מרכז הפרק ברור: אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי, וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ה’. לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה, וּלְסַפֵּר כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ. כל הפרק בנוי סביב הקריאה הזו, כאשר לפניו יש את מה שדוד שונא: שָׂנֵאתִי קְהַל מְרֵעִים, ולאחריו את מה שדוד אוהב: ה’ אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ. בפתח המזמור מספר דוד: כִּי אֲנִי בְּתֻמִּי הָלַכְתִּי, וּבַה’ בָּטַחְתִּי לֹא אֶמְעָד. ובסיומו הוא מבקש: וַאֲנִי בְּתֻמִּי אֵלֵךְ, פְּדֵנִי וְחָנֵּנִי. רַגְלִי עָמְדָה בְמִישׁוֹר.

בחלק הראשון של המזמור (א-ה. 38 מילים) מבקש דוד: שָׁפְטֵנִי ה’, ולדבריו הוא עשה את מה שעשה בתמימות ומתוך ביטחון בה’, כִּי אֲנִי בְּתֻמִּי הָלַכְתִּי, וּבַה’ בָּטַחְתִּי לֹא אֶמְעָד. הוא לא מסתפק בבקשה זו, והוא מבקש עוד: בְּחָנֵנִי ה’ וְנַסֵּנִי, צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי. כפירוט לבקשה הוא מציין במה הוא חיובי: כִּי חַסְדְּךָ לְנֶגֶד עֵינָי, וְהִתְהַלַּכְתִּי בַּאֲמִתֶּךָ, וממה הוא נמנע: לֹא יָשַׁבְתִּי עִם מְתֵי שָׁוְא, וְעִם נַעֲלָמִים לֹא אָבוֹא. שָׂנֵאתִי קְהַל מְרֵעִים, וְעִם רְשָׁעִים לֹא אֵשֵׁב.

בחלק השני של המזמור (ח-יב. 33 מילים) מצביע דוד על מה שהוא יעשה כאשר ה’ יוציא לאור את משפטו: בְּמַקְהֵלִים אֲבָרֵךְ ה’. הוא מספר על עצמו: ה’ אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ, וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ. וכן: וַאֲנִי בְּתֻמִּי אֵלֵךְ. רַגְלִי עָמְדָה בְמִישׁוֹר. ומבקש: אַל תֶּאֱסֹף עִם חַטָּאִים נַפְשִׁי, וְעִם אַנְשֵׁי דָמִים חַיָּי. אֲשֶׁר בִּידֵיהֶם זִמָּה, וִימִינָם מָלְאָה שֹּׁחַד. וכן: פְּדֵנִי וְחָנֵּנִי.

על איזה מזבח מדבר דוד?

עיון בסיפורים על דוד המלך מראה רק מזבח אחד אליו הוא היה קשור: המזבח אותו הוא בנה בגורן ארונה.

וכך מסופר (שמו”ב כד, יח-כה): וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא, וַיֹּאמֶר לוֹ: עֲלֵה הָקֵם לַה’ מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן (ארניה) אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי. וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר גָּד, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’. וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה וַיַּרְא אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת עֲבָדָיו עֹבְרִים עָלָיו, וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה. וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה: מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ? וַיֹּאמֶר דָּוִד: לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן, לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה’, וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם. וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד: יִקַּח, וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב (בעינו) בְּעֵינָיו, רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים. הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ (ס) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ: ה’ אֱ-לֹהֶיךָ יִרְצֶךָ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה: לֹא, כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר, וְלֹא אַעֲלֶה לַה’ אֱ-לֹהַי עֹלוֹת חִנָּם, וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים. וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה’, וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים, וַיֵּעָתֵר ה’ לָאָרֶץ, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל.

סיפור זה מבאר לנו על איזה מזבח מדובר, אך עדיין המזמור זוקק ביאור: מדוע דוד אומר על עצמו כִּי אֲנִי בְּתֻמִּי הָלַכְתִּי, ושהוא אוהב את מְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ?

עיון בספר דברי הימים מצביע על מה שקרה עם מקום המזבח שבנה דוד (דבה”א כא, כח-ל. כב, א): בָּעֵת הַהִיא, בִּרְאוֹת דָּוִיד כִּי עָנָהוּ ה’ בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי וַיִּזְבַּח שָׁם. וּמִשְׁכַּן ה’ אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה בַמִּדְבָּר, וּמִזְבַּח הָעוֹלָה בָּעֵת הַהִיא בַּבָּמָה בְּגִבְעוֹן. וְלֹא יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְפָנָיו לִדְרֹשׁ אֱ-לֹהִים, כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ ה’. (ס) וַיֹּאמֶר דָּוִיד: זֶה הוּא בֵּית ה’ הָאֱ-לֹהִים, וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל.

אם כן, אחרי מאות שנים בהם לא היה המשכן במקומו, הכריז דוד, שמקום המזבח יהפוך להיות מקום בית ה’. מעתה, הכין דוד את כל מה שהיה צריך בשביל לבנות מקדש (דה”ב כב, ב-ו): וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִכְנוֹס אֶת הַגֵּרִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲמֵד חֹצְבִים לַחְצוֹב אַבְנֵי גָזִית לִבְנוֹת בֵּית הָאֱ-לֹהִים. וּבַרְזֶל לָרֹב לַמִּסְמְרִים לְדַלְתוֹת הַשְּׁעָרִים וְלַמְחַבְּרוֹת הֵכִין דָּוִיד, וּנְחֹשֶׁת לָרֹב אֵין מִשְׁקָל. וַעֲצֵי אֲרָזִים לְאֵין מִסְפָּר, כִּי הֵבִיאוּ הַצִּידֹנִים וְהַצֹּרִים עֲצֵי אֲרָזִים לָרֹב לְדָוִיד. (פ) וַיֹּאמֶר דָּוִיד: שְׁלֹמֹה בְנִי נַעַר וָרָךְ, וְהַבַּיִת לִבְנוֹת לַה’ לְהַגְדִּיל לְמַעְלָה לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת לְכָל הָאֲרָצוֹת אָכִינָה נָּא לוֹ, וַיָּכֶן דָּוִיד לָרֹב לִפְנֵי מוֹתוֹ. וַיִּקְרָא לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ, וַיְצַוֵּהוּ לִבְנוֹת בַּיִת לַה’ אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

מרכז המזמור ברור מעתה, וכן ברור מדוע מדגיש דוד את אהבתו לבית ולמקום המשכן, אך מיהם השונאים שאתם דוד לא ישב? ומפני מה הוא מבקש מה’ שישפוט ויבחן אותו?

כדי לענות על שאלה זו נראה שעלינו לראות מה הוביל לבניית המזבח בגורן ארונה, ולהתבונן בכל השנים שעברו מבנין המזבח ועד בניית המקדש על ידי שלמה.

דוד המלך קנה את גורן ארונה ובנה בה מזבח בציווי ה’, לאחר שחטא וצווה לפקוד את העם. גד הנביא פונה אליו ואומר בשם ה’ (שמו”ב כד, יג): הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ, אִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ, וְאִם הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ? עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר. הכרעת דוד היתה על הדבר, וכך נאמר: וַיִּתֵּן ה’ דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד, וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ. וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלִַם לְשַׁחֲתָהּ, וַיִּנָּחֶם ה’ אֶל הָרָעָה, וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם: רַב, עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ.

כאשר דוד ראה את המלאך המכה בעם, הוא אמר לה’: הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי, וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי, וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ? תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי! המגיפה נעצרה. דוד המלך בנה מזבח. אך בלי ספק, שאלה זו היתה שאלה מהדהדת: מדוע על כל העם לסבול בגלל חטאו של דוד?

בלי ספק, שכל ההכנות לבניית הבית, מבלי שדוד התחיל בבנייה, גרמו להרבה דיבורים כנגד דוד. וכפי שמתבטאת הגמרא על הכנסת הארון על ידי שלמה לבית המקדש (שבת ל, א): “באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב”ה על אותו עון”. על אף שרש”י מפרש את השנאה לדוד על רקע עוון דוד עם בת שבע, ייתכן שמדובר גם על החטא שהוביל למות רבים מהעם כפי שאמר דוד.

מכל מקום, דוד מסביר לפני מותו מדוע הוא רק הכין את הכל, בלי שיבנה את בית המקדש, ואומר (דבה”א כח, ב-ט): שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי, אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית ה’, וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱ-לֹהֵינוּ, וַהֲכִינוֹתִי לִבְנוֹת. וְהָאֱ-לֹהִים אָמַר לִי לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, כִּי אִישׁ מִלְחָמוֹת אַתָּה וְדָמִים שָׁפָכְתָּ. וַיִּבְחַר ה’ אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּי מִכֹּל בֵּית אָבִי לִהְיוֹת לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם, כִּי בִיהוּדָה בָּחַר לְנָגִיד וּבְבֵית יְהוּדָה בֵּית אָבִי, וּבִבְנֵי אָבִי בִּי רָצָה לְהַמְלִיךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וּמִכָּל בָּנַי, כִּי רַבִּים בָּנִים נָתַן לִי ה’, וַיִּבְחַר בִּשְׁלֹמֹה בְנִי לָשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא מַלְכוּת ה’ עַל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר לִי: שְׁלֹמֹה בִנְךָ הוּא יִבְנֶה בֵיתִי וַחֲצֵרוֹתָי, כִּי בָחַרְתִּי בוֹ לִי לְבֵן וַאֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב. וַהֲכִינוֹתִי אֶת מַלְכוּתוֹ עַד לְעוֹלָם, אִם יֶחֱזַק לַעֲשׂוֹת מִצְוֹתַי וּמִשְׁפָּטַי כַּיּוֹם הַזֶּה. וְעַתָּה לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל קְהַל ה’, וּבְאָזְנֵי אֱלֹהֵינוּ, שִׁמְרוּ וְדִרְשׁוּ כָּל מִצְוֹת ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם לְמַעַן תִּירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה וְהִנְחַלְתֶּם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם עַד עוֹלָם. (פ) וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי, דַּע אֶת אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה’, וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין, אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ וְאִם תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד.

ועתה, התקיים סיומו של המזמור שלנו, בְּמַקְהֵלִים אֲבָרֵךְ ה’. וכך נאמר (דבה”א ל, : וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת ה’ לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל, וַיֹּאמֶר דָּוִיד: בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם. לְךָ ה’ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד, כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, לְךָ ה’ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ. וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל, וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה, וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל. וְעַתָּה אֱ-לֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ, וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ. וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת, כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ. כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ, וְתוֹשָׁבִים כְּכָל אֲבֹתֵינוּ, כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה. ה’ אֱ-לֹהֵינוּ, כֹּל הֶהָמוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר הֲכִינֹנוּ לִבְנוֹת לְךָ בַיִת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ, מִיָּדְךָ (היא)הוּא וּלְךָ הַכֹּל. בברכה זו, התקיימו גם דברי דוד במרכז המזמור: לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה, וּלְסַפֵּר כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ.

גם הבחינה אותה ביקש דוד במזמור שלנו מוזכרת בתפילתו שם: וְיָדַעְתִּי אֱ-לֹהַי, כִּי אַתָּה בֹּחֵן לֵבָב וּמֵישָׁרִים תִּרְצֶה, אֲנִי בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי כָל אֵלֶּה, וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב לָךְ. ה’ אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבֹתֵינוּ, שֳׁמְרָה זֹּאת לְעוֹלָם לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ, וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶיךָ.

נראה, כי ההצהרה של דוד על עצמו: כִּי אֲנִי בְּתֻמִּי הָלַכְתִּי, וכן בקשתו: וַאֲנִי בְּתֻמִּי אֵלֵךְ, פְּדֵנִי וְחָנֵּנִי, באה כתגובה לתחושה שהוא הגורם חסרון בחטאו. בהצביעו על השלימות בה הוא הולך, מגלה לנו דוד את מה שאומר בעל ספר דברי הימים על חטאו של דוד (דבה”א כא, א): וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל, וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. בחיצוניות נראה כאילו דוד הוא החוטא והוא הגורם חסרון בעם, אך בפנימיותו דוד הולך בתומו, והחסרון לא בא ממנו.