מזמור זה נמצא גם בסוף ספר שמואל (שמו”ב כב, א-נא), אך נראה שהוא לא מתאר את הפרקים האחרונים בספר שמואל – אמנון (יב), אבשלום (יג-יט), שבע בן בכרי (כ), הדבר (כד), ואת הפרקים הראשונים בספר מלכים – אדוניה (א-ב). במזמור זה ישנה שירה על הצלתו של דוד מכף שאול, עליה קראנו בספר שמואל (שמו”א טז-כז) ועל הצלתו של דוד המלך במלחמותיו נגד אויביו (שמו”ב ה-יב).

המזמור נחלק לשנים:

חלקו הראשון (ג-כה. 180 מילים) הוא על הצלת דוד מכף שאול. דוד מתאר את עצמו כאיש פרטי, שקרא לה’ וחסה בו: ה’ סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְטִי, אֵ-לִי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ, מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי, מִשְׂגַּבִּי. מְהֻלָּל אֶקְרָא ה’, וּמִן אֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ. הוא מתאר את הקושי בו היה נתון: אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת, וְנַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתוּנִי, ואת הסכנות עמן התמודד: חֶבְלֵי שְׁאוֹל סְבָבוּנִי, קִדְּמוּנִי מוֹקְשֵׁי מָוֶת, עם התפילה שהתפלל מתוכן: בַּצַּר לִי אֶקֲרָא ה’, וְאֶל אֱ-לֹהַי אֲשַׁוֵּעַ, יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי, וְשַׁוְעָתִי לְפָנָיו תָּבוֹא בְאָזְנָיו.

כתגובה לתפילתו מציין דוד התגלות של ה’. לא מצינו התגלות מעין זו בספר שמואל, ונראה כי היא היתה התגלות לנפשו של דוד, והוא תיאר את חווייתו על בסיס מה שכתוב על התגלויותיו של ה’ במתן תורה וקריעת ים סוף: וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ, וּמוֹסְדֵי הָרִים יִרְגָּזוּ, וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ. עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ, וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל, גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ. וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד, וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו. וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף, וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ. יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ, סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹ, חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים. מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ, עָבָיו עָבְרוּ, בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ. וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם ה’, וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קֹלוֹ, בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ. וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם, וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם. וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם, וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל, מִגַּעֲרָתְךָ ה’, מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ.

מעתה, אומר דוד שה’ המתגלה בכל כוחו – מציל אותו באופן פרטי מכל צרותיו: יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי, יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים. יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז, וּמִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי. יְקַדְּמוּנִי בְיוֹם אֵידִי, וַיְהִי ה’ לְמִשְׁעָן לִי. וַיּוֹצִיאֵנִי לַמֶּרְחָב, יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי. דוד אף מסביר במזמור זה מפני מה שמר עליו ה’, והוא מצדיק את דינו כיוון שהיה צדיק ושמר את דרכי ה’: יִגְמְלֵנִי ה’ כְּצִדְקִי, כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי. כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי ה’, וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱ-לֹהָי. כִּי כָל מִשְׁפָּטָיו לְנֶגְדִּי, וְחֻקֹּתָיו לֹא אָסִיר מֶנִּי. וָאֱהִי תָמִים עִמּוֹ, וָאֶשְׁתַּמֵּר מֵעֲוֹנִי. וַיָּשֶׁב ה’ לִי כְצִדְקִי, כְּבֹר יָדַי לְנֶגֶד עֵינָיו.

חלקו השני של המזמור (כח-נא. 180 מילים) הוא על ישועתו של העם כולו: כִּי אַתָּה עַם עָנִי תוֹשִׁיעַ, וְעֵינַיִם רָמוֹת תַּשְׁפִּיל. ועל אף שהוא מתאר את ההארה לה זוכה דוד באופן פרטי: כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי, ה’ אֱ-לֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי. כִּי בְךָ אָרֻץ גְּדוּד, וּבֵא-לֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר, כולל דוד את עצמו בתוך כל החוסים בה’: הָאֵ-ל תָּמִים דַּרְכּוֹ, אִמְרַת ה’ צְרוּפָה, מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ.

דוד המלך מתאר כאן את גדלות ה’ לא רק כהצלה מקושי, אלא גם כמשהו יפה: כִּי מִי אֱ-לוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי ה’, וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱ-לֹהֵינוּ. הָאֵ-ל הַמְאַזְּרֵנִי חָיִל, וַיִּתֵּן תָּמִים דַּרְכִּי. מְשַׁוֶּה רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת, וְעַל בָּמֹתַי יַעֲמִידֵנִי. מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה, וְנִחֲתָה קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרוֹעֹתָי. וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ, וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי. תַּרְחִיב צַעֲדִי תַחְתָּי, וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי.

ההצלה בחלק זה איננה מקושי פרטי בו היה דוד נתון, אלא היא רדיפת האויבים והיותו של דוד מלך וראש לגויים: אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם, וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. אֶמְחָצֵם וְלֹא יֻכְלוּ קוּם, יִפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי. וַתְּאַזְּרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה, תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתָּי. וְאֹיְבַי נָתַתָּה לִּי עֹרֶף, וּמְשַׂנְאַי אַצְמִיתֵם. יְשַׁוְּעוּ וְאֵין מוֹשִׁיעַ, עַל ה’ וְלֹא עָנָם. וְאֶשְׁחָקֵם כְּעָפָר עַל פְּנֵי רוּחַ, כְּטִיט חוּצוֹת אֲרִיקֵם. תְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עָם, תְּשִׂימֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם, עַם לֹא יָדַעְתִּי יַעַבְדוּנִי. לְשֵׁמַע אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי, בְּנֵי נֵכָר יְכַחֲשׁוּ לִי. בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ, וְיַחְרְגוּ מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם.

בתיאור ה’ בחלק זה מצביע דוד על נקמת ה’ באויביו דרך המלך: חַי ה’ וּבָרוּךְ צוּרִי, וְיָרוּם אֱ-לוֹהֵי יִשְׁעִי. הָאֵ-ל הַנּוֹתֵן נְקָמוֹת לִי, וַיַּדְבֵּר עַמִּים תַּחְתָּי. מְפַלְּטִי מֵאֹיְבָי, אַף מִן קָמַי תְּרוֹמְמֵנִי, מֵאִישׁ חָמָס תַּצִּילֵנִי. ומסכם דוד: עַל כֵּן אוֹדְךָ בַגּוֹיִם ה’ וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּרָה. מַגְדִּיל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ, לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם.

נראה, כי במרכז המזמור (כו-כז) נותן דוד את ההסבר לשני סוגי ההצלות: עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד, עִם גְּבַר תָּמִים תִּתַּמָּם הוא טעם לכך שה’ הציל אותו מכף שאול, ואילו: עִם נָבָר תִּתְבָּרָר, וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל הוא טעם לכך שה’ הציל אותו מכף כל אויביו, שהם אויבי ה’.