פרק זה מיוחד בכך שהוא איננו כולל בתוכו תפילה ובקשה, ואין בו פניה של המשורר לה’. יש בו קריאה לקהל שיריעו לה’ ויתקעו בשופר, ויש בו את קול ה’ שנשמע מתוך קול השופר.

הפרק מורכב משתי מחציות שוות באורכן, בשבעה פסוקים (ב-ז. 54 מילים) פונה המשורר לקהל שירנינו ויריעו בכלי נגינה שונים ויתקעו בשופר, ובשבעה פסוקים נוספים (ט-טו. 53 מילים) מתאר המשורר לקהל שומעיו את קול ה’ הנשמע מתוך קול השופר. בין שני החלקים ציין המשורר את המחצית בעזרת המילה “סלה”.

בנוסף, ישנה למזמור כתובת (פסוק א): לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית לְאָסָף, וחתימה (פסוקים טז-יז): מְשַׂנְאֵי ה’ יְכַחֲשׁוּ לוֹ וִיהִי עִתָּם לְעוֹלָם. וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה וּמִצּוּר דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ. בחתימה ישנה הקבלה בין פרקנו לשירת האזינו, בשכר הניתן לעם ישראל ובעונש שניתן למשנאי ה’ – “וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר … רְאוּ עַתָּה כִּי וגו’ אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל” (דברים לב). כל מחצית מתחלקת אף היא לשני חלקים שווים, וישנה תקבולת כיאסטית בין שתי המחציות.

המחצית הראשונה פותחת (ב-ה. 27 מילים) בפניה לקהל שירנינו לא-להים בכלי נגינה: הַרְנִינוּ לֵא-לֹהִים עוּזֵּנוּ (=מקור כוחנו), הָרִיעוּ לֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב. שְׂאוּ (=הרימו) זִמְרָה וּתְנוּ תֹף, כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל. תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ (=בראש חודש) שׁוֹפָר, בַּכֵּסֶה (=כשהלבנה מתכסה) לְיוֹם חַגֵּנוּ. כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא (=היום), מִשְׁפָּט לֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב.

מחצית זו ממשיכה (ו-ח. 27 מילים) בכך, שאנו תוקעים ומריעים מפני שה’ קבע זאת (שָׂמוֹ) כעֵדוּת לעם ישראל שקיבל את התורה, מתוך כך שה’ שמע את קריאתו בעת צרה בהיותם במצרים. תיאור עם ישראל במצרים מתחיל בעת שהראשון ירד למצרים: בִּיהוֹסֵף (=יוסף) בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם (=כמו שכתוב בבראשית מא, מה: וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם), שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי (=שפה שאינני מבין, מצרית) אֶשְׁמָע. כאן מדלג המשורר על כל שנות השעבוד במצרים, וחותם בגאולה: הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ (=מטען על השכם של עם ישראל), כַּפָּיו מִדּוּד (=ידי עם ישראל שבונים בניינים) תַּעֲבֹרְנָה. בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ (=חלצתי אותך), אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם (=דיברתי עם שופר, היו ברקים אך הסתרתי את הרעמים, כמו שכתוב במעמד הר סיני שמות יט, טז: וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כׇּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה) אֶבְחָנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה (כמו שכתוב שמות יז, ז: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת י”י לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה’ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן). סֶלָה.

המחצית השניה פותחת (ט-יא. 26 מילים) בתיאור מעמד הר סיני ובקול ה’ ששמענו מפי הגבורה (כדרשת רב המנונא מכות כד, א): שְׁמַע עַמִּי וְאָעִידָה בָּךְ, יִשְׂרָאֵל אִם תִּשְׁמַע לִי. לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר, וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר (מעין הדיבור השני שמות כ, ב: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי). אָנֹכִי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (מעין הדיבור הראשון: אָנֹכִי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים). אם נשמע לדבר ה’ יתקיים בנו סופו של הפסוק: הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ.

החלק השני של מחצית זו (יב-טו. 27 מילים) הוא במה שקרה לעם ישראל כאשר הוא לא שמע בקול ה’: וְלֹא שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי, וְיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה לִי. וָאֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִירוּת (=בחוזק) לִבָּם, יֵלְכוּ בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם (=בעצתם, הרעה), ומה שעלול לקרות אם ישמעו לה’: לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי, יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ – כִּמְעַט (=ברגע) אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ, וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי.

שני חלקי הפרק מבטאים שתי התייחסויות לתרועה בכלל, ולקול השופר של ראש השנה בפרט. מחד, השופר הוא קריאה שלנו כלפי מעלה, אם כזעקה מתוך מצוקה ואם כהמלכה של המלך המופיע. מאידך, בקול השופר יכולים אנו לשמוע את קול ה’, קול שופר חזק מאוד, שמתוכו נשמעת הקריאה של מעמד הר סיני: אנכי ה’ א-להיך.

*

פרק זה נאמר כשיר של יום בחג הסוכות, ונראה שפירוש הפסוק – תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ הוא: תקעו בראש השנה, לקראת יום חגנו – חג הסוכות. ייתכן מאוד, שהפרק נאמר גם במעמד הקהל בחג הסוכות, והוא כולל בתוכו את שתי הדברות הראשונות ששמענו מפי הגבורה: לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר. אָנֹכִי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ.

ונראה, כי לא לחינם אסף הוא המשורר של המזמור שנאמר בחג האסיף.

כמה לשונות במחצית השניה של הפרק רומזות לסיום התורה, וכשם שבפרשת כי תבוא נאמר על אדם שאומר (כט, יח): כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ, כך נאמר כאן: וָאֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם. בשירת האזינו נאמר (דברים לב, מ-מב): כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם. אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם. אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב, ובפרק שלנו נאמר: לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ. כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי.