעת את ה׳. המזמור הוא על נס השבתת המלחמה, מבלי שאנחנו היינו צריכים להילחם.
שבעה קולות יש במזמור זה, שלשה קולות על המים, שלשה על הארץ, ובתווך קול המשבר את ארזי הלבנון. מהו הקול הזה? ומהי השבירה שלו? ארזי הלבנון משמשים לבניין בית, אך דוד לא בנה אתם את בית ה׳ אלא את ביתו, הוא רק השתמש בארזים ובברושים כדי לרקוד לפני ה׳.
אשרי מי שאין לו עוונות, אך גם כאשר יש פשעים – הוידוי מועיל לכך שה׳ ישא את החטא. גם כאשר ה׳ מעניש – הוא איננו מביא ייסורים שלא ניתן לעמוד בהם, ומי שבוטח בה׳ – חסד יסובבנו.
שני נאומים ניתן לשמוע – את נאום ה״פשע״ לרשע, ואת נאומו של דוד על הצדיקים. בעולם הזה יכול הרשע לחיות בלי פחד א-להים, אך שם – בגיהנום – יפלו פועלי האוון, ותיראה עליונותם של הצדיקים.
המזמור שלנו הוא תגובת עם ישראל לקיום דברי הברית שכרת אתנו ה׳. אנו איננו משקרים בברית, גם כאשר מתקיימות התוכחות במלואן. הבקשה שלנו מה׳ היא לא להסתיר את פניו לנצח. מקבלים אנו את הייסורים שה׳ הביא עלינו בדין, אך מבקשים אנו מה׳ שהוא יושיע אותנו למען חסדו.
כאשר יש לנו את העושר והטוב, צריך להזהיר אותנו מפני החיבור עם הרע. הסיבה לכך שה׳ נותן לנו מלכות, היא מפני אהבת הצדק ושנאת הרשע. חיבור לא טוב, עלול להוביל גם אותנו למקומות לא טובים.
בטחון בה׳ והכרה בכך שהוא עוזר בצרות, עוזרים לנו לא לפחד גם כאשר הכל נראה אבוד וכאילו הארץ מתמוטטת. עזרת ה׳ מובילה לשמחה, וליכולת שלנו להרפות ולדעת את ה׳. המזמור הוא על נס השבתת המלחמה, מבלי שאנחנו היינו צריכים להילחם.
המלכת ה׳ כוללת את הכנעת העמים כולם, שמובילה לכך שעולם מריעים לא-להים, וכאשר ה׳ יושב על כסאו באים נדיבי העמים ומגיני הארץ כדי להלל אותו. שני השלבים בטקס ההמלכה דומים לשלבים בטקס המלכת מלך בשר ודם. בני קרח ראו את העמים כולם נופלים באופן ניסי, ומתוך כך שבו והמליכו את ה׳.
מה יכול לגרום לנו לא לפחד? הכסילים בוטחים בממונם ובעשרם, אך הם לא יכולים לפדות את עצמם ואת קרוביהם מן המוות. מי שיכול לפדות את נפשי מן השאול הוא ה׳, ולכך עלינו לעשות דברים טובים, שיגרמו לאחרים להודות ולברך.
תקוה בה’ ושוועה מביאה לישועה. הביטחון בה’ מחולל נפלאות. ה’ איננו כולא את רחמיו, והוא מציל ועוזר. את הישועה הפרטית צריך לספר בקהל רב, ולהפוך את האמונה והחסד הא-להי לנחלת הכלל.
כאשר דוד בורח הוא מתמודד מול שני סוגים של אויבים – את דואג האדומי הוא פוגש בהיותו בנוב, ועבדי שאול ככלל מנסים לנשוך אותו בעקב, כמו נחש. לעומת זאת, בגת הוא פוגש את הפלשתים שרוצים להורגו, הם אויבים שנלחמים פנים אל פנים. הבטחון בה׳ מציל את דוד משני האיומים – מה יעשה בשר ואדם לי?!
