מדוע מכונה מזמור זה בשם שִׁגָּיוֹן, ומיהו כוּשׁ בֶּן יְמִינִי על דבריו שר דוד? נתבונן קודם כל במזמור עצמו, ודרכו ננסה לפצח את הכותרת.

בחלקו הראשון של המזמור (ב-ו. 42 מילים) מבקש דוד ישועה מהאויבים, ומוסיף, שאם הוא עשה רע ירדוף אויב נפשו. המזמור פותח בפניה לה’: ה’ אֱ-לֹהַי בְּךָ חָסִיתִי, הוֹשִׁיעֵנִי מִכָּל רֹדְפַי וְהַצִּילֵנִי. ומתואר פחדו של דוד: פֶּן יִטְרֹף כְּאַרְיֵה נַפְשִׁי, פֹּרֵק (=שובר, את עצמות דוד) וְאֵין מַצִּיל. דוד פונה לה’ ואומר: ה’ אֱ-לֹהַי, אִם עָשִׂיתִי זֹאת (=מה שמפורט בפסוק הבא), אִם יֶשׁ עָוֶל בְּכַפָּי. אִם גָּמַלְתִּי (=החזרתי) שׁוֹלְמִי רָע (=מי ששילם לי רע), וָאֲחַלְּצָה (=והפשטתי) צוֹרְרִי רֵיקָם (=לחינם). אז יִרַדֹּף אוֹיֵב נַפְשִׁי וְיַשֵּׂג, וְיִרְמֹס לָאָרֶץ חַיָּי (=אותי), וּכְבוֹדִי לֶעָפָר יַשְׁכֵּן (=ישפיל). סֶלָה (=סלסול, הפסקה). לאחר שדוד טען לחפותו, ואף היה מוכן לעונש אם הוא עשה רע, מבקש דוד במרכז המזמור (ז-יא. 41 מילים) שהמשפט יגיע על אויביו: קוּמָה ה’ בְּאַפֶּךָ (=בכעסך), הִנָּשֵׂא בְּעַבְרוֹת (=בזעם, על) צוֹרְרָי, וְעוּרָה אֵלַי (=למעני) מִשְׁפָּט צִוִּיתָ. כאן מתאר דוד את ההתנהלות של המשפט בשמים: וַעֲדַת לְאֻמִּים תְּסוֹבְבֶךָּ, וְעָלֶיהָ (=על עדת הלאומים) לַמָּרוֹם שׁוּבָה (=חזור). ה’ יָדִין עַמִּים, וכשם שהוא דן את כולם מבקש דוד על עצמו: שָׁפְטֵנִי ה’ כְּצִדְקִי וּכְתֻמִּי עָלָי. ומעתה יִגְמָר (=יכלה) נָא רַע את הרְשָׁעִים, וּתְכוֹנֵן (=ותעמיד, את ה)צַדִּיק, והנימוק לבקשה זו הוא: וּבֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת אֱ-לֹהִים צַדִּיק. מעתה, ברור לדוד שה’ יציל אותו, והוא חותם חלק זה באמירה: מָגִנִּי (=בטחוני) עַל אֱ-לֹהִים, מוֹשִׁיעַ יִשְׁרֵי לֵב.

החלק השלישי (יב-יז. 42 מילים) מתאר את האופן בו הרשעים יפלו: אֱ-לֹהִים שׁוֹפֵט צַדִּיק, וְאֵ-ל זֹעֵם בְּכָל יוֹם על הרשעים. אִם לֹא יָשׁוּב מרשעו, וימשיך בדרכו – חַרְבּוֹ יִלְטוֹשׁ (=יחדד), קַשְׁתּוֹ דָרַךְ וַיְכוֹנְנֶהָ (=יכוון אותה לירי). אז וְלוֹ עצמו הֵכִין את כְּלֵי המָוֶת, חִצָּיו לְדֹלְקִים (=לרודפים, הרשעים עצמם) יִפְעָל. שני דימויים יש כאן לרשע שנופל ברשעתו: (א) הִנֵּה יְחַבֶּל (=לשון הריון, כמו חבלי לידה) אָוֶן, וְהָרָה עָמָל, וְיָלַד שָׁקֶר. (ב) בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ, וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל. ומתפלל דוד שזה מה שיקרה בסופו של דבר לרשע – יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ, וְעַל קָדְקֳדוֹ חֲמָסוֹ יֵרֵד.

סיומו של המזמור הוא בהודעה: אוֹדֶה ה’ כְּצִדְקוֹ, וַאֲזַמְּרָה שֵׁם ה’ עֶלְיוֹן.

אם כן, שלשה חלקים יש בפרק: (א) בקשת ההצלה מהרודפים וטענת דוד לחפותו, (ב) בקשתו למשפט צדק, (ג) האופן בו הרשעים יקבלו את עונשם. נראה, כי שלשת החלקים הללו באים לידי ביטוי ברור בבריחתו משאול במדבר עין גדי, כמו שמסופר (שמו”א כד, א-כב), ונתבונן בחלקיו השונים של המזמור על פי סיפור זה:

חלק (א): המזמור פותח בבקשה הוֹשִׁיעֵנִי מִכָּל רֹדְפַי וְהַצִּילֵנִי, והוא מדמה את הרודפים לאריה – פֶּן יִטְרֹף כְּאַרְיֵה נַפְשִׁי, פֹּרֵק וְאֵין מַצִּיל. סיפור הרדיפה של שאול במדבר עין גדי פותח (כד, ב-ג): וַיִּקַּח שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַאֲנָשָׁיו עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ. בהמשך, אומר דוד על עצמו שהוא כמו כלב או פרעוש: אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל? אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף? אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת? אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד? והנה, התמונה השלימה – האריה רודף אחרי הכלב.

דוד טוען במזמור שלנו לחפותו, ואומר, שעל אף שהוא הפשיט את הצורר, לא היה זה לחינם, והוא לא גמל לו רע: ה’ אֱ-לֹהַי אִם עָשִׂיתִי זֹאת, אִם יֶשׁ עָוֶל בְּכַפָּי. אִם גָּמַלְתִּי שׁוֹלְמִי רָע, וָאֲחַלְּצָה צוֹרְרִי רֵיקָם. כאשר פנו אליו אנשיו במערה אליה שאול נכנס הם אמרו: הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה’ אֵלֶיךָ הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ, וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ. ואולם, דוד קם וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט. וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן, וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל. דוד הפשיט את שאול, אך לבו הכה אותו על כך, והוא אמר לשאול שיצא מן המערה: לָמָּה תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ? הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ אֵת אֲשֶׁר נְתָנְךָ ה’ הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה, וְאָמַר לַהֲרָגֲךָ, וַתָּחָס עָלֶיךָ, וָאֹמַר: לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי כִּי מְשִׁיחַ ה’ הוּא. וְאָבִי, רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי, כִּי בְּכָרְתִי אֶת כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ, דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע וְלֹא חָטָאתִי לָךְ, וְאַתָּה צֹדֶה אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. ושאול התייחס בפירוש למעשה דוד כאל גמול טוב: צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי, כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה, וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה, ואף ציין שמגיע לדוד תשלום: וְכִי יִמְצָא אִישׁ אֶת אֹיְבוֹ וְשִׁלְּחוֹ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה, וַה’ יְשַׁלֶּמְךָ טוֹבָה תַּחַת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה לִי.

חלק (ב): במזמור מבקש דוד וְעוּרָה אֵלַי מִשְׁפָּט צִוִּיתָ. וכן: שָׁפְטֵנִי ה’ כְּצִדְקִי וּכְתֻמִּי עָלָי. בדיבור של דוד אל שאול הוא מבקש: יִשְׁפֹּט ה’ בֵּינִי וּבֵינֶךָ, ובהמשך: וְהָיָה ה’ לְדַיָּן וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וְיֵרֶא וְיָרֵב אֶת רִיבִי וְיִשְׁפְּטֵנִי מִיָּדֶךָ.

חלק (ג): במזמור מבקש דוד שאם הרודף לא יחזור בתשובה, חַרְבּוֹ יִלְטוֹשׁ, קַשְׁתּוֹ דָרַךְ וַיְכוֹנְנֶהָ, הוא יפגע בעצמו – וְלוֹ הֵכִין כְּלֵי מָוֶת, חִצָּיו לְדֹלְקִים יִפְעָל. באמירת דוד לשאול הוא פירש כיצד תהיה נקמת ה’: וּנְקָמַנִי ה’ מִמֶּךָּ, וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ. כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי: מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע, וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ.

ניתן לחלק את המזמור לשנים, ולהפריד בחלק האמצעי, בין עצם בקשת המשפט, לבין הביטחון בכך שהצדק יצא לאור. לפי זה יש 61 מילים בחלק הראשון (ב-ט), ו-61 מילים בחלק השני (ט-יז), ובמרכז המזמור בקשתו של דוד: שָׁפְטֵנִי ה’ כְּצִדְקִי.

מעתה, ניתן לשוב לכותרת המזמור. הכינוי כוּשׁ בֶּן יְמִינִי הוא כינוי לשאול המלך, משבט בנימין. מדוע שינה דוד את שמו לכוּשׁ? בכך הוא הפך את אותיות השם “שאול”, ורמז גם לכך ששאול הפך את עצמו לרודף, בהיפוך מתמיהת הנביא (ירמיהו יג, כג): הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ? ייתכן, כי בכך ניתן גם להבין את הביטוי המיוחד: שִׁגָּיוֹן לְדָוִד. המשגה איננו של דוד, אלא שדוד שר על השגיון. נאמר (שמו”א כו, כא): וַיֹּאמֶר שָׁאוּל חָטָאתִי, שׁוּב בְּנִי דָוִד, כִּי לֹא אָרַע לְךָ עוֹד, תַּחַת אֲשֶׁר יָקְרָה נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, הִנֵּה הִסְכַּלְתִּי, וָאֶשְׁגֶּה הַרְבֵּה מְאֹד. זהו שגיון, שגיאה שחוזרת על עצמה הרבה מאוד, ועל כך שר דוד, על דברי שאול.