תפריט
(א)מִזְמוֹר לְדָוִד לְהַזְכִּיר.
(ב)ה’, אַל בְּקֶצְפְּךָ תוֹכִיחֵנִי, וּבַחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי.
(ג)כִּי חִצֶּיךָ נִחֲתוּ בִי, וַתִּנְחַת עָלַי יָדֶךָ.
(ד)אֵין מְתֹם בִּבְשָׂרִי מִפְּנֵי זַעְמֶךָ, אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי מִפְּנֵי חַטָּאתִי.
(ה)כִּי עֲוֹנֹתַי עָבְרוּ רֹאשִׁי, כְּמַשָּׂא כָבֵד יִכְבְּדוּ מִמֶּנִּי.
(ו)הִבְאִישׁוּ נָמַקּוּ חַבּוּרֹתָי, מִפְּנֵי אִוַּלְתִּי.
(ז)נַעֲוֵיתִי, שַׁחֹתִי עַד מְאֹד, כָּל הַיּוֹם קֹדֵר הִלָּכְתִּי.
(ח)כִּי כְסָלַי מָלְאוּ נִקְלֶה, וְאֵין מְתֹם בִּבְשָׂרִי.
(ט)נְפוּגוֹתִי וְנִדְכֵּיתִי עַד מְאֹד, שָׁאַגְתִּי מִנַּהֲמַת לִבִּי.
(י)אֲ-דֹנָי! נֶגְדְּךָ כָל תַּאֲוָתִי, וְאַנְחָתִי מִמְּךָ לֹא נִסְתָּרָה.
(יא)לִבִּי סְחַרְחַר, עֲזָבַנִי כֹחִי, וְאוֹר עֵינַי גַּם הֵם אֵין אִתִּי.
(יב)אֹהֲבַי וְרֵעַי, מִנֶּגֶד נִגְעִי יַעֲמֹדוּ, וּקְרוֹבַי מֵרָחֹק עָמָדוּ.
(יג)וַיְנַקְשׁוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי, וְדֹרְשֵׁי רָעָתִי דִּבְּרוּ הַוּוֹת, וּמִרְמוֹת כָּל הַיּוֹם יֶהְגּוּ.
(יד)וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע, וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו.
(טו)וָאֱהִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר לֹא שֹׁמֵעַ, וְאֵין בְּפִיו תּוֹכָחוֹת.
(טז)כִּי לְךָ ה’ הוֹחָלְתִּי אַתָּה תַעֲנֶה אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהָי.
(יז)כִּי אָמַרְתִּי: פֶּן יִשְׂמְחוּ לִי, בְּמוֹט רַגְלִי עָלַי הִגְדִּילוּ.
(יח)כִּי אֲנִי לְצֶלַע נָכוֹן, וּמַכְאוֹבִי נֶגְדִּי תָמִיד.
(יט)כִּי עֲוֹנִי אַגִּיד, אֶדְאַג מֵחַטָּאתִי.
(כ)וְאֹיְבַי חַיִּים עָצֵמוּ, וְרַבּוּ שֹׂנְאַי שָׁקֶר.
(כא)וּמְשַׁלְּמֵי רָעָה תַּחַת טוֹבָה, יִשְׂטְנוּנִי תַּחַת (רדופי)רָדְפִי טוֹב.
(כב)אַל תַּעַזְבֵנִי ה’, אֱ-לֹהַי אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי.
(כג)חוּשָׁה לְעֶזְרָתִי, אֲ-דֹנָי, תְּשׁוּעָתִי.
כותרת המזמור מעוררת שאלה: מִזְמוֹר לְדָוִד לְהַזְכִּיר, את מה צריך להזכיר? לאחר העיון בתוכנו של המזמור, נשוב לשאלה זו.