פחד האויב מביא לכך שהוא מסוכן. שאול המלך ניסה מתוך פחד להרוג את דוד בכל מיני דרכים, עוד לפני שאיבתו צפה ועלתה על פני השטח. סופו של שאול היה בכך שהוא פחד מהפלשתים ונענש במידה כנגד מידה שהוא פעל בה נגד דוד. כאשר רואים זאת מבינים איך ה׳ פועל ועושה את הכל, והצדיק החוסה בה׳ יכול לשמוח ולהתהלל.
מתוך בחירת דוד כמלך, מצליח דוד גם לבחור את הלויים ולהגדיר את תפקידם מחדש. היכולת להעניק יתרון לשבט מסוים, קשורה באפשרות לראות בהם נבחרי ה׳ ואלו שה׳ מקרב אותם, מבלי לראות בהם עליונים לכשעצמם.
הברכה לעם ישראל משפיעה על העולם כולו. במעטפת המזמור מתקיים הברכה והארת הפנים לישראל, ואילו במרכז המזמור העמים והלאומים נשפטים ביושר. לא תמיד הברכה אלינו היא בשם הוי׳, ולפעמים רק בטבע רואים את הברכה — אך תמיד יכולים גם העמים להודות ולשמוח.
כאשר ה׳ מתגלה – האויבים אובדים והצדיקים שמחים, ובמלחמה של עם ישראל, מתגלה ה׳ בניצחון ובהריגת האויבים. אמנם, התגלות ה׳ איננה רק במלחמה, והוא מופיע גם כאבי יתומים ודיין אלמנות.
המשפט והצדקה שהמלך עושה מביאים משפט וצדקה של ה’, ושלום רב לכל העם. עם זאת, הברכה מגיעה ממקור הברכה רק במה שהמלך עושה כמשפט, וגם כאשר המלך משקיע בדברים נוספים – לא נזכרת הברכה בהקשרים הללו
אסף קורא לירבעם לא לפצל את הממלכה, הוא אומר לרשעים אַל תָּרִימוּ קָרֶן, ואל תמשחו מלך שאיננו מבית דוד. ה׳ מגדע את קרנות הרשעים, ומרומם את קרן הצדיק בבניית מלכות מתוקנת, מלכות מבית דוד.
בתוך הצרה נדמה לנו לפעמים שאין נחמה. אם השליחות שלי נקטעה, מה יוכל להוציא אותי?
ההכרה שהמטרה של הצער והצרה היא בפחד שלי, ואצליח להפוך את היראה שלי ליראת ה’,
מביאה לנחמה גם לנפש הממאנת להנחם.
הגויים מטמאים את ההיכל, מחרפים את ה׳, והורגים את עבדי ה׳ וחסידיו, אך אנו מודים לה׳ לעולם, ומספרים תהילתו לדור ודור. גם כאשר הכל טוב מסביב, וגם כאשר הכל נראה רע – בכל דור אנו מודים לה׳ ומהללים אותו.
הרבה תפילות התחברו בצל המוות. במזמור לפנינו יש שלש תפילות – לא למות מבלי להשאיר זכר, לא למות כדי להמשיך לראות את נפלאות ה׳, ולא לסבול ייסורים. הרקע לתפילות הללו הוא גם בסיפור על קורח, וגם ב״מחלתו״ של אמנון.
איתן האזרחי רואה את מלכות דוד בתפארתה, אך לא לנצח זה נשאר כך, והמשורר בא בתביעה לה׳ הזונח את המלכים מבית דוד. בתחילת המזמור כולם משבחים את ה׳, אך בסיומו של המזמור נראה כי אנו צועקים לה׳ על החרפות שמחרפים אותנו. ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן.
