החלק הראשון של המזמור (א-ה. 48 מילים הוא על חוטא שמתוודה. בתחילה, מדבר דוד על אושרו של מי שחטאו מכוסה: אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע, כְּסוּי חֲטָאָה, ואושרו של מי שאין לו עוונות: אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב ה’ לוֹ עָו‍ֹן, וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה. ואולם, מי שחוטא לא מוצא שקט לנפשו עד שהוא מתוודה: כִּי הֶחֱרַשְׁתִּי – בָּלוּ עֲצָמָי, וכך גם: בְּשַׁאֲגָתִי כָּל הַיּוֹם – בלו עצמי. ביום ובלילה קשה, כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה תִּכְבַּד עָלַי יָדֶךָ, נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי (=הלחלוחית שבי) בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ (=ביובש קיצי). לפיכך, החלטת דוד היא לצאת מהחטא על ידי וידוי: חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲו‍ֹנִי לֹא כִסִּיתִי, אָמַרְתִּי: אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַה’, ומתוך כך מצפה דוד: וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲו‍ֹן חַטָּאתִי.

החלק השני של המזמור (ו-ט. 45 מילים) פונה לאדם המתייסר בייסורים, בתקווה שהוא לא ייפול מהם: עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא (=כשימצאו אותו הייסורים): רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים (=המון ייסורים) אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ. ובאופן אישי אומר דוד: אַתָּה סֵתֶר לִי, מִצַּר תִּצְּרֵנִי (=מאויב תשמרני), רָנֵּי (=רינה) פַלֵּט (=פליטה, ישועה) תְּסוֹבְבֵנִי (=תקיף אותי). וכך עונה לו ה’: אַשְׂכִּילְךָ וְאוֹרְךָ בְּדֶרֶךְ זוּ תֵלֵךְ, אִיעֲצָה עָלֶיךָ עֵינִי (=אייעץ לך). כך מציע דוד לכולם: אַל תִּהְיוּ כְּסוּס, כְּפֶרֶד, אֵין הָבִין (=שאינם מבינים), בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ (=התכשיט שלו) לִבְלוֹם (=נועד לעצור אותו), בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ (=שלא יתקרב אליך).

ומסיים דוד את המזמור: רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע, וְהַבּוֹטֵחַ בַּה’ חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ. שִׂמְחוּ בַה’ וְגִילוּ צַדִּיקִים, וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב. בניגוד לרשע שיש לו מכאובים רבים, הצדיקים וישרי הלב ישמחו וירננו, והבוטח בה’ יהיה מוקף בחסד.

* * * * *

מהו ההקשר ההיסטורי בו נאמר המזמור? איננו מכירים חטאים רבים של דוד, וחכמים מציינים רק שני חטאים (יומא כב, ב): “דוד בשתים – דאוריה ודהסתה”, על חטא ההסתה שנזכר בסוף ספר שמו”ב קיבל דוד את עונשו – דבר משך שלשה ימים, ומה היה העונש על החטא עם אוריה החיתי? נתן הנביא אמר לו (שמו”ב יב, י-יב): וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה. כֹּה אָמַר ה’ הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ, וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ, וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת. כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כׇּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ. כאשר שמע דוד את העונש שיגיע לו נאמר: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה’. וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד: גַּם ה’ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת. אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי ה’ בַּדָּבָר הַזֶּה, גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת.

מעתה, נראה כי ניתן לפרש את המזמור  שלנו. דוד המלך התוודה, ובשל כך – אמנם קמה עליו רעה מביתו, אך גם כאשר מְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת (דברים לא, יז), המשיך דוד להתפלל: עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא (=כשימצאו אותו הייסורים): רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים (=המון ייסורים) אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ. מהו שטף המים עליו מדובר? ה’ היה איתו בסתר והציל אותו מצר, ה” סובב אותו בישועה: אַתָּה סֵתֶר לִי, מִצַּר תִּצְּרֵנִי, רָנֵּי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי. כיצד קרה הדבר? ה’ השכיל אותו והורה אותו  בדרך בה הוא הלך בבורחו מפני אבשלום, וכך נאמר (שמו”ב טו, כג-כו): וְכׇל הָאָרֶץ בּוֹכִים קוֹל גָּדוֹל וְכׇל הָעָם עֹבְרִים, וְהַמֶּלֶךְ עֹבֵר בְּנַחַל קִדְרוֹן, וְכׇל הָעָם עֹבְרִים עַל פְּנֵי דֶרֶךְ אֶת הַמִּדְבָּר. וְהִנֵּה גַם צָדוֹק וְכׇל הַלְוִיִּם אִתּוֹ נֹשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית הָאֱ-לֹהִים וַיַּצִּקוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים, וַיַּעַל אֶבְיָתָר עַד תֹּם כׇּל הָעָם לַעֲבוֹר מִן הָעִיר. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצָדוֹק: הָשֵׁב אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים הָעִיר, אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה’ וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ. וְאִם כֹּה יֹאמַר לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ הִנְנִי יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו. האם ימצא דוד חן בעיני ה’. במזמור שלנו  אומר ה’ לדוד: אַשְׂכִּילְךָ וְאוֹרְךָ בְּדֶרֶךְ זוּ תֵלֵךְ, אִיעֲצָה עָלֶיךָ עֵינִי. ואכן, בעצה שה’ הפר, ובעצה שה’ ייעץ, ניצל דוד משטף מים רבים, כפי שמסופר:

וְדָוִד הִגִּיד לֵאמֹר אֲחִיתֹפֶל בַּקֹּשְׁרִים עִם אַבְשָׁלוֹם, וַיֹּאמֶר דָּוִד: סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל ה’. וַיְהִי דָוִד בָּא עַד הָרֹאשׁ אֲשֶׁר יִשְׁתַּחֲוֶה שָׁם לֵא-לֹהִים, וְהִנֵּה לִקְרָאתוֹ חוּשַׁי הָאַרְכִּי קָרוּעַ כֻּתׇּנְתּוֹ וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ. וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד: אִם עָבַרְתָּ אִתִּי וְהָיִתָ עָלַי לְמַשָּׂא. וְאִם הָעִיר תָּשׁוּב וְאָמַרְתָּ לְאַבְשָׁלוֹם: עַבְדְּךָ אֲנִי הַמֶּלֶךְ, אֶהְיֶה עֶבֶד אָבִיךָ וַאֲנִי מֵאָז, וְעַתָּה וַאֲנִי עַבְדֶּךָ, וְהֵפַרְתָּה לִי אֵת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל. וַהֲלוֹא עִמְּךָ שָׁם צָדוֹק וְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים, וְהָיָה כׇּל הַדָּבָר אֲשֶׁר תִּשְׁמַע מִבֵּית הַמֶּלֶךְ תַּגִּיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים. הִנֵּה שָׁם עִמָּם שְׁנֵי בְנֵיהֶם אֲחִימַעַץ לְצָדוֹק וִיהוֹנָתָן לְאֶבְיָתָר וּשְׁלַחְתֶּם בְּיָדָם אֵלַי כׇּל דָּבָר אֲשֶׁר תִּשְׁמָעוּ. וַיָּבֹא חוּשַׁי רֵעֶה דָוִד הָעִיר וְאַבְשָׁלוֹם יָבוֹא יְרוּשָׁלָ͏ִם.

ואכן, את העצה הראשונה של אחיתופל קיבל אבשלום (שמו”ב טז, כ-כג): וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל אֲחִיתֹפֶל: הָבוּ לָכֶם עֵצָה מַה נַּעֲשֶׂה. וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל אַבְשָׁלֹם: בּוֹא אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמוֹר הַבָּיִת, וְשָׁמַע כׇּל יִשְׂרָאֵל כִּי נִבְאַשְׁתָּ אֶת אָבִיךָ, וְחָזְקוּ יְדֵי כׇּל אֲשֶׁר אִתָּךְ. וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאֹהֶל עַל הַגָּג, וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיו לְעֵינֵי כׇּל יִשְׂרָאֵל. וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל [אִישׁ] בִּדְבַר הָאֱ-לֹהִים כֵּן כׇּל עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, גַּם לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם. בזאת קיבל דוד את העונש שאמר לו נתן הנביא, אך הוא התפלל שלא יבוא

ואולם, אחיתופל  יעץ עצה נוספת, ואותה לא קיבל אבשלום (יז, א-יד): וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל אַבְשָׁלוֹם: אֶבְחֲרָה נָּא שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ וְאָקוּמָה וְאֶרְדְּפָה אַחֲרֵי דָוִד הַלָּיְלָה. וְאָבוֹא עָלָיו וְהוּא יָגֵעַ וּרְפֵה יָדַיִם וְהַחֲרַדְתִּי אֹתוֹ, וְנָס כׇּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְהִכֵּיתִי אֶת הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ. וְאָשִׁיבָה כׇל הָעָם אֵלֶיךָ כְּשׁוּב הַכֹּל הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ כׇּל הָעָם יִהְיֶה שָׁלוֹם. וַיִּישַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי אַבְשָׁלֹם וּבְעֵינֵי כׇּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם: קְרָא נָא גַּם לְחוּשַׁי הָאַרְכִּי וְנִשְׁמְעָה מַה בְּפִיו גַּם הוּא. וַיָּבֹא חוּשַׁי אֶל אַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֵלָיו לֵאמֹר: כַּדָּבָר הַזֶּה דִּבֶּר אֲחִיתֹפֶל, הֲנַעֲשֶׂה אֶת דְּבָרוֹ אִם אַיִן? אַתָּה דַבֵּר! וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל אַבְשָׁלוֹם: לֹא טוֹבָה הָעֵצָה אֲשֶׁר יָעַץ אֲחִיתֹפֶל בַּפַּעַם הַזֹּאת. וַיֹּאמֶר חוּשַׁי: אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת אָבִיךָ וְאֶת אֲנָשָׁיו כִּי גִבֹּרִים הֵמָּה וּמָרֵי נֶפֶשׁ הֵמָּה כְּדֹב שַׁכּוּל בַּשָּׂדֶה, וְאָבִיךָ אִישׁ מִלְחָמָה וְלֹא יָלִין אֶת הָעָם. הִנֵּה עַתָּה הוּא נֶחְבָּא בְּאַחַת הַפְּחָתִים אוֹ בְּאַחַד הַמְּקוֹמֹת, וְהָיָה כִּנְפֹל בָּהֶם בַּתְּחִלָּה וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ וְאָמַר: הָיְתָה מַגֵּפָה בָּעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי אַבְשָׁלֹם. וְהוּא גַם בֶּן חַיִל אֲשֶׁר לִבּוֹ כְּלֵב הָאַרְיֵה הִמֵּס יִמָּס, כִּי יֹדֵעַ כׇּל יִשְׂרָאֵל כִּי גִבּוֹר אָבִיךָ וּבְנֵי חַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ. כִּי יָעַצְתִּי: הֵאָסֹף יֵאָסֵף עָלֶיךָ כׇל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב, וּפָנֶיךָ הֹלְכִים בַּקְרָב. וּבָאנוּ אֵלָיו [בְּאַחַד](באחת) הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נִמְצָא שָׁם, וְנַחְנוּ עָלָיו כַּאֲשֶׁר יִפֹּל הַטַּל עַל הָאֲדָמָה, וְלֹא נוֹתַר בּוֹ וּבְכׇל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ גַּם אֶחָד. וְאִם אֶל עִיר יֵאָסֵף, וְהִשִּׂיאוּ כׇל יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר הַהִיא חֲבָלִים וְסָחַבְנוּ אֹתוֹ עַד הַנַּחַל, עַד אֲשֶׁר לֹא נִמְצָא שָׁם גַּם צְרוֹר. וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם וְכׇל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טוֹבָה עֲצַת חוּשַׁי הָאַרְכִּי מֵעֲצַת אֲחִיתֹפֶל. וַה’ צִוָּה לְהָפֵר אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה, לְבַעֲבוּר הָבִיא ה’ אֶל אַבְשָׁלוֹם אֶת הָרָעָה.

אם כן, דוד המלך ניצל מעצת אחיתופל, ובמקום שיגיעו  אליו שֵׁטֶף מַיִם רַבִּים כעצת אחיתופל, התקיימה עצת חושי הארכי: וְנַחְנוּ עָלָיו כַּאֲשֶׁר יִפֹּל הַטַּל עַל הָאֲדָמָה. נראה, כי גם דברי הפסוק: אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין, רומזים לאבשלום, שכן בתחילת מרידתו כתוב (טו, א): וַיְהִי מֵאַחֲרֵי כֵן וַיַּעַשׂ לוֹ אַבְשָׁלוֹם מֶרְכָּבָה וְסֻסִים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו, ובסוף חייו כתוב (יח, ט): וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל הַפֶּרֶד וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וְזהַפֶּרֶד אֲשֶׁר תַּחְתָּיו עָבָר. התכשיט של אבשלום – שערו – בסופו של דבר עצר אותו, והתקיים בו: בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם, בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ.