המזמור כולו כתוב על פי סדר א’ ב’, מלבד שינויים קלים באותיות א’-ב’-ו’-ק’-ר’.

חלקו הראשון של המזמור (ב-ט. 66 מילים) פותח בכך שדוד בוטח בה’ ומקווה אליו, ולפיכך הוא לא מתבייש, ומי שצריך להתבייש הוא דווקא מי שבוגד: אֱ‍-לֹהַי, בְּךָ בָטַחְתִּי, אַל אֵבוֹשָׁה, אַל יַעַלְצוּ (=ישמחו) אֹיְבַי לִי (=עלי). גַּם כָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ, יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם (=ללא סיבה). דוד מבקש מה’ שיורה לו את הדרך, מתוך כך שהוא מקווה לה’: דְּרָכֶיךָ ה’ הוֹדִיעֵנִי, אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי. הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי, כִּי אַתָּה אֱ-לֹהֵי יִשְׁעִי, אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם. ועוד מבקש דוד: זְכֹר רַחֲמֶיךָ ה’ וַחֲסָדֶיךָ, כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה (=הם, הרחמים והחסדים). חַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר, כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה, לְמַעַן טוּבְךָ ה’. דרך ה’ היא הדרך בה טוב ללכת, וה’ מלמד אותה אפילו אם חוטאים: טוֹב וְיָשָׁר ה’, עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ. יַדְרֵךְ (=יוליך בדרך) עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט, וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ.

ניתן לראות, כי דוד מבקש כאן הנחיה בדרך ה’, ופעמים רבות הוא מזכיר דרך זו: דְּרָכֶיךָ ה’, אֹרְחוֹתֶיךָ, הַדְרִיכֵנִי, בַּדָּרֶךְ, יַדְרֵךְ, דַּרְכּוֹ. ואולם, דוד חושש שמא ה’ לא יראה לו את הדרך בגלל חטאות נעוריו, ולפיכך הוא מבקש מה’ שלא יזכור לו את החטאים, וילמד אותו את הדרך בזכות ענוותנותו.

במרכז המזמור (י-יא. 16 מילים) מצביע דוד על כך שכָּל אָרְחוֹת (=דרכי) ה’ חֶסֶד וֶאֱמֶת, אך הוא מודיע אותם רק לְנֹצְרֵי (=לשומרי) בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו. ואולם, לְמַעַן שִׁמְךָ ה’, וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנִי כִּי רַב הוּא. כאשר ה’ יסלח לדוד על עוונו, הוא יודיע לו את דרכיו, על אף שהוא לא שמר על עדותיו.

בחלק השני של המזמור (יב-כא. 66 מילים) מבקש דוד שה’ יורה לו את הדרך על אף שהוא אינו ראוי, וגם אם הוא לא יסלח לעוונותיו. ה’ ישא את חטאיו ויציל אותו בזכות תקוותו: מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא ה’, יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר? מי האיש שנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין, וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ? והתשובה: סוֹד ה’ לִירֵאָיו, וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם (=להודיע ליראיו). ובכל זאת, מבקש דוד בזכות תקוותו בה’, בזכות זה שעֵינַי תָּמִיד אֶל ה’, כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי – פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי, כִּי יָחִיד (=בודד) וְעָנִי אָנִי. יתר על כן, דוד מבקש מה’ שיציל אותו על אף שהוא חטא, מפני שהוא מקווה אליו: צָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ (=רבו), מִמְּצוּקוֹתַי – הוֹצִיאֵנִי. רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי (=וסבלי), וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי. והוא מסיים: רְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ, וְשִׂנְאַת חָמָס (=רשע) שְׂנֵאוּנִי (=שונאים אותי). שָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי, אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ. תֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי (=ישמרו אותי), כִּי קִוִּיתִיךָ.

אם כן, שלשה שלבים במזמור: בחלק הראשון מבקש דוד שה’ יראה לו את הדרך ולא יזכור את חטאיו, במרכז המזמור מבקש דוד שה’ יסלח על עוונותיו, ובחלק השני של המזמור מבקש דוד שה’ יציל אותו על אף שהוא חוטא בזכות תקוותו.

מהי הדרך שבה דוד רוצה ללכת? מהם החטאים והעוונות עליהם מדובר? ומיהם אויביו והבוגדים?

נראה להציע, שהמזמור שלנו נכתב כאשר דוד ברח משאול המלך וחיפש את דרכו.

האויב הוא שאול, כמו שנאמר (שמו”א יח, כח): וַיְהִי שָׁאוּל אֹיֵב אֶת דָּוִד כׇּל הַיָּמִים. שאול בגד בו ריקם, ולא היתה סיבה ממשית לבגידתו. דוד אומר ליהונתן (שמו”א כ, א): מֶה עָשִׂיתִי, מֶה עֲוֺנִי, וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ, כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי? ואף לשאול הוא פונה ואומר (שמו”א כד, יא): כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע וְלֹא חָטָאתִי לָךְ, וְאַתָּה צֹדֶה אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. במזמור שלנו פונה דוד לה’, ומבקש ממנו שאם יש בו עוון – ה’ יסלח לו, ולא יזכור לו ה’ חטאות נעוריו.

באופן כללי נאמר על דוד (שמו”א יח, יד): וַיְהִי דָוִד לְכׇל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל וַה’ עִמּוֹ. אמנם, זה מה שהוליד את פחדו של שאול ממנו – וַיַּרְא שָׁאוּל אֲשֶׁר הוּא מַשְׂכִּיל מְאֹד וַיָּגׇר מִפָּנָיו. כעת, דוד בורח משאול ויוצא לדרך, והוא מבקש מה’ שיורה לו את הדרך וילמד אותו את אורחותיו.

ניתן להבחין בדבר מעניין נוסף. המזמור שלנו (כו) מקביל למזמור (לד), ושניהם לפי סדר א’ ב’, בשניהם חסרה האות ו’, ואחרי כל האותיות חותם פסוק את שני המזמורים הפותח באות פ’. אמנם, המזמור שלנו הוא מזמור בקשה להראות את הדרך, ואילו מזמור (לד) הוא מזמור הודיה. הרב בני גזונדהייט (מגדים 55) הציע לראות במזמורים כו-לד רצף של מזמורים, ופירש אותם על פי הפרשנות ההקשרית. אם נחזור לפי זה לפרשנות המזמור שלנו, ניתן לראות כיצד רצף הפרקים שמסתיים במזמור (לד) בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיְגָרֲשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ, פותח ביציאת דוד לדרך בבריחתו מפני שאול במזמור שלנו, ובבקשה מה’ להודיע את דרכיו.

עוד אעיר על חסרון האות ק’. המילה המתאימה בפרק זה לאות קוף היא “קוה” – כִּי קִוִּיתִיךָ, אוֹתְךָ קִוִּיתִי, כָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ, אך בהגיע דוד לאות זו הוא חש שאין לו תקוה, ועל כן הוא אמר: רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי, וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי. רק בסופן של האותיות אומר דוד: תֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי, כִּי קִוִּיתִיךָ.