בביטחון מוחלט בה’ פותח דוד את מזמור כז: “מִמִּי אִירָא?”, “מִמִּי אֶפְחָד?”. האויבים קרבים כדי לאכול את בשרו, אך הם כושלים ונופלים, מחנה חונה עליו אך “לֹא יִירָא לִבִּי” ואף אם קמה עליו מלחמה הוא מצהיר: “בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ”. הפתיחה מצביעה על האויבים שמקיפים את דוד, ועלולים לגרום לו יראה ופחד, אך הוא עומד בביטחונו ואינו מפחד כלל.

מכאן עובר דוד לתיאור בקשתו האחת: “שִׁבְתִּי בְּבֵית ה’ כָּל יְמֵי חַיַּי”. לבית ה’ ניתנו כאן כמה שמות: “הֵיכָלוֹ”, “סֻכֹּה”, “אָהֳלוֹ”, “צוּר”, והכניסה לבית זה מאפשרת “לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה'” ולהסתתר “בְּיוֹם רָעָה”. שאלתו ובקשתו של דוד איננה מנוסחת כפניה לה’ או כתפילה, וה’ נסתר בתיאור זה. הפעולה המתבקשת כמסקנה מן הבקשה מנוסחת כתיאור של ההווה: “וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי, וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה”. דוד מתרומם על האויבים שסביבו, וזובח קרבנות של שמחה.

שלש המילים שעומדות במוקד המזמור: אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַה’, יכולות להיות המשך התיאור של הזובח זבחי תרועה, אך נראה שהן גם מכוונות אותנו לתחינה אותה נפגוש בחלקו השני של המזמור, שכן זהו קול אותו נושא דוד, וגם עליו הוא מבקש: שְׁמַע ה’ קוֹלִי אֶקְרָא.

למרבה ההפתעה, לאחר החלק הראשון בו מתאר דוד את בטחונו המוחלט ואת בקשתו לשבת בבית ה’ כל ימי חייו, מגיע חלק שני, ובו נראה כי הקערה נהפכה על פיה. דוד פונה לה’ בתחינה, מבקש ממנו שישמע את קולו ויחון אותו. ליבו אומר לו לבקש את פני ה’, והוא מבקש שה’ לא יסתיר את פניו ממנו ולא יפנה אליו בכעס. דוד מתחנן שה’ ימשיך להיות בעזרו, ולא יטוש ולא יעזוב אותו אף כאשר אביו ואמו עוזבים אותו. בקשות אלו מנוסחות כפניה ישירה לה’ בלשון שלילית – “אַל תַּסְתֵּר”, “אַל תַּט”, “אַל תִּטְּשֵׁנִי”, “וְאַל תַּעַזְבֵנִי”, והן עומדות כנגד הבקשה האחת בחלק הראשון, שמנוסחת באופן חיובי, ובה ה’ הוא נסתר.

גם התיאור של הצרה בה נתון דוד שונה מן התיאור של הצרה בחלק הראשון. בפתח המזמור מתאר דוד את בטחונו מול מלחמת האויבים הסובבים אותו, ומול המחנה שהם חונים בו עליו. ואילו כאן מתאר דוד את אובדן הדרך הישרה ואת רצון הצרים עליו להעיד שקר כנגדו ולחמוס אותו בעדותם. תיאור הצרה בחלק זה הוא קשה כל כך, עד שנראה כי דוד אפילו איננו מעז להעלות על בדל שפתיו את חששו, והוא רק מציין שאם לא היה מאמין שעוד יראה בטוב ה’ בארץ חיים… [בוודאי שהוא לא היה מחזיק מעמד].

המסקנה המתבקשת מחלק זה איננה הקרבת זבחי תרועה, וגם לא שירה וזמרה, אלא דווקא תפילה ותקווה מתמדת: “קַוֵּה אֶל ה’ חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'”.

לסיכום, בחלק הראשון (א-ו. 73 מילים) מתואר בטחונו של דוד בה’ כאשר אויביו נלחמים עמו, ושאלתו האחת לשבת בבית ה’ ולזבוח זבחי תרועה, ואילו בחלק השני (ז-יד. 72 מילים) מתחנן דוד לה’ שלא יסתיר את פניו ממנו והוא מאמין ומקווה שה’ יורה לו את הדרך הישרה.

מעתה, נתבונן בשני חלקי הפרק וננסה לעמוד על סודו.

כלפי חוץ דוד מציג ארשת של ביטחון. כנגד האויבים שמסביב די לו בכניסה לסתר אהלו של הקב”ה, ה’ חופף עליו בביתו ובהיכלו והפחד החיצוני נמוג. ואולם, העבודה הפנימית מתחילה דווקא בשלב הזה, כאן לוחש לבו של דוד שעליו לבקש את פני ה’, כאן כבר לא ניתן להסתפק בהצהרות, ועליו לפנות באופן ישיר לה’ לבקשת עזרה. את המלחמה הציבורית ניתן לנצח, אך החשש מאובדן הדרך, הפחד מהשקר והחמס, איננו נעלם עם הביטחון החיצוני. לשם כך, לא די בבית ובהיכל, יש להיכנס אל נבכי הלב פנימה ולהבין שבלא אמונה ותקווה, אי אפשר להצליח במערכה הפנימית הקשה.

ניתן לדרוש את לשון הפסוקים, ולהבחין בכך שהחלק הראשון עוסק באור ה’ המקיף על האדם ובהצלה מן האויב הסובב אותו, ואילו החלק השני עוסק באור הפנימי ובתקווה שיימשך ממנו חיזוק הלב.

במזמור כולו 149 מילים, ומלבד הכתובת “לְדָוִד”, מתחלקים שני החלקים בשווה: 73 מילים בתיאור הביטחון (36 מילים) והבקשה (37 מילים) בחלק הראשון של המזמור, ו-72 מילים בתיאור התחינה (37 מילים) והצרה (35 מילים) בחלק השני. במוקד המזמור באו המילים: אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַה’, שמהוות המשך לביטחון מחד, והקדמה לקריאה לה’ מאידך.

* * * * *

במזמור שלנו מגלה דוד כי לבו אומר: בַּקְּשׁוּ פָנָי, והוא נענה לזה: אֶת פָּנֶיךָ ה’ אֲבַקֵּשׁ. פעם אחת בלבד אנו מוצאים בסיפורים על דוד שנאמר: וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה’ (שמו”ב כא, א). נראה, כי עיון בפרשיה זו ובהקשרה מעניקים משמעות נוספת למזמור שלנו.

“וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה, וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה’ [ס] וַיֹּאמֶר ה’: אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים, עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים”.

מתי היה הרעב המדובר? ומתי ה’ בא חשבון עם שאול על כך שהמית את הגבעונים? ציון הזמן: “בִּימֵי דָוִד” לכאורה איננו מספיק מפורט, ובכל זאת ניתן להניח שהוא בא להוציא מ’ימי שאול’ וביתו אחריו, ואולי הוא מוציא גם מ’ימי דוד’ כמלך על כל ישראל. גם תשובת ה’: אֶל שָׁאוּל, מצביעה על כך שאין אנו רחוקים מתקופתו, וכך דרשו בגמרא (יבמות עח, ב): “אל שאול – שלא נספד כהלכה, ואל בית הדמים – על אשר המית הגבעונים … אמר דוד: שאול – נפקו להו תריסר ירחי שתא ולא דרכיה למספדיה, נתינים – ניקרינהו ונפייסינהו” [תרגום: אמר דוד: שאול – יצאו להם שנים עשר חודשי שנה ואין הדרך לסופדו, נתינים – נקרא להם ונפייס אותם. ואולם, עי’ ברש”י שכתב שעברה יותר משנה אחת].

גם מסיומה של הפרשיה נראה, שעדיין לא עבר זמן רב כל כך למן קבורת שאול ועד הרעב שבימי דוד, שכן נאמר: וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד, אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית שַׁן אֲשֶׁר (תלום)תְּלָאוּם (שם)שָׁמָּה (הפלשתים)פְּלִשְׁתִּים בְּיוֹם הַכּוֹת פְּלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל בַּגִּלְבֹּעַ. וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, וַיַּאַסְפוּ אֶת עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים. וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו, וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ, וַיֵּעָתֵר אֱ-לֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן (שמו”ב כא, יב-יד).

ראשיתו של הקשר בין דוד לאנשי יביש גלעד מצוי בנביא מיד לאחר קינת דוד על שאול ויהונתן: וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן, וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה’ לֵאמֹר: הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה? וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָיו: עֲלֵה. וַיֹּאמֶר דָּוִד: אָנָה אֶעֱלֶה? וַיֹּאמֶר: חֶבְרֹנָה … וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי יְהוּדָה וַיִּמְשְׁחוּ שָׁם אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל בֵּית יְהוּדָה. וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר קָבְרוּ אֶת שָׁאוּל (שמו”ב ב, א-ד).