בחלקו הראשון של המזמור (ב-יא. 76 מילים) מתאר דוד את ייסוריו הקשים, ומצביע על כך, שהיסורים באים בכעסו של ה’ עליו, מפני חטאיו: ה’, אַל בְּקֶצְפְּךָ (=בכעסך) תוֹכִיחֵנִי, וּבַחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי. כִּי חִצֶּיךָ נִחֲתוּ (=פגעו) בִי, וַתִּנְחַת (=ותרד) עָלַי יָדֶךָ. אֵין מְתֹם (=שלימות) בִּבְשָׂרִי מִפְּנֵי זַעְמֶךָ, אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי מִפְּנֵי חַטָּאתִי. כִּי עֲוֹנֹתַי עָבְרוּ רֹאשִׁי (=גבוהים ממני), כְּמַשָּׂא כָבֵד יִכְבְּדוּ מִמֶּנִּי. הִבְאִישׁוּ (=הסריחו) נָמַקּוּ (=התרככו) חַבּוּרֹתָי, מִפְּנֵי אִוַּלְתִּי (=טפשותי). נַעֲוֵיתִי (=התעוותתי), שַׁחֹתִי עַד מְאֹד, כָּל הַיּוֹם קֹדֵר הִלָּכְתִּי. כִּי כְסָלַי (=מותני) מָלְאוּ נִקְלֶה (=חום), וְאֵין מְתֹם בִּבְשָׂרִי. נְפוּגוֹתִי (=נחלשתי) וְנִדְכֵּיתִי עַד מְאֹד, שָׁאַגְתִּי מִנַּהֲמַת לִבִּי. אֲ-דֹנָי! נֶגְדְּךָ כָל תַּאֲוָתִי (=גלויות לפניך כל משאלותי), וְאַנְחָתִי מִמְּךָ לֹא נִסְתָּרָה. לִבִּי סְחַרְחַר, עֲזָבַנִי כֹחִי, וְאוֹר עֵינַי גַּם הֵם אֵין אִתִּי.
בחלקו השני של המזמור (יב-כא. 78 מילים) מתאר דוד את יחסם של הסובבים אותו לייסוריו: אֹהֲבַי וְרֵעַי, מִנֶּגֶד נִגְעִי יַעֲמֹדוּ, וּקְרוֹבַי מֵרָחֹק עָמָדוּ. וַיְנַקְשׁוּ (=זממו רע) מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי, וְדֹרְשֵׁי רָעָתִי דִּבְּרוּ הַוּוֹת (=רשע), וּמִרְמוֹת כָּל הַיּוֹם יֶהְגּוּ. מה יחסו של דוד לדבריהם? וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע, וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו. וָאֱהִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר לֹא שֹׁמֵעַ, וְאֵין בְּפִיו תּוֹכָחוֹת (=טענות). מדוע? כִּי לְךָ ה’ הוֹחָלְתִּי (=קויתי), אַתָּה תַעֲנֶה אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהָי. כִּי אָמַרְתִּי: פֶּן יִשְׂמְחוּ לִי (=יצחקו עלי), בְּמוֹט רַגְלִי עָלַי הִגְדִּילוּ (=יפתחו את פיהם). כִּי אֲנִי לְצֶלַע נָכוֹן (=מזומן), וּמַכְאוֹבִי נֶגְדִּי תָמִיד. כִּי עֲוֹנִי אַגִּיד, אֶדְאַג מֵחַטָּאתִי. וְאֹיְבַי חַיִּים (=חייהם) עָצֵמוּ (=גדלו), וְרַבּוּ שֹׂנְאַי שָׁקֶר. וּמְשַׁלְּמֵי רָעָה תַּחַת טוֹבָה, יִשְׂטְנוּנִי תַּחַת (רדופי)רָדְפִי טוֹב.
ומסיים דוד את המזמור בבקשה: אַל תַּעַזְבֵנִי ה’, אֱ-לֹהַי אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי. חוּשָׁה לְעֶזְרָתִי, אֲ-דֹנָי, תְּשׁוּעָתִי.
מהו הקושי העיקרי של דוד? נראה, שאת הייסורים שהוא עובר הוא מצדיק, שכן הם באו עליו מפני חטאיו, אך את יחסם של אחרים מבקש דוד לשנות. מחד, אוהביו ורעיו שעומדים מנגד, ומאידך, מבקשי נפשו, שהוא איננו יכול להגיב לדבריהם, והוא עושה את עצמו כחרש וכאלם, אך הוא מבקש מה’ שלא יעזוב אותו, וימהר להושיע אותו, וה’ יהיה זה שיענה לדורשי רעתו.
מהו המאורע שמתוכו מתפלל דוד?
