כותרת המזמור מצביעה על כך שיש שני שותפים בחיבור המזמור – (1) לַמְנַצֵּחַ לִידוּתוּן, (2) מִזְמוֹר לְדָוִד. על ידותון נאמר (דבה”א טז, מא-מב): וְעִמָּהֶם הֵימָן וִידוּתוּן וּשְׁאָר הַבְּרוּרִים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת לְהֹדוֹת לַה’ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וְעִמָּהֶם הֵימָן וִידוּתוּן חֲצֹצְרוֹת וּמְצִלְתַּיִם לְמַשְׁמִיעִים וּכְלֵי שִׁיר הָאֱ-לֹהִים וּבְנֵי יְדוּתוּן לַשָּׁעַר. וניגוניו הפכו לניגוני נבואה, כמו שנאמר (דבה”א כה, א): וַיַּבְדֵּל דָּוִיד וְשָׂרֵי הַצָּבָא לַעֲבֹדָה לִבְנֵי אָסָף וְהֵימָן וִידוּתוּן [הַנִּבְּאִים](הנביאים) בְּכִנֹּרוֹת בִּנְבָלִים וּבִמְצִלְתָּיִם. אם כן, ניתן להבחין במזמור שלנו בין החלק שאותו דוד אמר בעצמו, לחלק אותו אמר דוד על ידי ידותון (עפ”י בבא בתרא יד, ב).

חלקו הראשון של המזמור (ב-ו. 50 מילים) מצביע על כאביו של דוד, ועל מאמציו לא לחטוא בלשונו: אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי, אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם, בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי (=כל עוד הרשע מולי). נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה, הֶחֱשֵׁיתִי (=שתקתי) מִטּוֹב, וּכְאֵבִי נֶעְכָּר (=נהיה עכור). נראה, כי השתיקה הזו איננה מול ה’ בלבד, כפי שנאמר על איוב (ב, י), בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו, אלא מול הרשע – בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי, ומעין מה שאמר ה’ ללבן בחלום (בראשית לא, כד): הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע.

ואולם, חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי, בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ, ומתוך שלא יכולתי להתאפק – דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי לה’, מבלי לחטוא, וביקשתי: הוֹדִיעֵנִי ה’ קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא, אֵדְעָה מֶה (=מתי) חָדֵל אָנִי. הִנֵּה טְפָחוֹת (=כמה טפחים, בקצרה) נָתַתָּה יָמַי, וְחֶלְדִּי (=זמן קיומי) כְאַיִן נֶגְדֶּךָ, אַךְ כָּל הֶבֶל כָּל אָדָם נִצָּב (=קיים), סֶלָה. כלומר, על אף שדוד מחשה ושם מחסום לפיו, הוא שואל את ה’ כמה זמן הוא עוד יסבול, ומציין שחייו הם קצרים מאוד.

בחלקו השני של המזמור (ז-יב, 53 מילים) מצביע דוד על החושך בו אדם מתהלך, מבלי לדעת שה’ הוא המייסר אותו: אַךְ בְּצֶלֶם (=בצלמוות, בחושך) יִתְהַלֶּךְ אִישׁ, אַךְ הֶבֶל יֶהֱמָיוּן (=ידברו, בני האדם), יִצְבֹּר (=יאסוף, רכוש) וְלֹא יֵדַע מִי אֹסְפָם. וְעַתָּה מַה קִּוִּיתִי אֲ-דֹנָי? תּוֹחַלְתִּי (=תקוותי) לְךָ הִיא. מִכָּל פְּשָׁעַי הַצִּילֵנִי, כדי שלא אגיע לחֶרְפַּת נָבָל (=בושת הרשע) אַל תְּשִׂימֵנִי. נֶאֱלַמְתִּי, לֹא אֶפְתַּח פִּי, כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ את מה שעובר עלי. הָסֵר מֵעָלַי נִגְעֶךָ, שכן מִתִּגְרַת יָדְךָ אֲנִי כָלִיתִי. בְּתוֹכָחוֹת עַל עָו‍ֹן יִסַּרְתָּ אִישׁ, וַתֶּמֶס כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ (=מוססת כמו עש שאוכל בגדים את לבושו), אַךְ הֶבֶל כָּל אָדָם, סֶלָה.

שני החלקים הללו מפי משורר אחד נאמרו, ובעוד החלק הראשון מצביע על הייסורים והכאב ומתוך הקושי מבקש דוד לדעת כמה זמן הוא עוד יסבול, מצביע החלק השני על כך שכל בני האדם הולכים בחושך, ואינם יודעים שה’ הוא המייסר אותם. כאן מבקש המשורר לא להיות כמו כולם, ולדעת שה’ עשה את כל מה שעובר עליו.

נראה, כי דוד מצדיק על עצמו את הדין במזמור זה, וברור לו שכל ייסוריו באים מה’.

מזמור זה דומה לדברי דוד כאשר קלל אותו שמעי בן גרא (שמו”ב טז, ה-יב): וּבָא הַמֶּלֶךְ דָּוִד עַד בַּחוּרִים, וְהִנֵּה מִשָּׁם אִישׁ יוֹצֵא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית שָׁאוּל וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא, יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל. וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים אֶת דָּוִד וְאֶת כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם וְכָל הַגִּבֹּרִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ: “צֵא, צֵא, אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל! הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה’ כֹּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ (תחתו)תַּחְתָּיו, וַיִּתֵּן ה’ אֶת הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ, וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה”. וכאשר הציע אבישי בן צרויה להסיר את ראשו אמר לו הַמֶּלֶךְ: “מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה, (כי)כֹּה יְקַלֵּל (וכי)כִּי ה’ אָמַר לוֹ ‘קַלֵּל אֶת דָּוִד’ וּמִי יֹאמַר ‘מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן?’ “. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי וְאֶל כָּל עֲבָדָיו: “הִנֵּה בְנִי אֲשֶׁר יָצָא מִמֵּעַי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי, וְאַף כִּי עַתָּה בֶּן הַיְמִינִי – הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל, כִּי אָמַר לוֹ ה’. אוּלַי יִרְאֶה ה’ (בעוני)בְּעֵינִי, וְהֵשִׁיב ה’ לִי טוֹבָה תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה”.

אמנם, חילוק יש בין הסיפור על שמעי בן גרא והמזמור שלנו, שכאן השתיקה של דוד היא רק כלפי הרשע, אך מה’ הוא מבקש שיודיע לו כמה זמן יימשך הסבל והייסורים.

סיום המזמור הוא: שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה’ וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה, אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ, כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ, תּוֹשָׁב כְּכָל אֲבוֹתָי. הָשַׁע (=הרפה) מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה (=ואתחזק), בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְאֵינֶנִּי. נראה, כי סיום זה נאמר מפי ידותון. כלומר, המזמור עצמו הוא על כך שכאשר יש רשע לנגד דוד, הוא ממשיך לשתוק ושומר מחסום לפיו. גם כאשר הוא מדבר, הוא רק שואל כמה זמן יימשכו הייסורים הללו, שכן חיי האדם קצרים הם. יחד עם זאת, דוד מודע לכך שהייסורים באים על חטא, וברור לו שאת כל מה שנעשה לו – עשה ה’. בסיום המזמור, הופכת הבקשה “הוֹדִיעֵנִי ה’ קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא” לתביעה. כלומר, כיוון שחיי האדם קצרים כל כך, והוא גר ותושב, מבקש המשורר מה’ שהוא ירפה ממנו. בכך הפך המזמור ממזמורו של דוד למזמור הניתן למנצח, ומאפשר לכולנו להזדהות איתו.