המזמור פותח בבקשה: שְׁמַע אֱ-לֹהִים קוֹלִי בְשִׂיחִי, מִפַּחַד אוֹיֵב תִּצֹּר חַיָּי. על איזה פַּחַד אוֹיֵב מדובר? נראה, כי אין זה פחד מפני האויב, אלא פחד של האויב, שעלול להביא לאבדן חייו של דוד, ועל כן הוא מבקש מה’ שישמור את חייו. מיהו האויב המפחד? ומדוע הוא עלול להרוג מתוך פחדו? כמה פעמים כתוב על שאול שפחד, ומתוך פחדו הוא חשב כיצד הוא יוכל להרוג את דוד.

החלק הראשון של המזמור (ג-ו. 32 מילים) מתאר את ניסיונותיו של שאול להרוג את דוד במסתרים.

לאחר שדוד הרג את גלית נאמר (שמו”א יח, י-יב): וַיְהִי מִמׇּחֳרָת וַתִּצְלַח רוּחַ אֱ-לֹהִים רָעָה אֶל שָׁאוּל וַיִּתְנַבֵּא בְתוֹךְ הַבַּיִת, וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם וְהַחֲנִית בְּיַד שָׁאוּל. וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית, וַיֹּאמֶר: אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר, וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו פַּעֲמָיִם. וַיִּרָא שָׁאוּל מִלִּפְנֵי דָוִד כִּי הָיָה ה’ עִמּוֹ וּמֵעִם שָׁאוּל סָר. יראת שאול הובילה למה שכתוב במזמור שלנו: לִירֹת בַּמִּסְתָּרִים תָּם, פִּתְאֹם יֹרֻהוּ וְלֹא יִירָאוּ.

פחדו של שאול לא הסתיים, והוא החליט לטמון מוקש לדוד (שמו”א יח, טו-כט): וַיַּרְא שָׁאוּל אֲשֶׁר הוּא מַשְׂכִּיל מְאֹד, וַיָּגׇר מִפָּנָיו … וְשָׁאוּל אָמַר: אַל תְּהִי יָדִי בּוֹ, וּתְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים … וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֶת דָּוִד, וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: אֶתְּנֶנָּה לּוֹ וּתְהִי לוֹ לְמוֹקֵשׁ, וּתְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים … וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: כֹּה תֹאמְרוּ לְדָוִד, אֵין חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר כִּי בְּמֵאָה עׇרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ, וְשָׁאוּל חָשַׁב לְהַפִּיל אֶת דָּוִד בְּיַד פְּלִשְׁתִּים … וַיֹּאסֶף שָׁאוּל לֵרֹא מִפְּנֵי דָוִד עוֹד, וַיְהִי שָׁאוּל אֹיֵב אֶת דָּוִד כׇּל הַיָּמִים. אם כן, האויב הוא זה שמפחד, ומנסה לטמון מוקש לדוד, ועל כך מבקש דוד במזמור שלנו: מִפַּחַד אוֹיֵב תִּצֹּר חַיָּי … יְחַזְּקוּ לָמוֹ דָּבָר רָע, יְסַפְּרוּ לִטְמוֹן מוֹקְשִׁים.

ייתכן, שגם סופו של הכתוב: אָמְרוּ: מִי יִרְאֶה לָּמוֹ, איננו מתייחס לכך שהאויב מצפה לכך שלא יראו את המוקשים שהוא טומן, אלא שהאויב איננו רוצה עוד לראות את דוד. שאול ראה את הצלחתו של דוד, וזה מה שגרם לפחדו (שמו”א יח, טו): וַיַּרְא שָׁאוּל אֲשֶׁר הוּא מַשְׂכִּיל מְאֹד, וַיָּגׇר מִפָּנָיו. וכאשר הוא ניסה לפגוע בו ולא הצליח כתוב (שמו”א יח, כח): וַיַּרְא שָׁאוּל, וַיֵּדַע כִּי ה’ עִם דָּוִד, וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ.

דוד מבקש במזמור שלנו: תַּסְתִּירֵנִי מִסּוֹד מְרֵעִים, מֵרִגְשַׁת פֹּעֲלֵי אָוֶן. וייתכן, כי הוא רומז לשאול פועל האון, כפי שאמר לו שמואל לאחר מלחמת עמלק (שמו”א טו, כג): כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי, וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר. סוד המרעים כתוב בפירוש (שמו”א יט, א): וַיְדַבֵּר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן בְּנוֹ וְאֶל כׇּל עֲבָדָיו לְהָמִית אֶת דָּוִד, אמנם: וִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל חָפֵץ בְּדָוִד מְאֹד. וַיַּגֵּד יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵאמֹר: מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל אָבִי לַהֲמִיתֶךָ, וְעַתָּה הִשָּׁמֶר נָא בַבֹּקֶר וְיָשַׁבְתָּ בַסֵּתֶר וְנַחְבֵּאתָ.

הנסיונות של שאול להמית את דוד בסתר, מבלי להציף את האיבה ביניהם, הסתיימו בחיפוש אותו ערך שאול בביתה של מיכל בתו (שמו”א יט, י-טז): וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר, וַיִּפְטַר מִפְּנֵי שָׁאוּל, וַיַּךְ אֶת הַחֲנִית בַּקִּיר, וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה הוּא. וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל בֵּית דָּוִד לְשׇׁמְרוֹ וְלַהֲמִיתוֹ בַּבֹּקֶר, וַתַּגֵּד לְדָוִד מִיכַל אִשְׁתּוֹ לֵאמֹר: אִם אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה, מָחָר אַתָּה מוּמָת. וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן, וַיֵּלֶךְ וַיִּבְרַח וַיִּמָּלֵט. וַתִּקַּח מִיכַל אֶת הַתְּרָפִים וַתָּשֶׂם אֶל הַמִּטָּה, וְאֵת כְּבִיר הָעִזִּים שָׂמָה מְרַאֲשֹׁתָיו, וַתְּכַס בַּבָּגֶד. וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים לָקַחַת אֶת דָּוִד, וַתֹּאמֶר: חֹלֶה הוּא. וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶת הַמַּלְאָכִים לִרְאוֹת אֶת דָּוִד לֵאמֹר: הַעֲלוּ אֹתוֹ בַמִּטָּה אֵלַי לַהֲמִתוֹ. וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים, וְהִנֵּה הַתְּרָפִים אֶל הַמִּטָּה, וּכְבִיר הָעִזִּים מְרַאֲשֹׁתָיו. ונראה, שזו כוונת המילים: יַחְפְּשׂוּ עוֹלֹת בפסוק האמצעי, העולות זהו כְּבִיר הָעִזִּים שהיה במטה, והוא גם רומז לעוולות שעושה שאול בחיפושיו.

נראה, כי הכינוי עוֹלֹת מזכיר את העולה בשלה איבד שאול את המלוכה (שמו”א יג, ט-יב): וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים, וַיַּעַל הָעֹלָה. וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה, וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל בָּא, וַיֵּצֵא שָׁאוּל לִקְרָאתוֹ לְבָרְכוֹ. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: מֶה עָשִׂיתָ, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים, וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ. וָאֹמַר: עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל, וּפְנֵי ה’ לֹא חִלִּיתִי, וָאֶתְאַפַּק וָאַעֲלֶה הָעֹלָה. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: נִסְכָּלְתָּ, לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ, כִּי עַתָּה הֵכִין ה’ אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם. וְעַתָּה, מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם, בִּקֵּשׁ ה’ לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ, וַיְצַוֵּהוּ ה’ לְנָגִיד עַל עַמּוֹ, כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ ה’.

במי התקיימה נבואת שמואל בִּקֵּשׁ ה’ לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ? בדוד המלך, עליו נאמר בפסוק המרכזי: וְקֶרֶב אִישׁ וְלֵב עָמֹק.

המילים: תַּמְנוּ חֵפֶשׂ מְחֻפָּשׂ, מתארות קודם כל את סיום החיפושים של שאול, אך גם את תחילת הסוף של שאול, כאשר הוא התחפש בגלל הפחד שלו (שמו”א כח, ה-ח): וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים, וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד. וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּה’ וְלֹא עָנָהוּ ה’ … וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ, וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה, וַיֹּאמֶר [קָסֳמִי] (קסומי) נָא לִי בָּאוֹב, וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךְ.

מעתה, מתאר החלק השני של המזמור שלנו (ח-יא. 30 מילים) את סופו של שאול, מידה כנגד מידה. צירוף ארבע המילים: וְקֶרֶב אִישׁ וְלֵב עָמֹק מהפסוק האמצעי, לחלקו השני של המזמור, ושתי המילים: יַחְפְּשׂוּ עוֹלֹת מהפסוק האמצעי, לחלקו הראשון של המזמור, מאזנת את שני החלקים, ובשניהם יש ארבעה פסוקים ו-34 מילים.

שאול מפחד במלחמה האחרונה מן החיצים: וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים … וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל, וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת, וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים … וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ. וזה מה שמתאר דוד במזמור שלנו: וַיֹּרֵם אֱ-לֹהִים חֵץ פִּתְאוֹם, הָיוּ מַכּוֹתָם. המכה לא היתה מכת חרב, אך בשל החיצים ששוגרו לעברו, הפיל שאול את עצמו על החרב.

מי סיפר לדוד על מיתת שאול? הנער המגיד סיפר לו (שמו”ב א, ו-טז): נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ, וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ, וְהִנֵּה הָרֶכֶב וּבַעֲלֵי הַפָּרָשִׁים הִדְבִּקֻהוּ. וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵנִי וַיִּקְרָא אֵלַי וָאֹמַר הִנֵּנִי. … וַיֹּאמֶר אֵלַי: עֲמׇד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי, כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ, כִּי כׇל עוֹד נַפְשִׁי בִּי. וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ … וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד: אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ לְשַׁחֵת אֶת מְשִׁיחַ ה’. וַיִּקְרָא דָוִד לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר: גַּשׁ פְּגַע בּוֹ, וַיַּכֵּהוּ וַיָּמֹת. וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד: [דָּמְךָ] (דמיך) עַל רֹאשֶׁךָ, כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר: אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ ה’. וזהו מה שכתוב במזמור שלנו: וַיַּכְשִׁילוּהוּ עָלֵימוֹ לְשׁוֹנָם, יִתְנֹדְדוּ כׇּל רֹאֵה בָם.

מעתה, קיבל שאול את עונשו מידה כנגד מדה, וכל הרואה זאת ירא מה’: וַיִּירְאוּ כׇּל אָדָם, וַיַּגִּידוּ: פֹּעַל אֱ-לֹהִים, וּמַעֲשֵׂהוּ הִשְׂכִּילוּ. עכשיו יכול הצדיק לשמוח בה’ ולחסות בו: יִשְׂמַח צַדִּיק בַּה’ וְחָסָה בוֹ, וְיִתְהַלְלוּ כׇּל יִשְׁרֵי לֵב.