על המשנה ״במדה שאדם מודד – בה מודדין לו״, מפרטת הגמרא ומרחיבה את העיקרון הזה. בנוסף, הגמרא מעמידה עיקרון נוסף שיש ללמוד מהמשנה, על אף שהוא לא מפורש בה, ״שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו

לאחר הקינוי והסתירה – עליהם למדנו במשנה הקודמת, עוד בטרם תגיע הסוטה לבית הדין הגדול – על כך נלמד במשנה הבאה, דנות המשניות ״בדרך״. ראשית, המשנה אומרת, שאם הסוטה אומרת לאחר הסתירה ״טמאה אני לך״,

בפסוקים על סוטה נאמר: וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה, וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה, ודורשים מפה רבי אליעזר ורבי יהושע שאין עדים שראו שהיא נבעלה ונטמאה, אך יש