בחלק הראשון של המזמור (ב-ו. 48 מילים) מבקש דוד: חַלְּצֵנִי ה’ מֵאָדָם רָע, מֵאִישׁ חֲמָסִים תִּנְצְרֵנִי (= תשמרני). האדם הרע ואיש החמסים הם קבוצת אנשים שחושבים רעות על דוד: אֲשֶׁר חָשְׁבוּ רָעוֹת בְּלֵב, כָּל יוֹם יָגוּרוּ (=יתאספו ל)מִלְחָמוֹת. שָׁנֲנוּ (=חידדו) לְשׁוֹנָם כְּמוֹ נָחָשׁ, חֲמַת עַכְשׁוּב (=ארס עכביש) תַּחַת שְׂפָתֵימוֹ (=השפתיים שלהם). ושוב מבקש דוד: שָׁמְרֵנִי ה’ מִידֵי רָשָׁע, מֵאִישׁ חֲמָסִים תִּנְצְרֵנִי, והפעם הדימוי הוא של אנשים שמנסים להפיל אותו: אֲשֶׁר חָשְׁבוּ לִדְחוֹת פְּעָמָי (=רגלי). טָמְנוּ גֵאִים (=גאוותנים, רשעים) פַּח (=מלכודת) לִי, וַחֲבָלִים פָּרְשׂוּ רֶשֶׁת לְיַד מַעְגָּל (=הדרך), מֹקְשִׁים שָׁתוּ (=הניחו) לִי.

עיון בדברי הימים של דוד מוביל אותנו לכריתת המעיל של שאול במערה, ואמירתו (שמו”א כד, ט-טו): לָמָּה תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹר, הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ. הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ, אֵת אֲשֶׁר נְתָנְךָ ה’ הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה, וְאָמַר לַהֲרָגֲךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ, וָאֹמַר לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי, כִּי מְשִׁיחַ ה’ הוּא. וְאָבִי, רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי, כִּי בְּכָרְתִי אֶת כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע, וְלֹא חָטָאתִי לָךְ, וְאַתָּה צֹדֶה אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. יִשְׁפֹּט ה’ בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּנְקָמַנִי ה’ מִמֶּךָּ, וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ. כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי: מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע, וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ. אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל? אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף? אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת, אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד? וְהָיָה ה’ לְדַיָּן, וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וְיֵרֶא וְיָרֵב אֶת רִיבִי, וְיִשְׁפְּטֵנִי מִיָּדֶךָ.

דוד מבקש מה’ שיהיה דיין, וישפוט בינו לבין שאול. הוא קורא למי ש’מלשין’ לשאול אָדָם, האומר לו: הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ. הוא מכנה את מה שעורך שאול אחריו כמצוד על מנת להורגו, וְאַתָּה צֹדֶה אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. את עצמו מכנה דוד כֶּלֶב מֵת ופַּרְעֹשׁ אֶחָד.

במזמור שלנו מבקש דוד מה’ שיציל אותו מאָדָם רָע, הוא מתאר את המצוד שנערך אחריו: טָמְנוּ גֵאִים פַּח לִי, וַחֲבָלִים פָּרְשׂוּ רֶשֶׁת לְיַד מַעְגָּל, מֹקְשִׁים שָׁתוּ לִי. ואת הרודפים אחריו בפיהם הוא מכנה נחש ועכביש, והם ככל הנראה הרודפים אחרי כלב ופרעוש: שָׁנֲנוּ לְשׁוֹנָם כְּמוֹ נָחָשׁ, חֲמַת עַכְשׁוּב תַּחַת שְׂפָתֵימוֹ.

מי מכונה אִישׁ חֲמָסִים? ומדוע יש כאן שימוש בלשון חמס?

בספר דברי הימים מסופר (דבה”א יב, יז-יט), שבני בנימין ויהודה באו אל דוד במצודה, והוא יצא לפניהם ואמר להם: אִם לְשָׁלוֹם בָּאתֶם אֵלַי לְעָזְרֵנִי, יִהְיֶה לִּי עֲלֵיכֶם לֵבָב לְיָחַד, וְאִם לְרַמּוֹתַנִי לְצָרַי בְּלֹא חָמָס בְּכַפַּי, יֵרֶא אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וְיוֹכַח. ואכן, אמר עמשי לדוד שהם עמו: לְךָ דָוִיד, וְעִמְּךָ בֶן יִשַׁי, שָׁלוֹם שָׁלוֹם לְךָ וְשָׁלוֹם לְעֹזְרֶךָ, כִּי עֲזָרְךָ אֱ-לֹהֶיךָ.

דוד הגיע אל המצודה מיד לאחר שהוא כרת את כנף המעיל לשאול ודיבר איתו, וכך כתוב (שמו”א כד, כב): וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לְשָׁאוּל, וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל אֶל בֵּיתוֹ, וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו עָלוּ עַל הַמְּצוּדָה. הוא חושש, שהבאים אליו רוצים לרמותו, אך הוא אומר להם שאין חמס בכפיו, וה’ יוכיח!

אם כן, אנשי החמס הם אלו שרוצים להסגיר את דוד לשאול, ואמרו לו שהוא נמצא במדבר עין גדי. על שאול נאמר (שמו”א כד, ב) וַיֵּלֶךְ לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַאֲנָשָׁיו עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים, ואנשי החמס ניסו ללוכדו כפי שמנסים ללכוד חיות.

