במסכת ברכות (נד, ב) לומד רב יהודה בשם רב ממזמור זה, שארבעה צריכים להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. ובכל זאת, נראה לחלק את המזמור באופן קצת שונה, ולראות בו שני סוגים של הודיות.

המזמור פותח: הֹדוּ לַה’ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, ויש בו הודיה על שני דברים, הכתובים בפסוקים הראשונים (ב-ג). ראשית, הגאולה מהצרות: יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה’, אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר. שנית, קיבוץ הגלויות: וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם, מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם.

חלקו הראשון של המזמור (ד-כב. 123 מילים) הוא על שלשה סוגי אנשים שהיו נתונים בצרה, וכאשר הם צעקו לה’ הוא הציל אותם ממצוקותיהם, וגְּאָלָם מִיַּד צָר: (א) הולכי מדברות: תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ, עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ. רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים, נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף. (ב) יושבי בית האסורים: יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל. כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵ-ל, וַעֲצַת עֶלְיוֹן נָאָצוּ. וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם, כָּשְׁלוּ וְאֵין עֹזֵר. (ג) חולה שהגיע לשערי מוות: אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם, וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ. כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם, וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת. בשלשת סוגי האנשים הללו נראה כי הצרה באה בעקבות חטאים.

חלקו השני של המזמור (כג-מא. 122 מילים) הוא על קיבוץ הגלויות, וַיַּנְחֵם אֶל מְחוֹז חֶפְצָם, ועל הארץ שהיתה לְמִדְבָּר, לְצִמָּאוֹן ולִמְלֵחָה, מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ, ועתה זורעים בה שדות ונוטעים כרמים, וַיְבָרֲכֵם וַיִּרְבּוּ מְאֹד, וּבְהֶמְתָּם לֹא יַמְעִיט. נראה, כי האנשים שהיו בצרה במחצית הראשונה של המזמור, חזרו אל מקומם במחצית השניה של המזמור. יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת, עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים, לא נראים כאנשים חוטאים, להיפך: הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה’, וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה, וכחלק מההודיה שלהם כתוב: וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם, וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ.

מעתה, יכולים אנו להתבונן בכללות המזמור. האם זהו מזמור אוניברסאלי, המתייחס להודיה של כל האנשים בעולם, או שזהו מזמור המתייחס לעם ישראל וגאולתו?

מחד, אין במזמור זה אזכור של “ישראל”, הארץ או העם, ומאידך, נראה פשוט שהארץ עליה מדובר היא ארץ ישראל, והעם שהתקבץ מארבע כנפות הארץ הוא עם ישראל. מחד, זהו מזמור הפותח את הספר החמישי בתהילים, והוא עומד בפני עצמו, ומאידך הוא נראה קשור מאוד לשני המזמורים לפניו (קה-קו) שגוללו את קורות העם.

נראה, כי חלקו הראשון של המזמור עוסק בעם ישראל בצאתו לגלות ובהיותו שם. בתקופת הגלות זהו מזמור אוניברסאלי, שמתייחס לכל מי שנתון בצרה וה’ מושיע אותו. חלקו השני של המזמור, לעומת זאת, עוסק בעם ישראל ששב לארצו, וגאולי ה’ אינם רק אלו שניצלו מצרה פרטית, אלא השותפים לגאולה השלימה.

לא לחינם, הסיפור של יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת הוא הסיפור הרחב ביותר במזמור שלנו, ובמסורה אף נוספה האות ‘נ’ הפוכה אחרי כל פסוק. ה’נ’ ההפוכה באה להדגיש, שאין זה סיפור סתמי, אלא סיפור המתרחש כל הזמן.

סיפורם של יורדי הים באניות מזכיר מאוד סיפורו של יונה הנביא, יורד הים הבורח (יונה א, ג-טז): וַיָּקׇם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה’ וַיֵּרֶד יָפוֹ, וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ, וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה’. וַה’ הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם, וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם, וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר. וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל אֱלֹהָיו וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל הַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם, וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם. וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל, וַיֹּאמֶר לוֹ: מַה לְּךָ נִרְדָּם? קוּם קְרָא אֶל אֱ-לֹהֶיךָ! אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱ-לֹהִים לָנוּ וְלֹא נֹאבֵד. וַיֹּאמְרוּ: אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת וְנֵדְעָה בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ, וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: הַגִּידָה נָּא לָנוּ בַּאֲשֶׁר לְמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ, מַה מְּלַאכְתְּךָ וּמֵאַיִן תָּבוֹא, מָה אַרְצֶךָ וְאֵי מִזֶּה עַם אָתָּה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: עִבְרִי אָנֹכִי, וְאֶת ה’ אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה. וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ? כִּי יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים כִּי מִלִּפְנֵי ה’ הוּא בֹרֵחַ, כִּי הִגִּיד לָהֶם. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: מַה נַּעֲשֶׂה לָּךְ וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעָלֵינוּ? כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם, כִּי יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם. וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים לְהָשִׁיב אֶל הַיַּבָּשָׁה וְלֹא יָכֹלוּ, כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם. וַיִּקְרְאוּ אֶל ה’ וַיֹּאמְרוּ: אָנָּה ה’ אַל נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה, וְאַל תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִיא, כִּי אַתָּה ה’ כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ. וַיִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה וַיְטִלֻהוּ אֶל הַיָּם, וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת ה’, וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח לַה’ וַיִּדְּרוּ נְדָרִים.

הסיפור בספר יונה מלמד אותנו, שכל הסער הגדול הוא בשביל חטא העברי. יורדי הים מאומות העולם רואים את מעשי ה’. הם אינם חוטאים בעצמם. הם מודים לה’ על כך שהוא מציל אותם, וזובחים זבח לה’ מתוך יראה גדולה. יונה שחוזר לשליחות שלו, הוא כמו עם החוזר לארצו, ובדומה לתיאור החזרה אל הארץ במזמור שלנו: וַיּוֹשֶׁב שָׁם רְעֵבִים, וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב. וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְּעוּ כְרָמִים, וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה. וַיְבָרֲכֵם וַיִּרְבּוּ מְאֹד, וּבְהֶמְתָּם לֹא יַמְעִיט, אומר ה’ ליונה בסוף הספר (ד, יא): וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה רַבָּה?!

זהו מזמור שלא כולם מבינים את המציאות כאשר הוא מתרחש מול עינינו. בסיומו של המזמור כתוב: יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ, וְכָל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ. מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה, וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה’. צריך לראות וצריך להתבונן. לדעת מתי ניתן לעבור מהחלק הפרטי במזמור לחלק הציבורי ומתוך התבוננות בחַסְדֵי ה’ נוכל להודות בפה מלא: הֹדוּ לַה’ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.