נָשָׂאתָ עֲו‍ֹן חַטָּאתִי – תהילים פרק לב

אשרי מי שאין לו עוונות, אך גם כאשר יש פשעים – הוידוי מועיל לכך שה' ישא את החטא. דוד מתאר את הקושי של החוטא ואת הוידוי, וכאשר הוא חוזר בתשובה ומתוודה – הייסורים לא מגיעים אליו כשטף מים, והוא ניצל מהם.

(א)לְדָוִד, מַשְׂכִּיל

 

אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה.

 

(ב)אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב ה’ לוֹ עָו‍ֹן, וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה.

(ג)כִּי הֶחֱרַשְׁתִּי בָּלוּ עֲצָמָי, בְּשַׁאֲגָתִי כָּל הַיּוֹם.

(ד)כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה תִּכְבַּד עָלַי יָדֶךָ, נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ. סֶלָה.

 

(ה)חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲו‍ֹנִי לֹא כִסִּיתִי,

אָמַרְתִּי: אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַה’,

וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲו‍ֹן חַטָּאתִי. סֶלָה.

 

(ו)עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא:

רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ.

 

(ז)אַתָּה סֵתֶר לִי, מִצַּר תִּצְּרֵנִי, רָנֵּי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי. סֶלָה.

(ח)אַשְׂכִּילְךָ וְאוֹרְךָ בְּדֶרֶךְ זוּ תֵלֵךְ, אִיעֲצָה עָלֶיךָ עֵינִי.

(ט)אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין, בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם, בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ.

 

(י)רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע, וְהַבּוֹטֵחַ בַּה’ חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ.

(יא)שִׂמְחוּ בַה’ וְגִילוּ צַדִּיקִים, וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב.

כתובת המזמור כוללת שתי מילים: לְדָוִד, מַשְׂכִּיל. המילה לְדָוִד מתייחסת למזמור שלנו, אך נראה כי המילה מַשְׂכִּיל מתייחסת למזמור הבא. מזמור לג הוא חריג בספר הראשון בתהילים, שכן אין לו כתובת. ונראה, כי הוא מזמור שמתייחס לתקופה מאוחרת יותר, והוא משכיל מתוך מזמור לב של דוד. אמנם, יש קשר למַשְׂכִּיל גם במזמור שלנו, שבו כתוב: אַשְׂכִּילְךָ וְאוֹרְךָ, אך המַשְׂכִּיל העיקרי הוא במזמור הבא.

המזמור הוא על אושרו של מי שאין בו חטא ומי שכיסה את חטאיו: אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע, כְּסוּי חֲטָאָה.

דוד מדבר בחלקו הראשון של המזמור (ב-ה. 43 מילים) על אושרו של מי שעוונותיו כלל אינם נחשבים: אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב ה’ לוֹ עָו‍ֹן, וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה. מי שחוטא לא מוצא שקט לנפשו: כִּי הֶחֱרַשְׁתִּי – בָּלוּ עֲצָמָי, וכך גם: בְּשַׁאֲגָתִי כָּל הַיּוֹם – בלו עצמי. ביום ובלילה קשה: כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה תִּכְבַּד עָלַי יָדֶךָ, נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי (=הלחלוחית שבי) בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ (= ביובש קיצי). ומה עושה החוטא? דוד סולל את הדרך לבעלי תשובה – להתוודות על החטא: חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲו‍ֹנִי לֹא כִסִּיתִי, אָמַרְתִּי: אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַה’, ומתוך כך מצפה דוד: וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲו‍ֹן חַטָּאתִי.

בחלקו השני של המזמור (ו-ט. 45 מילים) מתפלל דוד על כך שה’ לא ירבה לייסר אותו בגלל עוונותיו: עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא (=כשימצאו אותו הייסורים): רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים (=המון ייסורים) אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ. ובאופן אישי אומר דוד: אַתָּה סֵתֶר לִי, מִצַּר תִּצְּרֵנִי (=מאויב תשמרני), רָנֵּי (=רון) פַלֵּט (=פליטה, ישועה) תְּסוֹבְבֵנִי (=תקיף אותי). אם כן, מה תפקידם של הייסורים? אַשְׂכִּילְךָ וְאוֹרְךָ בְּדֶרֶךְ זוּ תֵלֵךְ, אִיעֲצָה עָלֶיךָ עֵינִי (=אייעץ לך): אַל תִּהְיוּ כְּסוּס, כְּפֶרֶד, אֵין הָבִין (=שאינם מבינים), בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ (=התכשיט שלו) לִבְלוֹם (=נועד לעצור אותו), בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ (=שלא יתקרב אליך), ולא יקבל את העצה.

ומסיים דוד: רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע, וְהַבּוֹטֵחַ בַּה’ חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ. שִׂמְחוּ בַה’ וְגִילוּ צַדִּיקִים, וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב. בניגוד לרשע שיש לו מכאובים רבים, הצדיקים וישרי הלב ישמחו וירננו, והבוטח בה’ יהיה מוקף בחסד.

*

מהו ההקשר ההיסטורי בו נאמר המזמור? איננו מכירים חטאים רבים של דוד, וחכמים מציינים רק שני חטאים (יומא כב, ב) שהוא חטא בהם: “דוד בשתים – דאוריה ודהסתה”. על חטא ההסתה שנזכר בסוף ספר שמו”ב קיבל דוד את עונשו מיד – דבר משך שלשה ימים. מה היה העונש על החטא עם אוריה החיתי? נתן הנביא אמר לו (שמו”ב יב, י-יב): וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה. כֹּה אָמַר ה’ הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ, וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ, וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת. כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כׇּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ. כאשר שמע דוד את העונש שיגיע לו נאמר: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה’. וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד: גַּם ה’ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת. אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי ה’ בַּדָּבָר הַזֶּה, גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת.

מעתה, נראה כי ניתן לפרש את המזמור שלנו בתיאור העונש והייסורים שהגיעו על דוד בעקבות החטא. על הוידוי עצמו ישנו מזמור מיוחד (תהילים נא): בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע, והמזמור שלנו נראה כמתייחס לעונש הממושך שבא אחרי הוידוי:

על דוד קמה רעה מביתו, כפי שנתנבא נתן הנביא: אבשלום בנו מרד בו ושכב עם פילגשיו לעיני השמש, אך גם לְעֵת מְצֹא, כאשר מְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת (דברים לא, יז), המשיך דוד להתפלל: רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים (=המון ייסורים) אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ.

ואכן, ה’ שמר על דוד: אַתָּה סֵתֶר לִי, מִצַּר (=מאויב) תִּצְּרֵנִי (=תשמרני), רָנֵּי פַלֵּט (=רון ופליטה) תְּסוֹבְבֵנִי. נראה, כי בחירת דוד בלשון אַתָּה סֵתֶר לִי, היא שימוש בלשון הנבואה: כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר. ה’ גם הורה לו את הדרך לברוח: אַשְׂכִּילְךָ וְאוֹרְךָ בְּדֶרֶךְ זוּ תֵלֵךְ, אִיעֲצָה עָלֶיךָ עֵינִי. העצה של ה’ היתה בכך שהוא הפר את עצת אחיתופל הטובה, וכך התקבלה עצתו של חושי הארכי, ודוד עצמו נמלט, כמו שכתוב באריכות (שמו”ב יז, ז-טז): וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל אַבְשָׁלוֹם: “לֹא טוֹבָה הָעֵצָה אֲשֶׁר יָעַץ אֲחִיתֹפֶל בַּפַּעַם הַזֹּאת”. וַיֹּאמֶר חוּשַׁי: “אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת אָבִיךָ וְאֶת אֲנָשָׁיו כִּי גִבֹּרִים הֵמָּה, וּמָרֵי נֶפֶשׁ הֵמָּה כְּדֹב שַׁכּוּל בַּשָּׂדֶה, וְאָבִיךָ אִישׁ מִלְחָמָה וְלֹא יָלִין אֶת הָעָם. הִנֵּה עַתָּה הוּא נֶחְבָּא בְּאַחַת הַפְּחָתִים אוֹ בְּאַחַד הַמְּקוֹמֹת, וְהָיָה כִּנְפֹל בָּהֶם בַּתְּחִלָּה וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ וְאָמַר ‘הָיְתָה מַגֵּפָה בָּעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי אַבְשָׁלֹם’. וְהוּא גַם בֶּן חַיִל אֲשֶׁר לִבּוֹ כְּלֵב הָאַרְיֵה – הִמֵּס יִמָּס, כִּי יֹדֵעַ כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי גִבּוֹר אָבִיךָ וּבְנֵי חַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ. כִּי יָעַצְתִּי הֵאָסֹף יֵאָסֵף עָלֶיךָ כָל יִשְׂרָאֵל, מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע, כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב, וּפָנֶיךָ הֹלְכִים בַּקְרָב. וּבָאנוּ אֵלָיו (באחת)בְּאַחַד הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נִמְצָא שָׁם, וְנַחְנוּ עָלָיו כַּאֲשֶׁר יִפֹּל הַטַּל עַל הָאֲדָמָה, וְלֹא נוֹתַר בּוֹ וּבְכָל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ גַּם אֶחָד. וְאִם אֶל עִיר יֵאָסֵף וְהִשִּׂיאוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר הַהִיא חֲבָלִים, וְסָחַבְנוּ אֹתוֹ עַד הַנַּחַל עַד אֲשֶׁר לֹא נִמְצָא שָׁם גַּם צְרוֹר”. [פ] וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: “טוֹבָה עֲצַת חוּשַׁי הָאַרְכִּי מֵעֲצַת אֲחִיתֹפֶל”, וַה’ צִוָּה לְהָפֵר אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה, לְבַעֲבוּר הָבִיא ה’ אֶל אַבְשָׁלוֹם אֶת הָרָעָה.

נראה, כי גם דברי הפסוק: אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין, רומזים לאבשלום, שעל תחילתו כתוב (טו, א): וַיְהִי מֵאַחֲרֵי כֵן וַיַּעַשׂ לוֹ אַבְשָׁלוֹם מֶרְכָּבָה וְסֻסִים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו, ובסוף חייו כתוב (יח, ט): וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל הַפֶּרֶד וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר תַּחְתָּיו עָבָר. התכשיט של אבשלום – שערו – בסופו של דבר עצר אותו, והתקיים בו: בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם, בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ.

אם כן, במזמור שלנו משבח דוד את מי שאין לו חטאים, ומדגיש, שגם כאשר יש חטא – יתוודה החוטא, וה’ ישא את עוונותיו. מתוך כך מתפלל דוד לה’, שהוא יינצל משטף מים רבים של ייסורים. כיצד השכילו מתוך כך את מזמור לג? נעיין שם.