בין ה׳ לאדם ישנו פער בכל המישורים, בעולם-שנה-נפש, וכאשר ה׳ מעניש את האדם – הוא מכלה את ימיו שעוברים כל כך מהר. מבקשים אנו שה׳ יודיע לנו את מניין ימינו, ונזכה להביא לפניו לבב חכמה. שובה ה׳ עד מתי והנחם על עבדיך.
במזמור שלנו משה מוכיח את העם, שהם לא מסתפקים במה שאבותיהם ניסו ובחנו את ה׳, ואל להם להקשות את לבם. ואולם, על אף שבדור המדבר לא הצלחנו לבוא לפניו ולהשתחוות לו, אנחנו דור אחר, שיכול לבוא לפני ה׳.
ספר בראשית הוא ספר של יחידים העובדים ה׳, וספר שמות הוא ספר של עם. ה’ הבטיח את הארץ וכרת ברית עם אברהם עם יצחק ועם יעקב, אך כדי לממש את ההבטחה, ירדו זרע אברהם ויצחק ויעקב למצרים, ויצאו משם באותות ובמופתים, כדי שינחלו את הארץ ויקיימו בה את החוקים.
הודו לה׳ כי טוב. לפעמים, מבקשים אנו לשמוח בשמחת הגוי של ה׳ ולהתהלל עם נחלתו, ולפעמים נתונים אנו בצרות, ומבקשים אנו ישועה מן הגויים האחרים כדי שנוכל להודות לה׳ ולהשתבח בתהילתו. בכל מקרה, יודעים אנו שעם כל החטאים שלנו ושל אבותינו, ה׳ זוכר את בריתו, ובסוף נוכל להודות לה׳.
ישנה גאולה פרטית מצרות וישנה גאולה כללית של העם. הגאולה הפרטית היא גם גאולה של עוברי עבירה מהצרות שלהם ומהעונשים שהם קיבלו, והגאולה הכללית היא של עם ישראל, והיא נעשית בקהל עם ובמושב זקנים. כאשר מתבוננים במזמור ובמציאות רואים את חסדי ה׳ ומודים עליהם
ה׳ נשבע לדוד שאויביו יהיו הדום לרגליו, אך דוד חושש שמא לא לעולם הוא יהיה המלך, ולפיכך צריך להדגיש – נשבע ה׳ ולא ינחם. דוד מנצח את בני עמון גם לאחר שחטא והרג בחרב בני עמון את אוריה החתי. ה׳ איננו מתחרט – אתה כהן לעולם.
כאשר יצאו ישראל ממצרים אירעו שינויים בטבע. מדוע הים נקרע? ומדוע ההרים רקדו? תשובת המזמור: היה כאן גילוי א-להי. יציאת מצרים מבטאת את אהבת ה׳ לעם ישראל, והשינויים בעולם הם תולדה של הופעת ה׳.
ירושלים היא עיר שאליה עולים שבטי י־ה להודות לשם ה׳, וזו גם עיר שה׳ מושיב בה את מלכי בית דוד. השמחה שלימה כאשר זו עיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו — אנו מודים בה לה׳, והוא מושיב בה כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט. כדי שירושלים תהיה בנויה, עלינו לשאול בשלומה, ולהתפלל על תושביה, למען אחי ורעי, ולמען בית ה׳.
שתי שבועות יש, התלויות זו בזו. שבועת דוד למצוא מקום לה׳, ושבועת ה׳ לדוד לבנות לו בית. בית לה׳ ייבנה על ידי שלמה, כיוון שרק כאשר הוא ימלוך, יקום ״בית המלוכה״ של דוד המלך. כמה שהיחיד יהיה צדיק ולוחם מלחמות גדולות — עדיין אין זו מנוחה, הדרושה לבנין בית לה׳.
אנו זוכרים את ציון ובוכים, ואיננו יכולים לשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר. ואולם, לא די בכך שאיננו שוכחים, אלא אנו מעלים את ירושלים על ראש שמחתנו. כאשר זה קורה – ה׳ יזכור את מחריבי ירושלים וישלם להם כגמולם.