למזמור זה כותרת כפולה: מחד, לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח, ומאידך, עַל עֲלָמוֹת שִׁיר. ונראה, שבמזמור שלנו יש צירוף של שני מזמורים – הראשון הוא: עֲלָמוֹת שִׁיר, שיר צעיר, ועל השיר הזה יש שיר נוסף: לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח.

השיר הראשון (ב-ד. 24 מילים) הוא על כך שאֱ-לֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז, והוא מצוי לעֶזְרָה בְצָרוֹת. מתוך כך איננו מפחדים בתזוזת האָרֶץ וברעש הָרִים, וגם לא כאשר היַמִּים סוערים.

השיר השני כולל בתוכו שני בתים: הבית הראשון (ה-ח. 4 פסוקים. 32 מילים) הוא על שמחת עִיר אֱ-לֹהִים, שאֱ-לֹהִים עוזר לה לִפְנוֹת בֹּקֶר. הגויים והממלכות מתמוטטים, אך ה’ עמנו ומשגב לנו. הבית השני (ט-יב. 4 פסוקים. 37 מילים) הוא על הלקח שיש ללמוד מעזרת ה’ ונפלאותיו: לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה’, אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ. וסיפור הנס: מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת עַד קְצֵה הָאָרֶץ, קֶשֶׁת יְשַׁבֵּר וְקִצֵּץ חֲנִית, עֲגָלוֹת יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ. מתוך כך עלינו להבין שהפעולה איננה שלנו, אלא הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱ-לֹהִים, והוא זה שירום בַּגּוֹיִם ובָּאָרֶץ. חתימת שני הבתים זהה: ה’ צְבָ-אוֹת עִמָּנוּ, מִשְׂגָּב לָנוּ אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב. סֶלָה.

ייתכן, שהמילים אָרוּם בַּגּוֹיִם אָרוּם בָּאָרֶץ מהוות סיכום לשני הבתים, הבית הראשון מלמד אותנו שה’ גדול בארץ, והבית השני מלמד אותנו שה’ רם על הגויים. אם אכן המילים אָרוּם בָּאָרֶץ מסכמות את הבית הראשון, הרי שיש שוויון במילים בין הבתים, שכן שתי מילים יורדות מן הבית השני, ונוספות לבית הראשון.

האם ניתן לקבוע את הרגע ההיסטורי שבו שרו את השירים הללו? מתי בני קרח שרו את המזמור?

על מנת להשיב לשאלה זו, נעיין בשיר השני שבמזמור.

המזמור של בני קרח הוא מזמור חינוכי, והם פונים לקהל ואומרים: לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה’, אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ. ומה הן השמות? מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת עַד קְצֵה הָאָרֶץ, קֶשֶׁת יְשַׁבֵּר וְקִצֵּץ חֲנִית, עֲגָלוֹת יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ. בתחילה, הם מציינים את השמחה של עִיר אֱ-לֹהִים, את העובדה שה’ נָתַן בְּקוֹלוֹ תָּמוּג אָרֶץ, שהעזרה של ה’ הגיעה לִפְנוֹת בֹּקֶר, ובסופו של דבר הָמוּ גוֹיִם מָטוּ מַמְלָכוֹת.

נראה לחבר את המזמור בפרק שלנו, לסיפור שאירע עם יהושפט מלך יהודה. בספר דברי הימים (דה”ב כ, א-כג) מסופר, שבְנֵי מוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים באו עַל יְהוֹשָׁפָט לַמִּלְחָמָה. וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּידוּ לִיהוֹשָׁפָט לֵאמֹר: בָּא עָלֶיךָ הָמוֹן רָב מֵעֵבֶר לַיָּם, מֵאֲרָם, וְהִנָּם בְּחַצְצוֹן תָּמָר הִיא עֵין גֶּדִי. וַיִּרָא, וַיִּתֵּן יְהוֹשָׁפָט אֶת פָּנָיו לִדְרוֹשׁ לַה’, וַיִּקְרָא צוֹם עַל כָּל יְהוּדָה. יהושפט נענה בתפילתו, ונאמר כך: וְיַחֲזִיאֵל בֶּן זְכַרְיָהוּ בֶּן בְּנָיָה בֶּן יְעִיאֵל בֶּן מַתַּנְיָה הַלֵּוִי מִן בְּנֵי אָסָף, הָיְתָה עָלָיו רוּחַ ה’ בְּתוֹךְ הַקָּהָל. וַיֹּאמֶר: הַקְשִׁיבוּ כָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְהַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט, כֹּה אָמַר ה’ לָכֶם, אַתֶּם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה, כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵא-לֹהִים. מָחָר, רְדוּ עֲלֵיהֶם, הִנָּם עֹלִים בְּמַעֲלֵה הַצִּיץ, וּמְצָאתֶם אֹתָם בְּסוֹף הַנַּחַל, פְּנֵי מִדְבַּר יְרוּאֵל. לֹא לָכֶם לְהִלָּחֵם בָּזֹאת, הִתְיַצְּבוּ, עִמְדוּ, וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה’ עִמָּכֶם יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם, אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ, מָחָר צְאוּ לִפְנֵיהֶם וַה’ עִמָּכֶם.

ואכן, יהושפט קיבל את הנבואה, וַיִּקֹּד יְהוֹשָׁפָט אַפַּיִם אָרְצָה וְכָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם נָפְלוּ לִפְנֵי ה’ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה’. ומסופר, שמיד כאשר קיבלו את הנבואה: וַיָּקֻמוּ הַלְוִיִּם מִן בְּנֵי הַקְּהָתִים, וּמִן בְּנֵי הַקָּרְחִים, לְהַלֵּל לַה’ אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּקוֹל גָּדוֹל לְמָעְלָה.

כאשר בני קרח קמו להלל לה’, כנראה הם אמרו את השיר הראשון במזמור שלנו, עֲלָמוֹת שִׁיר: אֱ-לֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז, עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹד. עַל כֵּן לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ, וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים.

מה היה בסופו של דבר? וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וַיֵּצְאוּ לְמִדְבַּר תְּקוֹעַ, וּבְצֵאתָם עָמַד יְהוֹשָׁפָט וַיֹּאמֶר: שְׁמָעוּנִי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם, הַאֲמִינוּ בַּה’ אֱ-לֹהֵיכֶם וְתֵאָמֵנוּ, הַאֲמִינוּ בִנְבִיאָיו וְהַצְלִיחוּ. וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם, וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרֲרִים לַה’, וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ, בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים: הוֹדוּ לַָה’ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה, נָתַן ה’ מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה, וַיִּנָּגֵפוּ. וַיַּעַמְדוּ בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב עַל יֹשְׁבֵי הַר שֵׂעִיר לְהַחֲרִים וּלְהַשְׁמִיד, וּכְכַלּוֹתָם בְּיוֹשְׁבֵי שֵׂעִיר עָזְרוּ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ לְמַשְׁחִית. וִיהוּדָה בָּא עַל הַמִּצְפֶּה לַמִּדְבָּר, וַיִּפְנוּ אֶל הֶהָמוֹן, וְהִנָּם פְּגָרִים נֹפְלִים אַרְצָה, וְאֵין פְּלֵיטָה.

הנס הגדול שמתואר בדברי הימים, הוא מה שמתואר במזמור שלנו: מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת עַד קְצֵה הָאָרֶץ, קֶשֶׁת יְשַׁבֵּר וְקִצֵּץ חֲנִית, עֲגָלוֹת יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ. ומעתה, פנו בני קרח לכל העם ואמרו: לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה’, אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ. וגם: הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱ-לֹהִים, אָרוּם בַּגּוֹיִם אָרוּם בָּאָרֶץ. ההצלה הובילה לשמחה בירושלים, כמו שכתוב במזמור, וכך כתוב גם בסיפור (דה”ב כ, כז-כח): וַיָּשֻׁבוּ כָּל אִישׁ יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וִיהוֹשָׁפָט בְּרֹאשָׁם לָשׁוּב אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּשִׂמְחָה, כִּי שִׂמְּחָם ה’ מֵאוֹיְבֵיהֶם. וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלִַם בִּנְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת וּבַחֲצֹצְרוֹת אֶל בֵּית ה’.

אם כן, לפני ההצלה שרו בני קרח כדי לא לפחד, ולאחר ההצלה המופלאה שמחו בני ישראל, ואמרו בני קרח: ה’ צְבָ-אוֹת עִמָּנוּ, מִשְׂגָּב לָנוּ אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב. סֶלָה.

הערה: על איזה נהר נאמר כאן נָהָר פְּלָגָיו יְשַׂמְּחוּ עִיר אֱ-לֹהִים? ההמון הגיע בימי יהושפט מעבר לים המלח, כמו שאמרו ליהושפט בָּא עָלֶיךָ הָמוֹן רָב מֵעֵבֶר לַיָּם, מֵאֲרָם, וְהִנָּם בְּחַצְצוֹן תָּמָר הִיא עֵין גֶּדִי. ייתכן, ומדובר באחד הנהרות שיורדים לים המלח, אך ניתן גם לחבר נהר זה לנבואת זכריה על העתיד לבוא. נבואה זו כנראה התגלגלה עוד לפניו (זכריה יד ,ז-ט): וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה’, לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם, חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן, בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה. וְהָיָה ה’ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. הנהר היוצא מירושלים, הוא הנהר שמרפא את ים המלח. והוא המבטא את מלכות ה’, ואת שמחת ירושלים.