הפסוקים: וַיְנַקְשׁוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי, וְדֹרְשֵׁי רָעָתִי דִּבְּרוּ הַוּוֹת, וּמִרְמוֹת כָּל הַיּוֹם יֶהְגּוּ. וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע, וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו. וָאֱהִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר לֹא שֹׁמֵעַ, וְאֵין בְּפִיו תּוֹכָחוֹת רומזים באופן ברור למה שאירע בזמן בריחת דוד מאבשלום (שמו”ב טז, ה-יד): וּבָא הַמֶּלֶךְ דָּוִד עַד בַּחוּרִים, וְהִנֵּה מִשָּׁם אִישׁ יוֹצֵא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית שָׁאוּל וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא, יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל. וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים אֶת דָּוִד וְאֶת כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם וְכָל הַגִּבֹּרִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ: “צֵא, צֵא, אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל! הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה’ כֹּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ (תחתו)תַּחְתָּיו, וַיִּתֵּן ה’ אֶת הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ, וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה”. כאשר רצה אבישי בן צרויה להסיר את ראש שמעי, אמר לו המלך: “מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה, (כי)כֹּה יְקַלֵּל (וכי)כִּי ה’ אָמַר לוֹ ‘קַלֵּל אֶת דָּוִד’ וּמִי יֹאמַר ‘מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן?’ “. דוד מקווה, שבזכות שתיקתו ה’ ישיב לו טובה תחת הקללה: “הִנֵּה בְנִי אֲשֶׁר יָצָא מִמֵּעַי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי, וְאַף כִּי עַתָּה בֶּן הַיְמִינִי – הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל, כִּי אָמַר לוֹ ה’. אוּלַי יִרְאֶה ה’ (בעוני)בְּעֵינִי, וְהֵשִׁיב ה’ לִי טוֹבָה תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה”. ייתכן, שכנגד שמעי ההולך בצלע ההר לעומתו, כמו שכתוב: וְשִׁמְעִי הֹלֵךְ בְּצֵלַע הָהָר לְעֻמָּתוֹ הָלוֹךְ וַיְקַלֵּל וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים לְעֻמָּתוֹ וְעִפַּר בֶּעָפָר, אומר דוד במזמור שלנו: כִּי אֲנִי לְצֶלַע נָכוֹן, וּמַכְאוֹבִי נֶגְדִּי תָמִיד.
ואולם, למי רומז דוד באומרו: אֹהֲבַי וְרֵעַי, מִנֶּגֶד נִגְעִי יַעֲמֹדוּ, וּקְרוֹבַי מֵרָחֹק עָמָדוּ?
היחיד שכתוב עליו את הכינוי רֵעֶה דָוִד הוא חושי הארכי. וכך מתואר חושי הארכי כאשר דוד בורח מאבשלום (טז, לב-לד): וַיְהִי דָוִד בָּא עַד הָרֹאשׁ, אֲשֶׁר יִשְׁתַּחֲוֶה שָׁם לֵא-לֹהִים, וְהִנֵּה לִקְרָאתוֹ חוּשַׁי הָאַרְכִּי קָרוּעַ כֻּתָּנְתּוֹ וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ. וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד: אִם עָבַרְתָּ אִתִּי וְהָיִתָ עָלַי לְמַשָּׂא. וְאִם הָעִיר תָּשׁוּב וְאָמַרְתָּ לְאַבְשָׁלוֹם עַבְדְּךָ אֲנִי הַמֶּלֶךְ אֶהְיֶה עֶבֶד אָבִיךָ וַאֲנִי מֵאָז וְעַתָּה וַאֲנִי עַבְדֶּךָ, וְהֵפַרְתָּה לִי אֵת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל.
ואכן, וַיָּבֹא חוּשַׁי רֵעֶה דָוִד הָעִיר, וְאַבְשָׁלֹם יָבֹא יְרוּשָׁלִָם (טו, לז). ולהלן (טז, טז-יז): וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא חוּשַׁי הָאַרְכִּי רֵעֶה דָוִד אֶל אַבְשָׁלוֹם, וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל אַבְשָׁלֹם: יְחִי הַמֶּלֶךְ יְחִי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל חוּשַׁי: זֶה חַסְדְּךָ אֶת רֵעֶךָ? לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אֶת רֵעֶךָ? ואכן, חושי הארכי הצליח להפר את עצת אחיתופל הטובה, שרצה לשלוח אנשים ולהרוג את דוד באותו לילה, ויעץ לאסוף את כל העם ולהילחם (יז, א-יד).
ואולם, היתה עצה נוספת של אחיתופל לאבשלום, ואליה לא התייחס חושי הארכי ולא כתוב שהוא ניסה להפר אותה (טז, כ-כג): וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל אֲחִיתֹפֶל: “הָבוּ לָכֶם עֵצָה מַה נַּעֲשֶׂה”. וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל אַבְשָׁלֹם: “בּוֹא אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמוֹר הַבָּיִת, וְשָׁמַע כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי נִבְאַשְׁתָּ אֶת אָבִיךָ וְחָזְקוּ יְדֵי כָּל אֲשֶׁר אִתָּךְ”. וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאֹהֶל עַל הַגָּג, וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיו לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל. וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱ-לֹהִים, כֵּן כָּל עֲצַת אֲחִיתֹפֶל גַּם לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם. חושי הארכי לא הפר עצה זו, ומתאים לומר, שכאשר דוד שמע מה קרה, הוא אמר: אֹהֲבַי וְרֵעַי, מִנֶּגֶד נִגְעִי יַעֲמֹדוּ, וּקְרוֹבַי מֵרָחֹק עָמָדוּ.
ויש להוסיף, שבנבואת נתן הנביא לדוד נאמר לאחר מעשה בת שבע (יב, ט-יב): מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה’ לַעֲשׂוֹת הָרַע (בעינו)בְּעֵינַי? אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן. וְעַתָּה, לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם, עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי, וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה. כֹּה אָמַר ה’, הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ, וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ, וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ, וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת. כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ. דוד מקבל את התוכחה, ואומר: חָטָאתִי לַה’.
נבואה זו של נתן התממשה באבשלום בנו, שהוא הרעה שקמה מביתו והוא זה ששכב עם נשיו בעצת אחיתפל (טז, כב): וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאֹהֶל עַל הַגָּג, וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיו לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.
ואולם, מה פירוש לשון הנבואה “וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ”? הרי בנו של דוד איננו רעו! היחיד שכתוב עליו את הכינוי רֵעֶה דָוִד הוא חושי הארכי, ובין התפקידים בבית המלוכה היה זה תפקיד, כלשון הכתוב (דבה”א כז, לג): וַאֲחִיתֹפֶל יוֹעֵץ לַמֶּלֶךְ וְחוּשַׁי הָאַרְכִּי רֵעַ הַמֶּלֶךְ. כאשר אבשלום שוכב עם פילגשי אביו בעצת אחיתופל, וחושי הארכי עמד מנגד, מבלי להפר את עצת אחיתפל, הרי זה כאילו הם ניתנו לו! ונראה, שלפיכך משתמש דוד במזמור שלנו בביטוי “וְרֵעַי מִנֶּגֶד” כלשון נבואת נתן הנביא “נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל”. סיומו של הפסוק: וּקְרוֹבַי מֵרָחֹק עָמָדוּ, הוא כלשון הכתוב על עשר הנשים של דוד (טו, טז-יז): וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ וְכׇל בֵּיתוֹ בְּרַגְלָיו, וַיַּעֲזֹב הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים לִשְׁמֹר הַבָּיִת. וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ וְכׇל הָעָם בְּרַגְלָיו וַיַּעַמְדוּ בֵּית הַמֶּרְחָק.
נראה, כי גם השימוש בלשון “נִגְעִי” לקוח מנבואה קודמת של נתן הנביא על הבן הממשיך של דוד המלך (שמו”ב ז, יד): אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֺתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם.
מעתה, נראה לשוב לכותרת המזמור מִזְמוֹר לְדָוִד לְהַזְכִּיר. כאשר יואב רוצה להשיב את אבשלום לירושלים, הוא מבקש מאשה חכמה מתקוע שתספר סיפור לדוד (יד, ב-כ) “אֲבָל אִשָּׁה אַלְמָנָה אָנִי, וַיָּמָת אִישִׁי. וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים, וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם, וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד וַיָּמֶת אֹתוֹ. וְהִנֵּה קָמָה כָל הַמִּשְׁפָּחָה עַל שִׁפְחָתֶךָ וַיֹּאמְרוּ ‘תְּנִי אֶת מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת הַיּוֹרֵשׁ’, וְכִבּוּ אֶת גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה לְבִלְתִּי (שום)שִׂים לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה”. ומוסיפה האשה: “יִזְכָּר נָא הַמֶּלֶךְ אֶת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ (מהרבית)מֵהַרְבַּת גֹּאֵל הַדָּם לְשַׁחֵת, וְלֹא יַשְׁמִידוּ אֶת בְּנִי”. ייתכן, שכאשר דוד אומר את המזמור שלנו, הוא מקיים מחדש את הבקשה יִזְכָּר נָא הַמֶּלֶךְ אֶת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ, ועל כן הוא אומר: מִזְמוֹר לְדָוִד לְהַזְכִּיר, והפעם – הזיכרון לא יוליד את ההגנה מפני גואל הדם, אלא דווקא את השמדת הבן.