במזמור יש שני חלקים, שהפתיחה והסיום בהם זהים: ה’ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ. החלק הראשון (ב-ד. 31 מילים) מתאר את חולשת האדם לעומת גרמי השמים, והחלק השני (ו-י. 33) מתאר את ממשלתו של האדם על כל מה שבארץ ובימים. במוקד המזמור (ה) שתי שאלות על האדם: מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ, וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ.

ה”אנוש” הוא האדם בחולשתו – ועליו השאלה היא מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ?! ומדוע הודו של ה’ איננו על השמים, אלא כוחו מתבטא דווקא כאשר האדם קורא בשמו, דווקא כאשר העולל והיונק – חסר הישע האנושי – קוראים בשם ה’ ומשביתים את האויב והמתנקם.

“בן אדם” הוא בחוזקו – ועליו השאלה היא: וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ?! האדם החזק שחסר לו רק מעט מלהיות אֱ-לֹהִים, האדם ששולט בכל הברואים, והכל תחת רגליו, דווקא בחוזקו הוא קורא בשם ה’ ומגלה ששמו אדיר בכל הארץ.

שני מופעים – הראשון, הוא מופע של אנוש, והשני הוא מופע של בן אדם, ושניהם קוראים בשם ה’, ומאדירים את שמו בכל הארץ.

בשני המופעים הללו נפגשנו בשני הפרקים המתארים את בריאת העולם. בפרק הראשון, האדם הוא סוף מעשה, ולאחר שנבראו השמים והארץ וצבאם נאמר (בראשית א, כו-כז): וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל־הָאָרֶץ וּבְכָל־הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים ׀ אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. האדם הוא האדם השלם, זכר ונקבה, שנברא בצלם א-להים, ועליו ניתן לקרוא את הפסוקים: וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱ-לֹהִים, וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ, כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו.

בפרק השני, לעומת זאת, האדם נברא חסר בעולם חסר (בראשית ב ה-כג): וְכֹל ׀ שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח, כִּי לֹא הִמְטִיר ה’ אֱ-לֹהִים עַל־הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה … וַיִּיצֶר ה’ אֱ-לֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. ה’ אמר: לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ, ורק אז נאמר שהוא יצר את החיות והעופות ולא מצא לאדם עזר כנגדו עד שהוא בנה את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה. כאן צוה ה’ את האדם ציווי אחד: מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. למעשה, אכלה האשה מעץ הדעת: וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. האדם התגלה בחולשתו, ובכך שהנחש גובר עליו, והוא לא מושל עליו.

על מופע זה מתאים התיאור בפתיחת המזמור עם התמיהה: ה’ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם. מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ, לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם. כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ, מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ, יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה. מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ?! הרי ישנם ברואים שלמים, כשמים ירח וכוכבים, ומדוע תזכור את האדם ותבקש מעוללים ויונקים להאדיר את שמך? תנה הודך על השמים!

אין הכרעה במזמור שלנו בין שני המופעים של האדם. ברור לדוד שגם בגדולת האדם וגם בחולשתו, הוא זה שצריך להאדיר את שם ה’ בארץ.

נראה, שהבנה זו התחדדה אצל דוד כאשר הוא ברח משאול אל אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת (שמו”א כא, יב-טז)׃ וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ אֵלָיו הֲלוֹא־זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ, הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל (באלפו) [בַּאֲלָפָיו] וְדָוִד (ברבבתו) [בְּרִבְבֹתָיו]. וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ, וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ־גַּת. וַיְשַׁנּוֹ אֶת־טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם (ויתו) [וַיְתָיו] עַל־דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל־זְקָנוֹ. וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל־עֲבָדָיו הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי. חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי כִּי־הֲבֵאתֶם אֶת־זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי הֲזֶה יָבוֹא אֶל־בֵּיתִי.

מחד, דוד הוא המכה רבבות, המכה את גלית הגתי. ומאידך, דוד הוא איש משתגע שאינו בא אל הבית. ייתכן, שכאן שר דוד לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית, מתוך ההבנה שהתחדדה בגת על שני המופעים של האדם.

אם כן, מזמור זה מבטא את הכרת דוד בכך, שבשני המופעים שלו הוא צריך להאדיר את שם ה’ בכל הארץ, ולפעמים השבתת האויב והמתנקם היא דווקא כאשר האדם מבטא את חולשתו.