הקושי הגדול למקרא המזמור הוא בסידורו: הפרק פותח בהודיה ובתיאור של ההצלה מן הצרה, ומחציתו השניה עוסקת בקושי ובתחינה שבאה מתוך הצרה. אם היה הפרק מתאר בתחילה את הקושי ולאחר מכן את ההצלה מן הצרה, היה ניתן להבין שיש כאן שיר הודיה על היציאה מן הצרה, אך כאן הסדר הוא הפוך, בתיאור הקושי והתחינה לאחר ששמחנו על היציאה מן המיצר. יש להעיר עוד, שאין הצרה מפורשת בכתוב, על אף שנראה שהיתה זו צרה גדולה. היא מתוארת כנפילה אל באר שחת והגעה עד שערי מוות, הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי, וַתִּרְפָּאֵנִי, ובזמן הצרה הָיִיתִי נִבְהָל, ושמתי שק ומספד.

חמישה פסוקים מקדיש דוד להודיה (ב-ו. 40 מילים): אֲרוֹמִמְךָ ה’ כִּי דִלִּיתָנִי (=הגבהת אותי), וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי. ה’ הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי, חִיִּיתַנִי [מִיָּרְדִי] בוֹר (=מלרדת לקבר). גם אם יש צרה, אין זו מפלה מוחלטת, וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי. וכאשר דוד מתפלל, שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ – וַתִּרְפָּאֵנִי. מתוך כך, הוא פונה גם לחסידים ואומר להם לזמר ולהודות לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ, שכן באופן כללי יש רק רֶגַע בְּאַפּוֹ, אך החַיִּים הם בִּרְצוֹנוֹ. גם כאשר בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי, יודע דוד שכבר לַבֹּקֶר תבוא רִנָּה. את תחושתו בשלב זה מכנה דוד שלוה: וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי…

במוקד המזמור עומדת האמירה של דוד בעת שלוותו: בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם. במקום אחר מגדיר דוד דווקא את הרשע כאומר בְּלִבּוֹ בַּל אֶמּוֹט (תהילים י, ו). במובן מסוים יש כאן גבהות אף, שמובילה למחשבה שאֵין אֱ-לֹהִים (י, ד). ונראה, שכתיקון ותשובה למחשבה שהוא לא ימוט, ממשיך דוד במזמור, ומלמד אותנו כיצד הכל תלוי ברצון ה’, ולא במעשי האדם.

יש שהציעו לראות במילים וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי רק הקדמה לפסוקים הבאים, וכאילו יש כאן הבטה לאחור על התקופה בה דוד המלך היה שלו, בטרם התרגשה עליו הרעה. ואולם, יש מקום להתייחס כאן לא רק לתקופת השלווה שקדמה לצרה הכתובה בחלקו השני של המזמור, אלא גם לתיאור השלווה אליה הגיע דוד לאחר ההודיה בחלק הראשון של המזמור. נראה, כי דוד מתאר כאן תהליך שחוזר על עצמו, והוא איננו מגיב רק לצרה מסויימת. בכל פעם שהוא נופל לבור ה’ מעלה אותו, אך הוא זקוק לכוונן את האמירה אותה הוא אומר בתקופת שלוותו.

חמשת הפסוקים הבאים (ח-יב. 40 מילים) מקבילים בתקבולת כיאסטית לפסוקים שקדמו להם. נגד האמירה כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ, בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה (ו), אומר דוד: ה’ בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי (=את מקום עֹז (=, הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל (ח). במקום: זַמְּרוּ לַה’ חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ (ה), קורא דוד ומתחנן: אֵלֶיךָ ה’ אֶקְרָא וְאֶל אֲ-דֹנָי אֶתְחַנָּן (ט). כנגד תיאור ההצלה מן הצרה בחלק הראשון: ה’ הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי, חִיִּיתַנִי [מִיָּרְדִי] בוֹר (ד), מתוארת תפילתו מתוך אותה הצרה: מַה בֶּצַע בְּדָמִי, בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת? הֲיוֹדְךָ עָפָר? הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ? (י). במקום תיאור הרפואה המהיר אותו אנו מוצאים בחלק הראשון: ה’ אֱ-לֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי (ג), מתחנן דוד: שְׁמַע ה’ וְחָנֵּנִי, ה’ הֱיֵה עֹזֵר לִי (יא). ומול הפתיחה שמציינת את העובדה שהאויבים אינם שמחים: אֲרוֹמִמְךָ ה’ כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי (ב), מתאר דוד את שמחתו בסיום: הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי, פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה (יב).

אם כן, החלק השני של המזמור, שמתאר את הצרה בפרוטרוט, מדייק את ההודיה שבחלקו הראשון. מעתה, אין לראות באמירה בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם רק את נחלתו של הרשע, שהוא אומר כך בלבו מתוך שאֵין אֱ-לֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָיו. כאן מתאימה דווקא ההכרזה אותה מבטא דוד במקום אחר: שִׁוִּיתִי ה’ לְנֶגְדִּי תָמִיד, כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט (טז, ח). אכן, מרגיש דוד כי חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים, אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי, אך רק מתוך שהוא בטוח בה’ הוא אומר: לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי, אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח. כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל, לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת. גם בעת צרה סמוך דוד ובטוח בה’, אך לא מפני שהוא מנותק מן המציאות, אלא מפני שהוא מחובר לה’ בתפילה מתמדת.

מעתה, חתימת המזמור, בה מבקש דוד: ה’ אֱ-לֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ (יג) באה כדי להרבות בכבוד שמים, ולא רק מתוך הנוחות הפרטית: לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד, וְלֹא יִדֹּם. את הצלתו מן הצרה מנמק דוד ברצונו להודות לה’ כל הזמן: הֲיוֹדְךָ עָפָר? הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ? וכך תיאר הרמב”ן את מטרת המצוות וכוונת הבריאה כולה: “וכוונת כל המצות שנאמין בא-להינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין א-ל עליון חפץ בתחתונים, מלבד שידע האדם ויודה לא-להיו שבראו” (רמב”ן שמות יג, טז).

במזמור כולו 97 מילים. ומלבד הכותרת (5 מילים) והחתימה (9 מילים), מתחלק המזמור לשני חלקים זהים (40 מילים), ובמוקדו עומדות המילים המרכזיות: בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם. וכפי שביררנו, המחצית הראשונה של המזמור עוסקת בהודיה, ומחציתו השניה מקבילה באופן כיאסטי ועוסקת בצרה.

* * *

ישנם שני קשיים עם כותרת המזמור, מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד: ראשית, איזה בית חנך דוד? הרי בית המקדש לא נבנה בימיו, ואם נגיד שמדובר בביתו הפרטי של דוד, הרי לא מצינו שנערכה חגיגה בחנוכתו. יתר על כן, מה הקשר בין כותרת זו לבין המשך המזמור, שכלל לא נראה שמדובר בו על בנין בית.

במשנה (ביכורים פ”ג מ”ד) נראה, שמדובר בחנוכת בית המקדש, ומזמור זה נאמר בעת העלאת הביכורים, ועם כל פעם שאנו מביאים ביכורים לבית המקדש אנו חונכים אותו ושמחים בבניינו. בכל זאת, נראה שיש מקום לראות בכותרת הפניה לבניית ביתו של דוד, אך לא במובן הרגיל של בית.

בשמואל ב (ה, יא-יב) מסופר: וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צֹר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַעֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר וַיִּבְנוּ בַיִת לְדָוִד. וַיֵּדַע דָּוִד כִּי הֱכִינוֹ ה’ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְכִי נִשֵּׂא מַמְלַכְתּוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. לאחר מכן, מעלה דוד המלך את הארון לירושלים (ו, א-כג), והנביא מציין: וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה’ הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא: רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה. בדבריו אלו מבקש דוד לבנות בית לה’, לאחר שהוא כבר יושב בביתו (ז, א-ב).

בתחילה ענה לו נתן הנביא: כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה, כִּי ה’ עִמָּךְ. ואולם, באותו הלילה קיבל נתן נבואה, ובה מונע ה’ את דוד מלבנות את בית המקדש. מדוע לא יבנה דוד את הבית? יש מקום לצרף לדברי הנבואה אצלנו את האמור בספר דברי הימים (א כב, ז-יג), בצוואת דוד המלך לשלמה בנו: אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה’ אֱ-לֹהָי. וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה’ לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ, לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה, וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב, כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב, וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד  עוֹלָם.

לפי הפסוקים שם נראה, שהסיבה שלא הסכים ה’ שיבנה דוד בית המקדש, היא מפני ששפך דמים הרבה. לשיטת כמה מהפרשנים, עיקר הנקודה שבאה לידי ביטוי בספר שמואל הוא שלילת הבניה מדוד וקיומה אצל בנו, אך הטעם לכך שדוד לא בנה בעצמו מפורש רק בדברי הימים (מלבי”ם, רלב”ג).

יחד עם זאת, נראה שיש מקום להתבונן בפסוקי הנבואה לעצמם, ולהבין מתוכם טעם נוסף לכך שהבית לא ייבנה בידי דוד: כֹּה אָמַר ה’, הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי?! כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת, לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן. בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים? אם כן, ה’ לא בא אף פעם בדרישה לבנות בית. גם כאשר מדברת התורה על הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם (דברים יב, ה), אין היא מציינת אלא את השראת השכינה במקום, והציווי: לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה. הבית עליו מדובר בתורה איננו בית ה’, אלא דווקא ביתם ומשפחתם של האנשים שבאים לפני ה’, ושמחים בכל הברכה שנתן להם ה’.

מעתה, ה’ מצביע על המגמה ההפוכה מזו שציין דוד המלך לבנין הבית. מדברי דוד עולה, שאין ראוי לו לשבת בבית ארזים ובקביעות, בעוד ארון הא-להים עודנו עומד בתוך האוהל העראי. כביכול, האדם שקבוע במקומו, מעוניין לבנות מקום של קבע לשם ה’. ה’ בדבריו מצביע על ארעיותו של האדם, וכל עוד לא הושלם התהליך בו ה’ נותן קביעות לעם ישראל ולבית המלוכה, אין מקום לבנין בית. בית ה’ איננו משקף את הקביעות של ה’, שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, אלא את הקביעות שנותן ה’ לבני האדם.

הטעם לכך שדוד איננו בונה את בית המקדש הוא, מפני שלו עצמו עדיין אין בית וקביעות על ממלכתו. דווקא ה’ הוא זה שבונה את הבית לאדם, ומתוך בנין הבית המשפחתי יוכל האדם להעמיד את בית ה’ על תילו. השאלה אותה מעמיד ה’ בדבריו היא: מיהו בעל הבית, ומי זה שיכול להכריז כי הוא עומד על מכונו, ומעתה הוא פנוי לבנות בית לאחרים: כֹּה אָמַר ה’ צְבָ-אוֹת, אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל. וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ, וָאַכְרִתָה אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ, וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו, וְלֹא יִרְגַּז עוֹד, וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה. וּלְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ, וְהִגִּיד לְךָ ה’ כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ ה’.

רק לאחר שה’ נטע את עם ישראל במקומם, רק לאחר שתיכון ממלכתו של דוד, נוכל להביא לידי ביטוי את הקביעות אותה נתן לנו ה’, בבנין בית לשמו: כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ, וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ. הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי, וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם וגו’, וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ, כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם.

לאחר שנתן הנביא דיבר אל דוד כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּכְכֹל הַחִזָּיוֹן הַזֶּה, שב דוד ומתפלל לפני ה’: מִי אָנֹכִי אֲ-דֹנָי ה’ וּמִי בֵיתִי, כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם וגו’ וְעַתָּה ה’ אֱ-לֹהִים, הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ עַל עַבְדְּךָ וְעַל בֵּיתוֹ הָקֵם עַד עוֹלָם, וַעֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וגו’. וְעַתָּה, הוֹאֵל וּבָרֵךְ אֶת בֵּית עַבְדְּךָ לִהְיוֹת לְעוֹלָם לְפָנֶיךָ, כִּי אַתָּה אֲ-דֹנָי ה’ דִּבַּרְתָּ, וּמִבִּרְכָתְךָ יְבֹרַךְ בֵּית עַבְדְּךָ לְעוֹלָם. ניכר, כי דוד מבין שאותו בית ארזים שבנה לו חירם מלך צור איננו ביתו האמיתי. הבית הוא ביתו של עבד ה’, ובנבואתו של נתן הנביא נחנך בית זה, ומברכת ה’ יבורך ביתו של דוד.

במקום זה מתאימה הכותרת: מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד, ויש בה כדי להצביע על תוכנו של הפרק. הסיפור כולו נפתח בכך שהמלך ישב בביתו, וַה’ הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו. כאן ביקש דוד לשמוח במקום אשר יבחר ה’, ולבנות גם לו בית. זו ההודיה בה פותח דוד את המזמור שלנו: אֲרוֹמִמְךָ ה’ כִּי דִלִּיתָנִי, וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי. עם זאת, תחושת השלווה שמלווה אותו, יש בה חשש גאווה, כפי שהזכרנו בפירוש הביטוי: וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם, ולפיכך עליו להתחזק בהכרה בכך שרצון ה’ הוא זה שהעמידו, והוא גם ההופך את מספדו למחול, פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה. כאשר תתקיים תפילתו של דוד: וּמִבִּרְכָתְךָ יְבֹרַךְ בֵּית עַבְדְּךָ לְעוֹלָם, יוכל הוא גם כן לקיים את רצונו: ה’ אֱ-לֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ.

ייתכן, שיש מקום לחבר את חנוכת הבית המשפחתי והמלכותי של דוד לחנוכת הבית הפרטי של כל אדם, שנזכרת בתורה רק בקשר לשב מערכי המלחמה (דברים כ, א-י): כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וגו’, וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם וגו’ כִּי ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם. וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר: מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ וגו’. ההכרה בכך שה’ הוא ההולך לפנינו, מאפשרת לנו להשיב לביתו את הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב מחד, ואת מי שלא חנך את ביתו מאידך. החשש פן מישהו אחר יחנוך את הבית איננה מאפשרת להילחם כראוי, ורק כאשר אנו מבינים שלא אנו בעלי הבית, וה’ א-להינו הוא ההולך עמנו להושיע אותנו, ניתן לנצח במלחמה. רק כאשר שִׁוִּיתִי ה’ לְנֶגְדִּי תָמִיד, יכולים אנו לומר שוב את מזמור ההודאה, ולהגיע אל השיא: בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם, ואל החתימה: לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם.