במסכת מכות (כד, א) מגדיר רבי שמלאי מזמור זה כמזמור המעמיד את כל המצוות על אחת עשרה. ומפרטת הגמרא:

“הולך תמים – זה אברהם, דכתיב: התהלך לפני והיה תמים. פועל צדק – כגון אבא חלקיהו. ודובר אמת בלבבו – כגון רב ספרא. לא רגל על לשונו – זה יעקב אבינו, דכתיב: אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע. לא עשה לרעהו רעה – שלא ירד לאומנות חבירו. וחרפה לא נשא על קרובו – זה המקרב את קרוביו. נבזה בעיניו נמאס – זה חזקיהו המלך שגירר עצמות אביו במטה של חבלים. ואת יראי ה’ יכבד – זה יהושפט מלך יהודה, שבשעה שהיה רואה תלמיד חכם, היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו: (אבי אבי) רבי רבי, מרי מרי. נשבע להרע ולא ימיר – כר’ יוחנן, דא”ר יוחנן: אהא בתענית עד שאבא לביתי. כספו לא נתן בנשך – אפילו ברבית עובד כוכבים. ושוחד על נקי לא לקח – כגון ר’ ישמעאל בר’ יוסי”.

בפתיחת המזמור כתוב מִזְמוֹר לְדָוִד, ורוב הדמויות שמביאה הגמרא כדוגמאות לתכונות המופיעות במזמור, כנראה שאבו את הכח וההשראה לתכונות שלהם מן המזמור שלנו. ואולם, את מי מתאר דוד במזמור? רק שתי דמויות שהגמרא מביאה, הן דמויות שקדמו לדוד המלך – אברהם אבינו ויעקב אבינו. לפירוש המזמור נראה, שניתן להביא מקורות נוספים המהוים השראה לתכונות עליהן דוד מדבר במזמור.

התכונות במזמור נחלקות לשנים. החלק הראשון (ב-ג. 20 מילים) הוא מדמויות המהוות השראה: שלשת האבות – אברהם, יצחק ויעקב, והשבטים. החלק השני (ד-ה. 20 מילים) הוא על התכונות שלא היו בשאול המלך, ובגללן נטלה ממנו המלוכה ונתנה לדוד, לפיכך מסיים דוד: עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.

הגמרא פותחת בזה, שהוֹלֵךְ תָּמִים הוא אברהם אבינו, שה’ אמר לו (בראשית יז, א): הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.

נראה, שהתכונה הבאה במזמור שלנו: וּפֹעֵל צֶדֶק, מתייחסת ליצחק אבינו, מידת הדין, כמו שכתוב (דברים טז, כ): צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ. ירושת הארץ לזרעו של אברהם כתובה בפירוש על יצחק (בראשית טו, ד): לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ, וכך אמרה שרה (בראשית כא, י): כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק. גם יצחק בירך בזה את יעקב (בראשית כח, ד): וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱ-לֹהִים לְאַבְרָהָם.

הגמרא משייכת את התכונה לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ ליעקב אבינו, אך נראה שיש לשייך לו דווקא את התכונה הקודמת לזה – וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ, ויעקב הוא מדת האמת, כמו שכתוב (מיכה ז, כ): תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, ועל אף שבעולם הזה נראה הוא לפעמים כאילו הוא מוציא דברי שקר, הרי הוא דֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ.

הפסוק הבא מציין לתכונות שקיבלנו להם השראה מבני יעקב.

התכונה: לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ מזכירה לנו את האמירה של יוסף הצדיק לאחיו (בראשית מב, ט): מְרַגְּלִים אַתֶּם, לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם. ואולם, כאשר יהודה נגש ליוסף ומגולל באזניו את המאורעות (בראשית מד, יח-לד), הוא לא רגל על לשונו, ולא הזכיר כלל את ההאשמה שהיתה מרכזית בטיעוניו של יוסף, מתוך שהיה ברור שזו האשמה רק בלשון, ולא האשמה בלב.

התכונה: לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה מזכירה לנו את דברי יוסף הצדיק לאחיו (בראשית נ, כ): וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה. וכך, על אף שהם חשבו רעה, הם לא עשו רעה בסופו של דבר.

התכונה: וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ נראית לקוחה מהמענה של בני יעקב לשכם ולחמור אביו (בראשית לד, יד): לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה, לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה, כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ. בסופו של דבר, אותה חרפה שלא נשאו בני יעקב על אחותם, הובילה להריגת כל זכר בעיר.

לאחר הדמויות מעוררות ההשראה, שההולך בדרכם הוא יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ, עובר דוד לתכונות של מי שיִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ – דוד המלך, שלֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם, בניגוד לשאול המלך שהתמוטט.

ה’ ציווה את שאול המלך (שמו”א טו, ג): לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר. ואולם, שאול לא הקפיד על דברי המזמור שלנו: נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת יִרְאֵי ה’ יְכַבֵּד, נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר, ולאחר שהוא החרים את כל העם העמלקי נאמר (טו, ט): וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם, וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ. שאול החרים רק את מה שהיו נבזה ונמאס בעיניו, אך חמל על מה שהיה נבזה ונמאס בעיני ה’, וכך במקום לכבד את יראי ה’, היה צריך שאול כאשר הוא הכיר בחטאו לבקש משמואל (טו, ל): חָטָאתִי, עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל.

בפסוק האחרון מתייחס דוד לרדיפת שאול אחריו בשני מובנים:

(א) כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ. נתינת כסף בנשך היא פגיעה באחר החלש, בלי קשר לתכונותיו, וכך מפורש בתורה (ויקרא כה, לה-לז): וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ, וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אׇכְלֶךָ.

(ב) וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח. הפגיעה הנוספת היא של עיקול המשפט, וההתייחסות לצדיק כאל רשע, וכך נאמר (דברים טז, יט): לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם, ובברית שכרתו על הר גריזים נאמר (דברים כז, כה): אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי.