פתיחת המזמור: יָקוּם אֱ-לֹהִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו, וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו, בנויה על בסיס דברי משה בנסוע הארון (במדבר י, לה): קוּמָה ה’ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. על מנת להבין את המזמור, נתעמק בהקשר של דברי משה.

חומש במדבר הוא חומש הפקודים, והוא פותח בציווי ה’ למשה (במדבר א, א-ב): שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כׇּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כׇּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן.

מהו הצבא עליו מדובר? ומהם ‘מבחני הכניסה’ לצבא? הצבא הוא צִבְאוֹת ה’, שהוציא ה’ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות יב, מא), והמפקד של בני ישראל הוא בחינת הכניסה.

לשם מה צריך בשנה השניה להיותם במדבר לפקוד את הצבא? ה’ בחר את ארץ ישראל לעמו ישראל, וכאשר עם ישראל חונה מסביב למשכן באופן הראוי, יסע הארון, ואתו המחנה כולו, ויפוצו האויבים וינוסו המשנאים. בשלב זה, ה’ אמר את תכנית הכיבוש של ארץ ישראל (שמות כג, כ-כז): הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמׇרְךָ בַּדָּרֶךְ, וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי … כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ, וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו … אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ, וְהַמֹּתִי אֶת כׇּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם, וְנָתַתִּי אֶת כׇּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף.

כל הצבא של בני ישראל הוא צבא ה’, והבחינות לצבא זה אינן קשורות לבדיקות פיזיות, אלא שארבעת המחנות הכוללים את שנים עשר השבטים, מסודרים מסביב למשכן ולארון, ומתי שהארון נוסע – נוסעים כל בני ישראל (במדבר י, כח-לד): אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם וַיִּסָּעוּ … וַיִּסְעוּ מֵהַר ה’ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, וַאֲרוֹן בְּרִית ה’ נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה. וַעֲנַן ה’ עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנׇסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה.

בתקופת המדבר נוסע ארון ברית ה’ לתור להם מנוחה, ובתחילת פרשת שלח מצווה ה’ את משה (במדבר יג, ב): שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. בני ישראל צריכים היו לבחור את ארץ כנען, ובכך להמשיך את הבחירה של הארון – לתור להם מנוחה, אך במקום להיות תיירים הבוחרים בארץ כנען, הפכו האנשים את עצמם למרגלים ואמרו (במדבר יג, כח-לא): אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד … לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. המרגלים השפיעו על כולם (במדבר יד, א): וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא.

מעתה, לא נסים כל משנאי ה’ מפני הארון, ובני ישראל ‘התגלגלו’ ארבעים שנה במדבר, שלאחריהם לא חוזר המצב לכמות שהיה, אלא נוצר משהו חדש.

לאחר ארבעים שנה מופיע “צבא” פעם נוספת, אך הפעם אין זה צבאות ה’, אלא צבא שצריך לבחור אותו, צבא של בני ישראל. וכאשר מצווה ה’ את משה (במדבר לא, ב): נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים, מתחיל משה בבניית צבא (לא, ג): הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא, וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה’ בְּמִדְיָן.

אם כן, הצבא הראשון הוא צבא ה’, ובנסוע הארון נסים כל האויבים מפניו, ואילו בני ישראל בונים את הצבא השני, כדי לתת את נקמת ה’.

כאשר בני ישראל נכנסים לארץ, עובר לפניהם כׇּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה’ לַמִּלְחָמָה משבטי ראובן וגד (במדבר לב, כז), כְּאַרְבָּעִים אֶלֶף חֲלוּצֵי הַצָּבָא עָבְרוּ לִפְנֵי ה’ לַמִּלְחָמָה אֶל עַרְבוֹת יְרִיחוֹ (יהושע ד, יג). ובהיות יהושע ביריחו, הוא נושא את עיניו ורואה את שַׂר צְבָא ה’ (יהושע ו, יד), ומעתה כל המלחמות תהיינה על ידי הצבא של בני ישראל, בהנהגת שר צבא ה’. זהו צבא שנלחם, והאויבים אינם בורחים ממנו בעצמם, ושר צבא ה’ מנהיג את הצבא.

האם נשכיל לראות במלחמה את יד ה’? האם נבחין בשר צבא ה’ ההולך לפני המחנה?

בתחילת תקופת השופטים מסופר על דְבוֹרָה (שופטים ד, ד-כא), אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת, שקראה לְבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי, וַתֹּאמֶר אֵלָיו: הֲלֹא צִוָּה ה’ אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר, וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן … וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל בָּרָק: קוּם, כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן ה’ אֶת סִיסְרָא בְּיָדֶךָ, הֲלֹא ה’ יָצָא לְפָנֶיךָ, וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו. וַיָּהָם ה’ אֶת סִיסְרָא וְאֶת כָּל הָרֶכֶב וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה לְפִי חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק, וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה וַיָּנָס בְּרַגְלָיו. וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם, וַיִּפֹּל כָּל מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי חֶרֶב לֹא נִשְׁאַר עַד אֶחָד. וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל אֹהֶל יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי… וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ, וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט, וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ, וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת.

מחד, בסיפור זה השתמשו בצבא מבני נפתלי ובני זבולון, ומאידך – ה’ יצא לפני ישראל, ושר הצבא של כנען נפל ביד יעל ולא בידי ברק. דבורה הנביאה, נתנה פרשנות רוחנית למלחמה זו, ושרה בעקבותיה (שופטים ה, ב-ג): בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, בְּהִתְנַדֵּב עָם, בָּרֲכוּ ה’. שִׁמְעוּ מְלָכִים, הַאֲזִינוּ רֹזְנִים, אָנֹכִי לַה’, אָנֹכִי אָשִׁירָה, אֲזַמֵּר לַה’ אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

שירת דבורה, היא ההתחלה של מזמור התהילים שלנו, ונתבונן בכמה קשרים בין שירה זו לשיר של דוד.

דבורה פותחת: אָנֹכִי אָשִׁירָה, אֲזַמֵּר לַה’ אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, ודוד קורא לכולם במזמור שלנו: שִׁירוּ לֵא-לֹהִים, זַמְּרוּ שְׁמוֹ, סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת, בְּיָ-הּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו.

בשירת דבורה: ה’, בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר, בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם, אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ, גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה’, זֶה סִינַי, מִפְּנֵי ה’ אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ובמזמור שלנו: אֱ‍-לֹהִים בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ, בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן. סֶלָה. אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי אֱ-לֹהִים, זֶה סִינַי, מִפְּנֵי אֱ-לֹהִים אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

בשירת דבורה נזכרו השבטים הלוחמים: זְבֻלוּן, נַפְתָּלִי לעומת השבטים שלא יצאו למלחמה. ובמזמור שלנו: שָׁם בִּנְיָמִן צָעִיר רֹדֵם (= מנהיג אותם, רומז לשאול המלך), שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם (= רוגמים אותם, רומז לדוד המלך), שָׂרֵי זְבֻלוּן שָׂרֵי נַפְתָּלִי (רומז ליוצאים למלחמה עם סיסרא).

שירת דבורה מסתיימת בייבוב של אם סיסרא: בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו. חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ. הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר, שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא, שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה, צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל. ובדומה, במזמור שלנו: מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן (= אחרו לבוא), וּנְוַת בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל (= תאמר שהם מחלקים שלל).

במזמור שלנו מודגש, שלא רק במלחמות מתגלה ה’ ומכניע את האויבים, והתגלות ה’ מופיעה בכל ארחות החיים.

החלק הראשון (ו-כ. 134 מילים) מתאר את צבא ה’ המתגלה תמיד: אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת, מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱ-לֹהִים, חַיָּתְךָ (= בני עמך) יָשְׁבוּ בָהּ, תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ לֶעָנִי. ההופעה של ה’ היא הופעה של חיים, והצבא הוא הנשים המבשרות את ההתגלות: אֲ-דֹנָי יִתֶּן אֹמֶר, הַמְבַשְּׂרוֹת (הן) צָבָא רָב.

החלק השני של המזמור (כא-לו. 136 מילים) מתאר נצחון במלחמה: הָאֵ-ל לָנוּ אֵ-ל לְמוֹשָׁעוֹת, ויש בה הרבה הרוגים: לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת, אַךְ אֱ-לֹהִים יִמְחַץ רֹאשׁ אֹיְבָיו, קָדְקֹד שֵׂעָר (= ראש, של מי ש)מִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו (= חטאיו, אויב ה’). לְמַעַן תִּמְחַץ רַגְלְךָ בְּדָם, לְשׁוֹן כְּלָבֶיךָ מֵאֹיְבִים מִנֵּהוּ. כאשר מופיע א-להים ורואים את הליכותיו כל העמים נכנעים בפניו: גְּעַר חַיַּת קָנֶה (= האויב, כמו חיה השוכנת בין הקנים), עֲדַת אַבִּירִים (= פרים), בְּעֶגְלֵי עַמִּים, בִּזַּר עַמִּים קְרָבוֹת יֶחְפָּצוּ. יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים (= יביאו מתנות) מִנִּי מִצְרָיִם, כּוּשׁ תָּרִיץ יָדָיו לֵא-לֹהִים.