מעניין, שדוד אומר לה’ במזמור שלנו: סַכֹּתָה לְרֹאשִׁי בְּיוֹם נָשֶׁק, וזו הפעם היחידה בתנ”ך שמלחמה מתוארת כיוֹם נָשֶׁק. מתאים לביטוי זה, הביטוי שנאמר על בני בנימין שהצטרפו לדוד (דבה”א יב, ב): נֹשְׁקֵי קֶשֶׁת מַיְמִינִים וּמַשְׂמִאלִים, בָּאֲבָנִים וּבַחִצִּים בַּקָּשֶׁת, מֵאֲחֵי שָׁאוּל מִבִּנְיָמִן.

החמס הוא עוול, שעל פי רוב קשור גם בשקר. איש החמס איננו דווקא הרשע במעשיו, אלא הרשע בדיבורו – אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס (שמות כג, ב); כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה. וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה’, לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם. וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב, וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו (דברים יט, טז-יח). גם כאשר יעקב מוכיח את בניו על מעשה שכם, הוא איננו מתייחס רק להריגת העיר, אלא לשקר שהתלווה למעשה: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי (בראשית מט, ה-ו), ואף שרה מתייחסת לעוולה שנעשתה לה בלשון חמס, ואמרה לאברהם: חֲמָסִי ע+ָלֶיךָ, אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ, יִשְׁפֹּט ה’ בֵּינִי וּבֵינֶיךָ (בראשית טז, ה).

איזה חמס חווה דוד? מדוע מי שרוצה להסגירו לשאול הוא איש חמסים?

דוד שר בְּיוֹם הִצִּיל ה’ אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל (שמו”ב כב, א), שהוא ניצל מחמס: אֱ-לֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ, מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי, מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי, מֹשִׁעִי, מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי (כב, ג). וגם בסיום השירה (כב, מט): וּמוֹצִיאִי מֵאֹיְבָי, וּמִקָּמַי תְּרוֹמְמֵנִי, מֵאִישׁ חֲמָסִים תַּצִּילֵנִי. נראה, כי שאול הרודף אחרי דוד איננו רק מסכן את נפשו, אלא חומס ממנו את מה שמגיע לו – המלוכה. שמואל משח אותו למלך, וַיֹּאמֶר ה’ קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא. וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו (שמו”א טז, יב-יג). כאשר דוד היה במערה עם שאול, ואמרו לו (שמו”א כד, ד): הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה’ אֵלֶיךָ הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת (איביך)אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ, וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ. אומר דוד לאנשיו (כד, ו): חָלִילָה לִּי מֵה’ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה’, לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ, כִּי מְשִׁיחַ ה’ הוּא. דוד גם כן נמשח למלך, אך כל עוד שאול הוא המלך – דוד לא ישלח את ידו בו. איש החמסים רוצה לעוות את הדין, ולגרום למשיח ה’ – דוד – להיתפס בידי שאול.

בחלק השני של המזמור (ז-יב. 49 מילים) מניח דוד שה’ יקבל את תפילתו: אָמַרְתִּי לַה’ אֵ-לִי אָתָּה, הַאֲזִינָה ה’ קוֹל תַּחֲנוּנָי. י-ה-ו-ה[אֱ-לֹהִים] אֲ-דֹנָי עֹז (=מקור) יְשׁוּעָתִי, סַכֹּתָה (=הגנת) לְרֹאשִׁי בְּיוֹם נָשֶׁק (=במלחמה). אַל תִּתֵּן ה’ (שיצאו אל הפועל) מַאֲוַיֵּי (=רצונות) רָשָׁע, זְמָמוֹ (=מחשבתו) אַל תָּפֵק (=תוציא) יָרוּמוּ (=יתרוממו, יתרחקו ממנו). והוא מתאר את העונש שהרשעים יקבלו: רֹאשׁ מְסִבָּי (=הסובבים אותי), עֲמַל שְׂפָתֵימוֹ (=החטא שבשפתם) (יכסומו)יְכַסֵּמוֹ (=יכסה אותם).(ימיטו)יִמּוֹטוּ (=יפלו) עֲלֵיהֶם גֶּחָלִים בָּאֵשׁ, יַפִּלֵם בְּמַהֲמֹרוֹת (=בבורות) בַּל יָקוּמוּ. וכתוצאה מהעונש של בעלי לשון הרע: אִישׁ לָשׁוֹן בַּל יִכּוֹן בָּאָרֶץ, אִישׁ חָמָס רָע יְצוּדֶנּוּ (=יתפסו אותו) לְמַדְחֵפֹת (=למרחקים).

בסיום המזמור (יג-יד) מבסס דוד את בקשתו על תקדים: יָדַעְתִּי כִּי יַעֲשֶׂה ה’ דִּין עָנִי, מִשְׁפַּט אֶבְיֹנִים. היכן מצינו שה’ שומע אל העני? בפרשת משפטים מסופר (שמות כב, כד-כו): אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה, לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ. אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ, עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא (כסותה)כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ, הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ, בַּמֶּה יִשְׁכָּב?! וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי, וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי. המזמור איננו קושר את כריתת כנף המעיל לשמלה שמוזכרת בפרשה, אך נראה כי לא רחוק לומר, שדוד משתמש בתקדים הצעקה של העני לצעקתו שלו, והוא יודע שה’ יעשה את הדין בסופו של דבר.