אם נלקט תיאורים שאירעו בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, נוכל להצביע על כמה מאורעות היסטוריים שנזכרים במזמור קיד: קריעת ים סוף שבאה לידי ביטוי במילים הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס; המילים הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר מתייחסות למעבר הירדן בכניסה לארץ; הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן נראים כתיאור של התגלות ה’ ודיבורו, וכמו במזמור כט: קוֹל ה’ בַּכֹּחַ וגו’ וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל, לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים וגו’ קוֹל ה’ יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת וגו’, ולדברי הגמרא (פסחים קיח, א) נזכרו במזמור שלנו יציאת מצרים, וקריעת ים סוף, ומעמד הר סיני.

לקראת סיום המזמור מוצאים אנו גם את המילים הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם, חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם, וכפי שתיאר משה רבינו בלשונו: הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר וגו’ וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ (דברים ח, טו), כך מתאר כאן המשורר מחד את האמור בסוף פרשת בשלח: הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם (שמות יז, ו), ומאידך את האמור בפרשת חוקת: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו, וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם וגו’ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם (במדבר כ, ט-יא).

הרבה מאורעות, אם כן, שאירעו סביב יציאת מצרים, נזכרים במזמור שלנו, אלא שיש להעיר, שהם לא נזכרו על פי הסדר הכרונולוגי בו הם אירעו. נעיין במבנה המזמור, ומתוך כך נעמוד גם על האירועים שנזכרו בו.

פסקת הפתיחה (א-ב) מתייחסת ליציאה ממצרים ולהשלכותיה, ונראה כי יש כאן התייחסות לגולה ולגאולה, הן ביחס למקום והן ביחס לעם. הפסוק הראשון מתייחס ליציאה של עם יִשְׂרָאֵל מארץ מִצְרָיִם, אך גם ליציאה של משפחת ישראל, בֵּית יַעֲקֹב, מתוך העם המצרי, מֵעַם לֹעֵז. כך גם הפסוק השני מתייחס קודם כל לארץ יְהוּדָה שהפכה לְקָדְשׁוֹ, ולעם יִשְׂרָאֵל שנהיו נתונים למַמְשְׁלוֹתָיו.

נעיר, שרוב הפרשנים ראו במילים הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ התייחסות לשבט יהודה, אך אם נייחסה לארץ יהודה מתיישב הקושי הלשוני במילה הָיְתָה (ולא היה או היו), ונשלמת התקבולת של העם והארץ. לפי זה, היציאה ממצרים כוללת יציאה מעֶרְוַת הָאָרֶץ, עליה נאמר: כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ (ויקרא יח, ג), ויציאה מתוך עַם לֹעֵז, שהשהות אצלם היא גלות בעצמה, כמו שנאמר בפרשת כי תבוא: גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ, גּוֹי עַז פָּנִים (דברים כח, מט-נ). כך גם השלמת הגאולה היא, כאשר אנו זוכים להפוך בארץ ישראל למַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות יט, ו).

שני הפסוקים הבאים (ג-ד) מתארים פעם נוספת את המעבר ממצרים לארץ ישראל, והפעם דרך השפעת היציאה ממצרים על הבריאה כולה, על הים ועל היבשה. תחילה מתוארים שני הניסים הגדולים, בהם הפך ה’ ים ליבשה: הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס בקריעת ים סוף לאחר שיצאו ממצרים, והַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר בכניסתם לארץ. בהמשך, מתוארת תנועת היבשה – הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים, גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן. אמנם, בניגוד לתיאור הים והירדן, שברור שיש להם בסיס היסטורי, לכאורה אין תיאור דומה על ההרים והגבעות, ונראה כי זו מטאפורה בלבד, ולהלן נתבונן ביחס בין שני הפסוקים.

זוהי המחצית הראשונה של המזמור (א-ד), שעומדת לעצמה, והיא מתארת בשני פסוקים את ההיסטוריה של עם ישראל שיצא ממצרים ובא לארצו, ובשני פסוקים נוספים את ההשפעה של מאורע דרמטי זה על הבריאה כולה, בים וביבשה.

בניגוד למזמור שלנו, בו מתוארת היציאה ממצרים מחד, ומה שקרה לבריאה כולה בראותה כיצד הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ מאידך, פסוקי התורה והנביא מתארים את התהליך ההפוך – האמונה והיראה שנולדו אצל עם ישראל כאשר הם ראו את קריעת ים סוף, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה’ וַיַּאֲמִינוּ בַּה’ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ (שמות יד, לא), וכן בראותם את מעבר הירדן: גִּדַּל ה’ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בְּעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיִּרְאוּ אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר יָרְאוּ אֶת מֹשֶׁה כָּל  יְמֵי חַיָּיו (יהושע ד, יד).

כך גם ביחס להרים ולגבעות, שנקשרים במזמור שלנו ליציאת מצרים, יש מקום להניח שבפסוקי התורה נמצא תיאור דווקא של השפעת המאורע על עם ישראל. מעתה, דברי חז”ל, שמקשרים את ההרים למעמד הר סיני, שאירע לאחר קריעת ים סוף, מתיישבים עם פשוטו של מזמור. והגדיל הרמב”ן בפירושו לתורה (שמות כ, טו) וכתב, שריקודו של הר סיני לא משל היה, אלא כפשוטו, והיתה לריקוד זה השפעה ישירה על בני ישראל: “ובהיותם שם בתחתית ההר מצפים ומתיצבים ירד ה’ על ההר באש, ויעל עשנו עד לב השמים חשך ענן וערפל, וחרד ההר עצמו ונזדעזע, כאשר יעשו ברעש הנקרא “זלזלה” (=רעידת אדמה) או יותר מכן. וכן כתוב: ההרים רקדו כאלים גבעות כבני צאן, ואיננו משל, כאשר איננו משל: הים ראה וינס הירדן יסב לאחור”.

ומה עם הגבעות? יש מקום לראות כאן הפניה למה שקרה בארץ ישראל, במעמד ברית המילה, שערך יהושע מיד לאחר מעבר הירדן, בגִּבְעַת הָעֲרָלוֹת. כך מסופר (יהושע ה, ב-יב): בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה’ אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית. וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת וגו’ כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים, וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ. כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, עַד תֹּם כָּל הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה’ וגו’. וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם, אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ וגו’. וַיֹּאמֶר ה’ אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם, וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל, וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח, מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וגו’.

נראה, שבגבעת הערלות, שהפכה לגִּלְגָּל, הסתיימה הגולה והתחילה הגאולה. לפיכך, המזמור שלנו, שמתאר את מה שקרה בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, מסיים את תיאורו בגְּבָעוֹת שרקדו כִּבְנֵי צֹאן.

המזמור שלנו מכריע, בתיאורו ההיסטורי, שיציאת מצרים לא הסתיימה ביציאה מן השעבוד, ואפילו לא במעמד הר סיני, היא נמשכה עד הכניסה לארץ, ורק בכריתת הברית בארץ שבנו למעלת אבותינו. רמז לזה ניתן למצוא גם בפרשת מקרא ביכורים, אותה דורשים לדברי המשנה גם בליל הסדר, “ודורש מארמי אובד אבי, עד שיגמור כל הפרשה כולה” (פסחים פ”י מ”ה). פרשה זו מתחילה במילים: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, ומסתיימת בהודיה: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (דברים כו, ה-ט).

המחצית השניה של המזמור שלנו (ה-ח), פותחת בשני פסוקים (ה-ו), שחוזרים בדיוק על אותם התיאורים שראינו בסוף המחצית הראשונה, אלא שבראשם באו המילים: מַה לְּךָ, והן הופכות את התיאור החיצוני לשאלה ישירה, המופנית אל הים וההרים: מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס? מה לך הַיַּרְדֵּן כי תִּסֹּב לְאָחוֹר? מה לכם הֶהָרִים כי תִּרְקְדוּ כְאֵילִים? ומה לכן גְּבָעוֹת שתרקדו כִּבְנֵי צֹאן?

לכאורה, זו שאלה מתמיהה, שכן החלק הראשון של המזמור תיאר את תנועת הבריאה כולה כתגובה למה שהַיָּם רָאָה בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, וכן הַיַּרְדֵּן, הֶהָרִים והגְּבָעוֹת, ומה מקום לשאלה זו?

יש שהציעו לראות בפסוקים אלו תמיהה עומדת, או קריאת התפעלות, שנותרת בלא מענה. לפי זה, הפסוקים האחרונים הם פניה נוספת של המשורר אל הארץ, ומעין זה פירש הרד”ק: “חוּלִי וּפַחֲדִי וְרִקְדִי ונוסי מלפני אדון. ומי הוא זה האדון? אלוה יעקב, שקנה אותו מבית עבדים בכחו, כי הוא אדון על הכל ועושה כרצונו”.

אמנם, רש”י פירש בהתאם להקשר הפרק, מבחינת התוכן והסגנון: “חולי ארץ – המחולל ארץ, יו”ד יתירה בו, כמו מגביהי משפילי וההפכי”. לפי זה, הפסוקים הללו מהווים את תשובת הארץ לשאלה מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס וגו’? ואולם, זו תשובה מפתיעה, שכן היא איננה חוזרת על פתיחת המזמור במילים אחרות, אלא נותנת תובנה שונה לחלוטין על התנודות בבריאה: מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ, מִלִּפְנֵי אֱ-לוֹהַּ יַעֲקֹב. הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם, חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם. בעצם, ניתנה כאן תובנה פנימית על כל מה שקרה סביב יציאת מצרים. אין כאן בהלה ומנוסה מפני בני ישראל, וגם לא ריקוד של שמחה על גאולתם, יש כאן התגלות של האדון מחולל הארץ, שכאשר הוא דואג לעמו, עוברת הבריאה כולה שינוי משמעותי.

נראה, כי המילים מַה לְּךָ העומדות במוקד המזמור (12 מילים בשני הפסוקים לפניהם, ו-12 מילים בשני הפסוקים לאחריהן) סובלות את שני הפירושים. יכול המזמור להתפרש כהתפעלות נמשכת, ויכול המזמור להתפרש כשאלה ותשובה.

נחדד את משמעות התשובה של המזמור, בהעמדתה מול דברי הרמב”ם במשנה תורה. בהל’ יסודי התורה (ח, א) מתייחס הרמב”ם אל הניסים שנעשו סביב יציאת מצרים, כניסים שנעשו מפני הצורך: “כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה. היה צריך להשקיע את המצריים – קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון – הוריד לנו את המן, צמאו – בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח – בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות”. לעומת תיאור זה של הרמב”ם, מתאר המזמור שלנו את הניסים כתגובה להתגלות אדון הארץ.

אמנם, עדיין יש מקום לומר, שאין ההתגלות תכלית לעצמה, אלא בכל פעם שהיה צורך בכך – ה’ התגלה. ואולם, עיון בפסוקי התורה והנביא מעלה, שידיעת ה’ היא תכלית הניסים הנזכרים במזמור שלנו, ואם כן, יש כאן היפוך של הסיבה והמסובב, וכאילו בא המזמור לומר: ‘כל האותות שעשה ה’ בשביל להראות את גודלו עשאם. רצה לקרוע את הים – הביא את המצריים לרדוף אחרי בני ישראל, רצה להוריד לנו את המן – הצריך אותנו למזון, רצה לבקוע את האבן – הוליך אותם שלשה ימים במדבר ללא מים, וכן שאר כל האותות’.

בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם אמר ה’ למשה: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת וגו’. וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם, וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ (שמות יד, ב-ד). התוצאה של המהלך כולו לא הסתיימה בהשפעתו על מצרים, אלא התרחבה גם לבני ישראל: וַיּוֹשַׁע ה’ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה’ וַיַּאֲמִינוּ בַּה’ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ (שמות יד, ל-לא).

כך גם בטרם נכנסו ישראל לארץ אמר להם יהושע (ג, ה): הִתְקַדָּשׁוּ, כִּי מָחָר יַעֲשֶׂה ה’ בְּקִרְבְּכֶם נִפְלָאוֹת, ובסיפור מעבר הירדן מתגלה ה’ כאֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ שהכרית את מי הירדן, ולזכרון הנס הקימו אבנים בגלגל, וכך נאמר (יהושע ד, כב-כד): וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמֹר, בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד עָבְרְכֶם, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם לְיַם סוּף, אֲשֶׁר הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד עָבְרֵנוּ. לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת יַד ה’ כִּי חֲזָקָה הִיא, לְמַעַן יְרָאתֶם אֶת ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים.

ברור, שגם התיאור: וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה’ בָּאֵשׁ, וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד (שמות יט, יח), הרי זה תיאור הדומה למזמור שלנו: הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים וגו’ מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ, וגם זהו נס שמוביל להתגלות ה’. ייתכן, שכך יש לפרש גם סיומו של המזמור, שמתייחס לדבר ה’ אל משה ואהרן. לאחר הציווי: וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו, וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם, לא עשו משה ואהרן את המוטל עליהם, וכך אמר להם ה’: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

מעתה, המזמור כולו מכוון אותנו להבנה מעמיקה של תכלית היציאה ממצרים. הבריאה כולה חרדה מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ, והניסים שהיו סביב יציאת מצרים באו להעיד על בריאת העולם. הים והיבשה אינם אומרים שהם רוקדים ומזדעזים מפני אֵ-ל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם, אלא מפני המחולל אותם!

מתוך הניסים של יציאת מצרים, יכולים עם ישראל לשוב ולהעיד על הבריאה כולה, וכלשון הרמב”ן בפירושו על הפסוק: “ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם, וגם תורה על החדוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו, ותורה על היכולת, והיכולת תורה על הייחוד, כמו שאמר (לעיל ט, יד): בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. וזה טעם אשר הוצאתיך, כי הם היודעים ועדים בכל אלה”.

בפרשת ואתחנן, מאריך משה רבינו בתיאור תכלית הניסים של היציאה ממצרים, ונראה כי דבריו משתלבים היטב עם מגמת המזמור – תיאור הניסים כמובילים לידיעת ה’: כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ, וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם, הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ. הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי. אוֹ הֲנִסָּה אֱ-לֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה, וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ. אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה’ הוּא הָאֱ-לֹהִים, אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ (דברים ד, לב-לה).

המזמור כולו כולל שמונה פסוקים ו-52 מילים. בכל אחד משני חלקי המזמור יש ארבעה פסוקים, שעומדים האחד מול השני בתקבולת כיאסטית. החלק הראשון (א-ד) כולל שני בתים, שבכל אחד מהם 12 מילים, והוא מצייר את הבריאה כולה בתנועה, בים וביבשה, בזמן שהיא רואה את יציאת ישראל ממצרים. החלק השני (ה-ח) כולל גם הוא שני בתים, שבכל אחד מהם 14 מילים, שנותנים פרשנות מחודשת לתנועת הבריאה. על שאלת המשורר מַה לְּךָ? משיבים כולם: מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ. והמשמעות היא, שהניסים והמאורעות השונים סביב יציאת מצרים, באו כדי לגלות את בריאת העולם ואת מחולל הארץ.

לסיום, נעיר על שתי תקבולות מעניינות שעולות מתוך התבוננות במבנה המזמור. הראשונה, ביחסים שמגלה המזמור בין ה’ לעם ישראל. הבית הראשון (א-ב) פותח בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, והוא מתייחס למציאות בה עם ישראל יצא ממצרים, מבלי להזכיר שם שמים כלל. ישנו רק רמז לה’ בפסוק השני, בהטיית הכינוי כלפיו: לְקָדְשׁוֹ ומַמְשְׁלוֹתָיו, אך לא נזכר כאן אף אחד משמותיו בפירוש. הבית הרביעי (ז-ח) מציין למתבוננים בתופעות מי עומד מאחרי הכל, ועל השאלה מַה לְּךָ ניתנה תשובה כללית, מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ, ועם ישראל רק נרמז בכינוי: מִלִּפְנֵי אֱ-לוֹהַּ יַעֲקֹב.

ביטוי חזק להעלמת שם ישראל הוא בפסוק האחרון: הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם, חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם. דווקא כאן נראה פשוט, שהמזמור מתייחס להוצאת המים מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ עבור עם ישראל שצמאו למים, ולא היה זה מאורע היסטורי שהותיר את רישומו בכל העולם. כך הוכיח משה רבינו את ישראל (דברים ח, יד-טו): וְרָם לְבָבֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. והנה, שם ישראל לא נזכר ולא נרמז בפסוק זה, וכאילו אומרים הים והיבשה בתשובתם, שאפילו כאשר ה’ עושה ניסים עבור ישראל, הרי הם מזדעזעים מלפני ה’ בלבד.

נקודה מעניינת נוספת שבאה לידי ביטוי בהתבוננות במחצית השניה, היא ביחס שבין הים  ליבשה. ביום השלישי לבריאת העולם נאמר (בראשית א, ט): יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה. לפי תיאור זה, הים מכסה את העולם כולו, וכדי שתיראה היבשה צריך לכנס את המים למקום אחד. בדומה, התגלות ה’ בקריעת ים סוף ובבקיעת הירדן היתה בכך שהמים פינו את מקומם אל היבשה שתחתם. גילוי זה הוביל גם לריקוד ההרים והגבעות, שהוא ריקודה של היבשה. לעומת זאת, התיאור בסיום הפרק הוא הפוך: הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם, הסלעים החזקים והקשים שביבשה הופכים למים, ודווקא היפוך זה הוא גילוי של אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ.

מחד, המים מכסים את היבשה, ומלפני אדון חולי ארץ נסו הים והירדן המכסים, ומאידך, היבשה מכסה על המים שתחתיה, וכאשר היה בכך צורך – הפך החַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם. עיקר הגילוי של כבוד ה’ הוא בחשיפת העומק שמתחת לפני השטח. יכול אדם לראות מולו את הים, מבלי לדעת שתחתיו יש עולם מלא, ויכול הוא לראות את הצור והחלמיש, מבלי לזהות את עומק המים שיכולים לנבוע משם.

המזמור כולו מכוון אותנו לחפור ולהעמיק ולגלות את האדון מחולל הארץ בכל מקום, ואז נוכל לראות כיצד העולם כולל מחלל לפי החליל של הקב”ה. וכך, בניגוד למחצית הראשונה שבה מתוארת תנועת הים והיבשה כתגובה ליציאת ישראל ממצרים, מכוונת אותנו המחצית השניה להתבונן בכך שהגאולה היא ביטוי לגדולת ה’ ואהבתו את ישראל.