ניתן להציע, כי באמצע הפסוק – בין משיחת דוד למלך על בית יהודה, לבין מה שאמרו לדוד על אנשי יביש גלעד – היו אותן שלש שנים של רעב, ובקשת דוד את פני ה’. וייתכן, שבמקום בו נאמר לאחר הסיפור על דוד והגבעונים: וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל (שמו”ב כא, יא), הוסיפו המגידים וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר: אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר קָבְרוּ אֶת שָׁאוּל (שמו”ב ב, ד).

לפי קריאה זו, לאחר שה’ אמר לדוד, שהרעב בא לארץ מפני ששאול לא נספד כהלכה, אמרו לו המגידים שאנשי יביש גלעד קברו את שאול, וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: בְּרֻכִים אַתֶּם לַה’ אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם אֲדֹנֵיכֶם עִם שָׁאוּל, וַתִּקְבְּרוּ אֹתוֹ. וְעַתָּה יַעַשׂ ה’ עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת, וְגַם אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַדָּבָר הַזֶּה. וְעַתָּה תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם וִהְיוּ לִבְנֵי חַיִל כִּי מֵת אֲדֹנֵיכֶם שָׁאוּל, וְגַם אֹתִי מָשְׁחוּ בֵית יְהוּדָה לְמֶלֶךְ עֲלֵיהֶם (שמו”ב ב, ה-ז). בשלב זה הלך דוד ולקח את עצמות שאול ויהונתן כדי לקברם כמסופר בפרקנו (שמו”ב כא, יב-יד).

* * * * *

אם אכן הפתיחה “וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד” מתייחסת לראשית מלכותו של דוד בחברון, ניתן לתת פרשנות עמוקה יותר גם לבחירתו של דוד בשבעת האנשים מבית שאול. דוד פנה אל הגבעונים ושאל: מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם? וּבַמָּה אֲכַפֵּר? והם השיבו לו: יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו, וְהוֹקַעֲנוּם לַה’ בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה’. בבחירת האנשים מסופר: וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִי בֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל, עַל שְׁבֻעַת ה’ אֲשֶׁר בֵּינֹתָם בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל. וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל, אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת, וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי. וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים, וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי ה’ וגו’.

את העובדה שלשאול היתה פִּלֶגֶשׁ וּשְׁמָהּ רִצְפָּה בַת אַיָּה, אנו מגלים רק בִּהְיוֹת הַמִּלְחָמָה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד, כאשר אִישׁ בֹּשֶׁת חשד באַבְנֵר שהוא בא על פילגש אביו. בנקודה זו החליט אבנר לְהַעֲבִיר הַמַּמְלָכָה מִבֵּית שָׁאוּל, וּלְהָקִים אֶת כִּסֵּא דָוִד עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע (שמו”ב ג, ו-יא).

באותו הזמן נאמר גם: וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל לֵאמֹר, תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת מִיכַל אֲשֶׁר אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים (שמו”ב ג, יד). מיהם חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי? דרש רבי יהושע בן קרחה: “וכי מיכל ילדה? והלא מירב ילדה! (שכן היא זו שהתחתנה עם עדריאל המחולתי. שמו”א יח, יט) מירב ילדה ומיכל גידלה, לפיכך נקראו על שמה” (סנהדרין יט, ב).

מלכותו של איש בושת על ישראל נמשכה שנתיים בלבד (שמו”ב ב, י), ולפני שמסופר על הריגתו בידי רכב ובענה נאמר הפסוק: וְלִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל בֵּן נְכֵה רַגְלָיִם, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים הָיָה בְּבֹא שְׁמֻעַת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן מִיִּזְרְעֶאל, וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס, וַיְהִי בְּחָפְזָהּ לָנוּס וַיִּפֹּל וַיִּפָּסֵחַ, וּשְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת (שמו”ב ד, ד). הקשרו של הפסוק איננו מובן, שכן עברו עוד כמה שנים עד אשר הסתיימה המלחמה הארוכה בין בית שאול ובית דוד, ומשחו את דוד למלך על כל ישראל. רק כאשר הגיע דוד לירושלים, וה’ הניח לו מכל אויביו מסביב מסופר שדוד שאל: הֲכִי יֶשׁ עוֹד אֲשֶׁר נוֹתַר לְבֵית שָׁאוּל, וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן, והושיב את מפיבושת בירושלים לאכול תמיד על שולחן המלך (שמו”ב ט, א-יג). ואולם, בהחלט ניתן לראות בפסוק זה הקדמה לכך שדוד חמל על מפיבושת ולא נתנו בידי הגבעונים.

אם כן, שבעת האנשים אותם נתן דוד לגבעונים בסוף שלש שנות הרעב קשורים לתקופה בה דוד מלך בחברון – שני בניה של רצפה בת איה, בשלה פרצה המחלוקת בין אבנר לאיש בושת; חמשת בני מיכל, אותם היא הפסיקה לגדל בזמן שחזרה לבית דוד; ועל בנו הקטן של יהונתן, מפיבושת, חמל דוד עַל שְׁבֻעַת ה’ אֲשֶׁר בֵּינֹתָם, בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל.

נעיר, כי בְּרֵכַת גִּבְעוֹן היתה גם המקום בו התחילה המלחמה הקשה בין אַבְנֵר בֶּן נֵר וְעַבְדֵי אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל לבין יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעַבְדֵי דָוִד (שמו”ב ב, יג-לב), וניתן לראות גם בכך סמל ליחסם השונה של שאול ודוד אל הגבעונים.

* * * * *

נתבונן עוד מעט בתשובת ה’ לדוד: אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים, עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים וגו’. וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם, וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה (שמו”ב כא, א-ב). מתי קנא שאול לבני ישראל ויהודה ובקש להכות את הגבעונים? והרי אין לנו תיאור כזה בכל הסיפורים על שאול המלך!

לדברי חז”ל (יבמות עח, ב): “מתוך שהרג נוב עיר הכהנים, שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן”. לפי זה מובן גם מדוע דווקא דוד היה זה שפייס את הגבעונים, שכן הוא גרם בעקיפין להריגת כהני נוב, וכפי שאמר לאביתר הכהן: אָנֹכִי סַבֹּתִי בְּכָל נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ (שמו”א כב, כב).

מתוך עיון בבקשת פני ה’ בימי דוד ניתן גם להציע, שיחסו השונה של דוד אל הגבעונים, הוא זה שגרם לו להפוך את הבמה בגבעון לבָּמָה הַגְּדוֹלָה (מל”א ג, ד). לאחר שקיים דוד בעצמו את סיום המחצית הראשונה של המזמור שלנו: וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי, וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה, הוא ניגש לקיים גם את השלמת הבקשה של פני ה’.

וכך נאמר בספר דברי הימים לאחר העלאת הארון לירושלים: וַיָּבִיאוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִיד, וַיַּקְרִיבוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים וגו’. וַיִּתֵּן לִפְנֵי אֲרוֹן ה’ מִן הַלְוִיִּם מְשָׁרְתִים, וּלְהַזְכִּיר וּלְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַה’ אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וגו’. נראה, כי על אהל זה נתכוון דוד באמרו וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה.

ואולם, בבואו לקבוע את מקום עבודת הקרבנות, הוא מבדיל בין העומדים לפני הארון לבין הבמה, וכך נאמר: וַיַּעֲזָב שָׁם לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה’ לְאָסָף וּלְאֶחָיו, לְשָׁרֵת לִפְנֵי הָאָרוֹן תָּמִיד לִדְבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ וגו’. וְאֵת צָדוֹק הַכֹּהֵן וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה’, בַּבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן. לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה’ עַל מִזְבַּח הָעֹלָה תָּמִיד לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב, וּלְכָל הַכָּתוּב בְּתוֹרַת ה’ אֲשֶׁר צִוָּה עַל יִשְׂרָאֵל (דה”א טז, לז-מ).

דוד מפריד בין המשרתים לפני ארון ברית ה’, לבין הכהנים לפני משכן ה’. את משכן ה’ הוא קובע בבמה אשר בגבעון, ושם נשארה עבודת הקרבנות הציבורית עד בנין בית המקדש בימי שלמה. הבמה בגבעון החליפה את המשכן שעמד בנוב, עד לחורבנה של עיר הכהנים בידי שאול. ייתכן, שהמעבר לגבעון היה חלק מתהליך התשובה אותו החל דוד בשנות הרעב, והגבעונים חזרו להחזיק בתפקיד המשמעותי שהוטל עליהם בימי יהושע: וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח ה’, עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר (יהושע ט, כז).

לסיכום, הסיפור על שלש שנות הרעב בימי דוד, והוקעת שבעה מבני שאול בידי הגבעונים, הוא סיפור המעבר ממלכות שאול למלכות דוד. בסיומו, עצמות שאול ויהונתן מגיעות לארץ בנימין, ונסללת דרכו של דוד למלכות על כל ישראל בירושלים.

* * * * *

לאחר שהצבענו בהרחבה על ההקשר של בקשת דוד את פני ה’, נראה לשוב למחצית השניה של המזמור שלנו, ולמצוא בה הדים למעבר למלכות דוד, ולבקשת פני ה’ בימי הרעב.

דוד מתאר את בקשתו בלשון: כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי, וַה’ יַאַסְפֵנִי(י). מתי עזבו אותו אביו ואמו? חז”ל דרשו זאת על כל אדם, שלאחר התשמיש עוזבים אותו אביו ואמו, וה’ שומר את הטיפה וצר את העובר (ויק”ר יד, ה; הובא ברש”י). ואולם, אם באים אנו להחיל זאת על חיי דוד, הפעם היחידה בה אנו פוגשים את אביו ואמו היא כאשר הוא החל את דרכו העצמאית במְעָרַת עֲדֻלָּם, ושם נאמר: וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיו וַיֵּרְדוּ אֵלָיו שָׁמָּה. וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם מִצְפֵּה מוֹאָב, וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם עַד אֲשֶׁר אֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה לִּי אֱ-לֹהִים. וַיַּנְחֵם אֶת פְּנֵי מֶלֶךְ מוֹאָב וַיֵּשְׁבוּ עִמּוֹ כָּל יְמֵי הֱיוֹת דָּוִד בַּמְּצוּדָה (שמו”א כב, א-ד).

מיד לאחר שדוד נצטווה על ידי גָּד הַנָּבִיא לשוב אל ארץ יהודה, מסופר על תחילת המרדף של שאול והריגת נוב עיר הכהנים בעקבות הלשנתו של דואג האדומי (כב, ה-כג). נראה, כי זהו השלב בו אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי, ועליו מתפלל דוד וַה’ יַאַסְפֵנִי.

ויש להעיר, כי במקרא לא מפורש מה נעשה עם אביו ואמו של דוד, אך חז”ל דרשו “שהרגם מלך מואב ולא נמלט מהם אלא אח אחד לדוד, שברח אצל נחש מלך בני עמון, ושלח מלך מואב אחריו ולא רצה ליתנו והוא החסד שעשה נחש עם דוד” (במדב”ר יד, א). הנביא מתאר את חסדו של דוד עם מפיבושת (שמו”ב ט, א-יג) בין תגובת דוד למעשהו של מלך מואב (ח, ב) לחסדו עם מלך בני עמון (י, א-ב).

גם הבקשה: אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי, כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס (יב). מעלה בזכרוננו את עדות השקר והחמס של דֹּאֵג הָאֲדֹמִי: רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב. וַיִּשְׁאַל לוֹ בַּה’ וְצֵידָה נָתַן לוֹ וְאֵת חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ (שמו”א כב, ט-י). עדות שקר זו הובילה להריגת נוב עיר הכהנים, ומתוך כך לפגיעה של שאול בגבעונים, כפי שהזכרנו.

נראה, כי גם הסיום של המזמור: לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה’ בְּאֶרֶץ חַיִּים, התממש כאשר לאחר שלש שנות הרעב ובקשת הסליחה מן הגבעונים, וכלשון הכתוב: וַיֵּעָתֵר אֱ-לֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן (שמו”ב כא, יד).

מעתה, ניתן לראות במזמור שלנו הד למעבר ממלכות שאול למלכות דוד, מן השאלה אל בקשת הפנים. חלקו הראשון של המזמור מציין את תפקידו המסורתי של המלך, בהיותו מנצח במלחמות ושואל ומבקש רק לשבת בבית ה’. כמובן, שגם בחלק זה דוד מצטיין בבטחונו בה’ ובהעצמת הבקשה, אך ייחודו בא לידי ביטוי דווקא בחלק השני, בבקשת פני ה’ מתוך הסתר הפנים, ובאפשרות לקוות אל ה’ ולחזק את לבו, עד שיזכה לִרְאוֹת בְּטוּב ה’ בְּאֶרֶץ חַיִּים.