כתובת המזמור ברורה: לְדָוִד, בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיְגָרֲשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ. בספר שמואל מסופר בקצרה על שינוי טעמו של דוד (שמו”א כא, יא-טז): וַיָּקׇם דָּוִד וַיִּבְרַח בַּיּוֹם הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל, וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת. וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ אֵלָיו הֲלוֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ, הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו. וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ, וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת. וַיְשַׁנּוֹ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם, וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם, וַיְתָו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ. וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל עֲבָדָיו הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי. חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי כִּי הֲבֵאתֶם אֶת זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי הֲזֶה יָבוֹא אֶל בֵּיתִי.

ואולם, עיון במזמור מעלה את השאלה – מדוע אמר דוד מזמור זה לאחר ששינה את טעמו? נראה, כי מלבד הכתובת וסיום המזמור: פּוֹדֶה ה’ נֶפֶשׁ עֲבָדָיו, וְלֹא יֶאְשְׁמוּ כָּל הַחֹסִים בּוֹ, 22 פסוקי המזמור שמסודרים על פי אותיות א’-ב’, אינם קשורים לשאול ממנו הוא בורח, ולא למלך שגורש ממנו.

חלקו הראשון של המזמור (ב-יא. 73 מילים) מספר על הטוב שה’ עושה ליראיו ולכל הבוטחים בו. הפתיחה כוללת ברכה לה’ וקריאה לכולם לרומם את שמו: אֲבָרֲכָה אֶת ה’ בְּכָל עֵת, תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי. בַּה’ תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי, יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ. גַּדְּלוּ לַה’ אִתִּי, וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו. דוד מספר את הטוב שעשה לו ה’: דָּרַשְׁתִּי אֶת ה’ וְעָנָנִי, וּמִכָּל מְגוּרוֹתַי (=פחדי) הִצִּילָנִי, אך הוא מציין שאין זה משהו שמיוחד לו, אלא לכל מי שהִבִּיטוּ אֵלָיו (=אל ה’) וְנָהָרוּ (=ועיניהם אורו), וּפְנֵיהֶם אַל יֶחְפָּרוּ (=יבושו). למשל, זֶה (=הרי) עָנִי קָרָא וַה’ שָׁמֵעַ, וּמִכָּל צָרוֹתָיו הוֹשִׁיעוֹ. וכן, חֹנֶה מַלְאַךְ ה’ סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם (=ויוציאם, מהצרה). וממליץ דוד לכולם: טַעֲמוּ (=נסו) וּרְאוּ כִּי טוֹב ה’, אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ. יְראוּ אֶת ה’ קְדֹשָׁיו, כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו. כְּפִירִים (=אריות, אנשים שנראים כחזקים) רָשׁוּ (=נהיו עניים) וְרָעֵבוּ, וְדֹרְשֵׁי ה’ לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב.

חלקו השני של המזמור (יב-כב. 75 מילים) מציע דרך סלולה המובילה ליראת ה’ וביטחון בו: לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי, יִרְאַת ה’ אֲלַמֶּדְכֶם. מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ (=הרוצה) חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע, וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ. ובנוסף לחלק הראשון, בו סיפר דוד על הצלת יראי ה’, מצביע דוד על הכרתת זכרם של הרשעים: עֵינֵי ה’ אֶל צַדִּיקִים, וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם. פְּנֵי ה’ בְּעֹשֵׂי רָע (=כעסו של ה’ על עושי הרע), לְהַכְרִית מֵאֶרֶץ זִכְרָם. צָעֲקוּ (=הצדיקים) וַה’ שָׁמֵעַ, וּמִכָּל צָרוֹתָם הִצִּילָם. קָרוֹב ה’ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ (=נמוכי הרוח) יוֹשִׁיעַ. רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק, וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ ה’. שֹׁמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו, אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה. תְּמוֹתֵת (=תוביל אל המוות) רָשָׁע – רָעָה, וְשֹׂנְאֵי צַדִּיק יֶאְשָׁמוּ (=ייענשו).

אם כן, מזמור זה עוסק בצדיק ובירא ה’, בדרך המובילה את הטוב, ובהדגשה כי הרשעים מובלים אל המוות, ואילו הצדיקים יחיו חיים טובים. דוד מדגיש שזה לא סיפור פרטי, אלא הנהגת ה’ בעולם. מהו הקשר למה שהיה אצל מלך גת?

נתבונן עוד מעט בכתובת המזמור – בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ. מדוע מתואר ה’שיגעון’ בלשון שינוי הטעם? וכיצד מלך פלשתים איננו מכיר את דוד שהכה את גלית הפלשתי לפני זמן לא רב?

נראה, שבריחת דוד משאול אל אכיש מלך גת הייתה ניסיון לערוק ממלכות ישראל ולהצטרף אל הפלשתים. במובן מסוים, דוד הרגיש שמלך ישראל רודף אחריו ומבקש להורגו, אז הוא צריך לחצות את הקוים ולהצטרף אל האויבים של שאול המלך, וייתכן שהוא קיווה, שאם אכן הפלשתים ינצחו את שאול המלך, הם יתנו לו להיות המלך על היהודים תחת חסותם, ובכך הוא יממש את תפקידו כמלך. לפיכך, מראש בא דוד אל אכיש מלך גת בדמותו שלו, ולא כמי שבורח ומתחבא. הוא מגיע לאחר שהיה אצל אחימלך בן אחיטוב, הכהן הגדול, שהציע לו לקחת את חרב גלית הפלשתי, והוא אומר עליה: “אֵין כָּמוֹהָ, תְּנֶנָּה לִּי”. נראה, כי הרעיון לחציית הקוים קשור לחרב זו, וכאילו הסמל של הניצחון על הפלשתים יחזור מעתה אליהם.  לא לחינם, מסדרי הפרשיות בנ”ך קשרו את משפטו של דוד על חרב גלית לבואו של דוד אל אכיש מלך גת, וסידרו רווח של פרשיה בין פסוק זה לסיפורו של דוד אצל אחימלך.

ואולם, עבדי אכיש פונים אליו ואומרים: “הֲלוֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ. הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר: ‘הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו'”, ואם כן – אינך יכול לצרף אותו לכוחותיך. כאשר דוד שומע את דברי עבדי אכיש נאמר וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ, וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת. יראה זו גרמה לדוד לקיים בעצמו: וַיְשַׁנּוֹ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם, וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם. מהו שינוי הטעם? ייתכן שבמזמור שלנו ישנו פתח להבנת השינוי, שכן נאמר: טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה’, אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ. יְראוּ אֶת ה’ קְדֹשָׁיו, כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו. עד כאן היה הטעם כזה שמוביל להצטרפות אל הפלשתים, אך הוא שינה את טעמו בעיניהם לטעום ולראות בטוב ה’, הוא החל להתהולל, כפי שהוא אומר בפתח המזמור שלנו: אֲבָרֲכָה אֶת ה’ בְּכָל עֵת, תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי. בַּה’ תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי. כאשר הוא שינה את טעמו, היה די בכך שוַיְתָו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר, וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ כדי שאכיש מלך גת לא ירצה לפגוע בו.

לאחר שדוד ‘גורש’ מפלשתים, הוא נמלט אל מְעָרַת עֲדֻלָּם, וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיו וַיֵּרְדוּ אֵלָיו שָׁמָּה. וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק, וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא, וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ, וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר, וַיִּהְיוּ עִמּוֹ כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ. ואז בא אליו גד הנביא ואמר: “לֹא תֵשֵׁב בַּמְּצוּדָה, לֵךְ וּבָאתָ לְּךָ אֶרֶץ יְהוּדָה”, ולאורך כמה פרקים מסופר על נדודיו בארץ יהודה (שמו”א כב-כו). כאשר שאול המשיך לרדוף אחריו הוא אמר בלבו (כז, א-ד): “עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד בְּיַד שָׁאוּל, אֵין לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל לְבַקְשֵׁנִי עוֹד בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וְנִמְלַטְתִּי מִיָּדוֹ”. וַיָּקָם דָּוִד, וַיַּעֲבֹר הוּא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר עִמּוֹ, אֶל אָכִישׁ בֶּן מָעוֹךְ מֶלֶךְ גַּת. ואכן, וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל כִּי בָרַח דָּוִד גַּת, וְלֹא יָסַף עוֹד לְבַקְשׁוֹ.

בסיבוב השני של דוד אצל אכיש הוא לא הופיע כ’משוגע’, והפעם הוא מבקש: “אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, יִתְּנוּ לִי מָקוֹם בְּאַחַת עָרֵי הַשָּׂדֶה וְאֵשְׁבָה שָּׁם, וְלָמָּה יֵשֵׁב עַבְדְּךָ בְּעִיר הַמַּמְלָכָה עִמָּךְ”. וַיִּתֶּן לוֹ אָכִישׁ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת צִקְלָג, לָכֵן הָיְתָה צִקְלַג לְמַלְכֵי יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וַיְהִי מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב דָּוִד בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים: יָמִים וְאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים. בזמן ארוך זה, הוא ואנשיו פשטו אל הַגְּשׁוּרִי וְהַגִּזְרִי וְהָעֲמָלֵקִי, וַיַּאֲמֵן אָכִישׁ בְּדָוִד לֵאמֹר: “הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ בְּעַמּוֹ בְיִשְׂרָאֵל וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עוֹלָם. וכאשר פלשתים נלחמו בישראל, וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל דָּוִד: “יָדֹעַ תֵּדַע כִּי אִתִּי תֵּצֵא בַמַּחֲנֶה אַתָּה וַאֲנָשֶׁיךָ”. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אָכִישׁ: “לָכֵן אַתָּה תֵדַע אֵת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ”, וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל דָּוִד: “לָכֵן שֹׁמֵר לְרֹאשִׁי אֲשִׂימְךָ כָּל הַיָּמִים”.

גם כאן, שרי פלשתים הזכירו לאכיש את עברו של דוד: וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו עֹבְרִים בָּאַחֲרֹנָה עִם אָכִישׁ. וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים: “מָה הָעִבְרִים הָאֵלֶּה?”, וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים: “הֲלוֹא זֶה דָוִד עֶבֶד שָׁאוּל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הָיָה אִתִּי זֶה יָמִים אוֹ זֶה שָׁנִים, וְלֹא מָצָאתִי בוֹ מְאוּמָה מִיּוֹם נָפְלוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה”. וַיִּקְצְפוּ עָלָיו שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים, וַיֹּאמְרוּ לוֹ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים: “הָשֵׁב אֶת הָאִישׁ וְיָשֹׁב אֶל מְקוֹמוֹ אֲשֶׁר הִפְקַדְתּוֹ שָׁם וְלֹא יֵרֵד עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה, וְלֹא יִהְיֶה לָּנוּ לְשָׂטָן בַּמִּלְחָמָה. וּבַמֶּה יִתְרַצֶּה זֶה אֶל אֲדֹנָיו, הֲלוֹא בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם. הֲלוֹא זֶה דָוִד אֲשֶׁר יַעֲנוּ לוֹ בַּמְּחֹלוֹת לֵאמֹר: הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו”.

מעתה, נראה שניתן לפרש את שינוי טעמו של דוד בסיבוב הראשון לא רק כהצגה של שיגעון, אלא כשינוי פנימי שחל אצל דוד, שינוי הרמוז במילים שבכתובת המזמור שלנו: בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיְגָרֲשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ. “אבימלך” לפי פירוש רש”י הוא שם כללי למלך פלשתים, וכך, על אף שדוד שינה את טעמו בפני אכיש מלך גת נאמר במזמור שלנו שהיה זה לפני אבימלך. ואולם, לאורך מאות שנים שנזכרו הפלשתים לא מופיע השם “אבימלך” כשם של מלכם, אלא רק בימי אברהם ויצחק – מלך גרר. נעיר עוד, שאכיש מלך גת לא גרש את דוד, והוא רק אמר לעבדיו לא להביא אותו אל ביתו. לעומת זאת, אצל אבימלך בימי יצחק מצינו שהוא גירש את יצחק ואמר לו (בראשית כו, טז): לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד. אם כן, נראה שדוד אמר את המזמור שלנו מתוך השראה של גירוש יצחק על ידי אבימלך, וכאילו הזכירו לו עבדי אכיש מלך גת שהוא “מלך הארץ”, ולא ייתכן שהוא ירד אל הפלשתים.

הפעם היחידה שדוד משתמש בלשון גירוש היתה באמירתו לשאול המלך (שמו”א כו, יט): וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ … וְאִם בְּנֵי הָאָדָם, אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי ה’, כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה’, לֵאמֹר: לֵךְ עֲבֹד אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים. ומכאן דרש רבי עקיבא (אבדר”נ פכ”ו): “וכי תעלה על דעתך שדוד המלך עובד עבודת כוכבים היה? אלא כך אמר דוד: כל המניח ארץ ישראל ויוצא חוץ לארץ, מעלה עליו הכתוב כאילו עובד עבודת כוכבים”. אבימלך מגרש את דוד מחוץ לארץ בחזרה לארץ ישראל, ולפיכך שמח דוד ומתהלל בה’, וכל המזמור שלנו הוא תהילת ה’ ודרך הצדיקים.