המזמור מיוחס למשה רבינו, אִישׁ הָאֱ-לֹהִים, והוא מתאר את התפילה שלו. היינו מצפים לראות בתפילת משה איזושהי התייחסות לתורה, כמו מזמור יט או קיט, אך תפילה זו היא דווקא תפילה ‘אנושית’ אוניברסאלית, ללא קשר לתורה אותה קיבל משה מסיני. הביטוי אִישׁ הָאֱ-לֹהִים מתאר את המתח בו נתונה התפילה – בין האיש והא-להים.

התפילות של משה רבינו היו לאחר החטאים של עם ישראל – וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה, וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה’ וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ (במדבר יא, ב), וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה’ וָבָךְ, הִתְפַּלֵּל אֶל ה’ וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ, וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם (במדבר כא, ז). וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה’ מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ, וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא (דברים ט, כ), וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה’ וָאֹמַר אֲ-דֹנָי ה’ אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגׇדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה (דברים ט, כו). נראה, כי המזמור שלנו נותן את המכנה המשותף לתפילת משה – אין כאן התייחסות לחטא מסוים, אלא התייחסות כללית לחטאי האדם.

בחלק הראשון של המזמור (א-ו. 48 מילים) מתואר הפער בין ה’ לאדם בשלש רמות – עולם, שנה, נפש. (א) אֲ-דֹנָי, מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר. כלומר, אתה הוא מקומו של עולם, ומקומך הוא קבוע, כמו: מְעֹנָה אֱ-לֹהֵי קֶדֶם (דברים לג, כז), ואילו אנו חולפים ומשתנים, וכך דרשו חכמים (סנהדרין לח, ב): “זה ספר תולדות אדם, מלמד שהראהו הקב”ה דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו”. (ב) שנה-זמן. על ה’ נאמר: בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל, וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵ-ל. כלומר, ה’ הוא א-ל קדמון עוד לפני שנברא העולם, והוא יהיה לנצח – עד עולם. לעומת זאת האדם הוא חולף – תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא, וַתֹּאמֶר: שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם. וכך נאמר על אדם הראשון לאחר חטאו: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ

תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. (ג) נפש-תודעה. על ה’ נאמר: כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ, כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה. ואילו כל זרימת החיים של האדם היא כמו שינה – זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ, בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף, וכל חייו הם קצרים: בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף, לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ.

לאחר שהעמיד משה את ה’ מול האדם, יכול הוא להצביע על הבעייתיות בכך שבני האדם יקבלו עונש. וכך נאמר בחלקו השני של המזמור (ז-יב. 49 מילים): כִּי כָלִינוּ בְאַפֶּךָ, וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ. שַׁתָּ (=שמת) עֲוֺנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ, עֲלֻמֵנוּ (=מה שנעלם מעינינו) לִמְאוֹר פָּנֶיךָ. לפיכך, כִּי כׇל יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ, כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ הֶגֶה. וכמה הם כל ימינו? יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה, וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה, וְרׇהְבָּם (=’תפארתם’) עָמָל וָאָוֶן, כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה. וכאן משווה משה בין מִי יוֹדֵעַ – עֹז אַפֶּךָ, וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ, לבין כֵּן הוֹדַע – לִמְנוֹת יָמֵינוּ, וְנָבִא לְבַב חׇכְמָה.

הבאת לבב חכמה נזכרה במלאכת המשכן: וְכׇל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כׇּל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ (שמות לה, י), וְכׇל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה (שמות לה, כה), ונראה כי יש כאן השוואה בין החוטאים בחטא העגל עליהם ה’ כועס, לבין הבונים את המשכן ומביאים את לב החכמה. אמנם, משה רבינו מבקש על החוטאים שלא ייענשו כל חייהם, אך הוא מציע לצרף אותם למביאי לבב החכמה – למנות ימינו כן הודע, ה’ יכול להודיע לאדם את מניין ימיו, ואז הם יוכלו להצטרף לבוני המשכן.

סיום המזמור הוא בתפילת משה על עם ישראל, וחכמים דרשו שהפסוק “ויהי נעם” הוא מענה לברכת משה כאשר סיימו את מלאכת המשכן (תוספתא ז, ח): “‘ויברך אותם משה’ – מה היה ברכה שברכן? אומר להם: תשרה שכינה על מעשה ידיכם … אמר להם: כשם שנתעסקתם במלאכת משכן ושרת שכינה על מעשה ידיכם, כך תזכו ותבנו לפניו בית הבחירה ותשרה שכינה על מעשה ידיכם. והן אומרים: ‘ויהי נעם ה’ א-להינו עלינו וגו””.

וכך נאמר במזמור שלנו: שׁוּבָה ה’ עַד מָתָי, וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ. שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ, וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכׇל יָמֵינוּ. שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ, שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה. יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פׇעֳלֶךָ, וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם. וִיהִי נֹעַם אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהֵינוּ עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.