הכותרת “מַשְׂכִּיל לְאָסָף” מצביעה על כך שבפרק זה יש שני מזמורים. מזמור אחד של אסף, ומזמור נוסף משכיל על גביו. אסף עצמו היה בזמן דוד המלך, וביחד עם הימן ואיתן ניצחו על המשוררים (דבה”א טו, יז). כמובן, שהוא לא עסק בשיריו בחורבן בית המקדש. ה”משכיל” הוא המזמור בחלקו הראשון של הפרק, ובו זעקה שבאה מתוך שריפת המקדש. נעיין בשני המזמורים הללו.

המזמור הראשון הוא על חורבן הבית, ומתואר כאן כעס של א-להים, וזניחת העם: לָמָה אֱ-לֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח, יֶעְשַׁן אַפְּךָ בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ. הבקשה של המשורר היא: זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם (=מזמן קדום), גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ (=הוצאת את עם ישראל, ממצרים – והבאת אותם אל) הַר צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ. ומבקש המשורר: הָרִימָה פְעָמֶיךָ (=רגליך) לְמַשֻּׁאוֹת נֶצַח (=חורבות עולם), כָּל הֵרַע (=כל מה שהחריב) אוֹיֵב בַּקֹּדֶשׁ. שָׁאֲגוּ צֹרְרֶיךָ בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶךָ (=מקדשך), שָׂמוּ אוֹתֹתָם (=הסמלים שלהם, עבודה זרה) אֹתוֹת. יִוָּדַע (=נחשב) כְּמֵבִיא לְמָעְלָה, בִּסֲבָךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת (=חטיבת העצים). וְעַתָּה פִּתּוּחֶיהָ (=שעריה) יָּחַד, בְּכַשִּׁיל וְכֵילַפֹּת (=בגרזנים וקרדומות) יַהֲלֹמוּן (כדי לשבור אותם). שִׁלְחוּ בָאֵשׁ מִקְדָּשֶׁךָ, לָאָרֶץ חִלְּלוּ מִשְׁכַּן שְׁמֶךָ. אָמְרוּ בְלִבָּם נִינָם (=ל’ אונאה) יָחַד, שָׂרְפוּ כָל מוֹעֲדֵי אֵ-ל בָּאָרֶץ. אוֹתֹתֵינוּ (=הניסים שלנו) לֹא רָאִינוּ, אֵין עוֹד נָבִיא, וְלֹא אִתָּנוּ יֹדֵעַ עַד מָה (=דבר מה). והבקשה: עַד מָתַי אֱ-לֹהִים יְחָרֶף צָר, יְנָאֵץ אוֹיֵב שִׁמְךָ לָנֶצַח. המזמור מסיים מעין הפתיחה: לָמָּה תָשִׁיב יָדְךָ, וִימִינֶךָ מִקֶּרֶב (חוקך)חֵיקְךָ כַלֵּה.

אם כן, המזמור הראשון הוא על חורבן בית המקדש, והבקשה של המשורר היא, שה’ ירים את רגליו על חורבות המקדש. כמו כן, ישנו תיאור ארוך של החורבן ושל שריפת המקדש. מדוע המַשְׂכִּיל בחר את המזמור לְאָסָף כבסיס למזמור זה? נעיין במזמור לאסף.

חלקו הראשון של מזמורו של אסף (יב-יז. 50 מילים) הוא על ישועות ה’ ופעולתו בקרב הארץ: וֵא-לֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם, פֹּעֵל יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן, תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים (=לדגים). אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל, אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן. לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה, אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ. אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל גְּבוּלוֹת אָרֶץ, קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם. בפעולות אלו אין אזכור ישיר של כוח ה’ נגד בני אדם.

בחלק השני של המזמור (יח-כג. 53 מילים), מבקש המשורר: זְכָר זֹאת, ומפרט את הדברים שהוא מבקש מה’ לזכור: אוֹיֵב חֵרֵף ה’, וְעַם נָבָל נִאֲצוּ שְׁמֶךָ. מתוך הזיכרון הוא מבקש: אַל תִּתֵּן לְחַיַּת נֶפֶשׁ תּוֹרֶךָ (=התור שלך), חַיַּת (=נפש) עֲנִיֶּיךָ אַל תִּשְׁכַּח לָנֶצַח. הַבֵּט לַבְּרִית, כִּי מָלְאוּ מַחֲשַׁכֵּי (=המקומות הנסתרים) אֶרֶץ נְאוֹת (=מקום) חָמָס. אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם, עָנִי וְאֶבְיוֹן יְהַלְלוּ שְׁמֶךָ. ומסיים המשורר מעין הפתיחה: קוּמָה אֱ-לֹהִים רִיבָה רִיבֶךָ, זְכֹר חֶרְפָּתְךָ מִנִּי נָבָל כָּל הַיּוֹם. אַל תִּשְׁכַּח קוֹל צֹרְרֶיךָ, שְׁאוֹן קָמֶיךָ (=קול הקמים עליך) עֹלֶה תָמִיד.

באיזה הקשר אסף שורר מזמור זה?

לראשונה אנו פוגשים את אסף המשורר כאשר העלו את ארון ברית ה’ לירושלים (דה”א ו, טז-כד): וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הֶעֱמִיד דָּוִיד עַל יְדֵי שִׁיר בֵּית ה’ מִמְּנוֹחַ הָאָרוֹן. וַיִּהְיוּ מְשָׁרְתִים לִפְנֵי מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד בַּשִּׁיר, עַד בְּנוֹת שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית ה’ בִּירוּשָׁלָ͏ִם, וַיַּעַמְדוּ כְמִשְׁפָּטָם עַל עֲבוֹדָתָם … וְאָחִיו אָסָף הָעֹמֵד עַל יְמִינוֹ. ועוד מסופר (דה”א טו, טו-יז): וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה, כִּדְבַר ה’ בִּכְתֵפָם בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם. וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְשָׂרֵי הַלְוִיִּם לְהַעֲמִיד אֶת אֲחֵיהֶם הַמְשֹׁרְרִים בִּכְלֵי שִׁיר נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת וּמְצִלְתָּיִם מַשְׁמִיעִים לְהָרִים בְּקוֹל לְשִׂמְחָה. וַיַּעֲמִידוּ הַלְוִיִּם אֵת הֵימָן בֶּן יוֹאֵל וּמִן אֶחָיו אָסָף בֶּן בֶּרֶכְיָהוּ.

נראה, כי לא לחינם במזמור שלנו מזכיר אסף: הַבֵּט לַבְּרִית, שכן ארון הברית נשבה על ידי הפלשתים, כפי שמסופר (שמו”א ד-ה): נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה’ וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ. וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית ה’ צְבָ-אוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים, וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי עִם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱ-לֹהִים חׇפְנִי וּפִינְחָס. וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן בְּרִית ה’ אֶל הַמַּחֲנֶה, וַיָּרִעוּ כׇל יִשְׂרָאֵל תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתֵּהֹם הָאָרֶץ. ומשורר אסף מתוך רצון להחזיר את הארון לירושלים.

שירו של אסף אמנם לא נאמר על חורבן המקדש, אך הוא נאמר בעקבות חורבן אחר – חורבן משכן שילה שאירע בעקבות לקיחת ארון ה’ (שמו”א ד, יז-יח): וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיֹּאמֶר: נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם וְגַם שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ חׇפְנִי וּפִינְחָס וַאֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים נִלְקָחָה. וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת כִּי זָקֵן הָאִישׁ וְכָבֵד, וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה. לאחר מות עלי הכהן הגדול ובניו, ולאחר לקיחת ארון הא-להים, לא המשיכה עוד העבודה במשכן שילה, והעבודה עברה לנוב עיר הכהנים.

האויב שחירף את ה’, והחיה שרוצה לאכול את התור, זהו הפלשתי שמחרף את ה’. פלשתים נלחמו כמו חיה, וכאשר הם נלחמים נאמר עליהם (שמו”ב כג, יא-יג): וַיֵּאָסְפוּ פְלִשְׁתִּים לַחַיָּה … וְחַיַּת פְּלִשְׁתִּים חֹנָה בְּעֵמֶק רְפָאִים. בקשת אסף במזמור שלנו היא שה’ יזכור את קולם וחרפתם. הארון אמנם כבר עשרים שנה לא בידי הפלשתים, אך הוא עדיין לא שב למקומו, ועל כך צריך להתפלל.