פרק זה בנוי על פי א’-ב’, כאשר לכל אות יש שני פסוקים (מלבד אותיות ד’, כ’, ק’ – להן יש רק פסוק אחד, האות ע’ שמתחילה באמצע פסוק, והמילה שמתחילה את האות ת’ כוללת ו’ לפניה). לרוב, פרק מסודר כל כך הוא פרק שבא לחנך את השומעים, וגם כאן ישנה פנייה לאורך הפרק אל השומע: אַל תִּתְחַר, אַל תְּקַנֵּא, בְּטַח בַּה’, וַעֲשֵׂה טוֹב, גּוֹל עַל ה’ דַּרְכֶּךָ, וכן הלאה…

מה בא הפרק ללמדנו?

חלקו הראשון של המזמור (א-כ. 137 מילים) מדבר על כך שהרשעים אמנם מצליחים, אך הצלחתם היא זמנית, ולפיכך אַל תִּתְחַר (ל’ תחרות) בַּמְּרֵעִים, אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה. כִּי כֶחָצִיר מְהֵרָה יִמָּלוּ (=יתביישו), וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּן. לעומת זאת, בְּטַח בַּה’ וַעֲשֵׂה טוֹב, שְׁכָן אֶרֶץ (=הישאר במקומך) וּרְעֵה (=והתפרנס ב)אֱמוּנָה. וְהִתְעַנַּג עַל ה’, וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ. גּוֹל עַל ה’ דַּרְכֶּךָ, וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה. וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ, וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם. ושוב חוזר דוד על קריאתו הראשונה: דּוֹם (=צפה בשקט) לַָה’ וְהִתְחוֹלֵל (=קווה) לוֹ, אַל תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ, בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת. הֶרֶף מֵאַף (=עזוב את הכעס) וַעֲזֹב חֵמָה, אַל תִּתְחַר אַךְ לְהָרֵעַ (=במי שרוצה רק להרע). כִּי מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן, וְקֹוֵי ה’ – הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ. וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע, וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ. ולעומתם, וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ, וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם.

מעתה, מספר דוד על מעשיהם הרעים של הרשעים, ומה עושה להם ה’: זֹמֵם רָשָׁע לַצַּדִּיק, וְחֹרֵק עָלָיו שִׁנָּיו. אֲ-דֹנָי יִשְׂחַק לוֹ, כִּי רָאָה כִּי יָבֹא יוֹמוֹ (של הרשע). חֶרֶב פָּתְחוּ (=שלפו) רְשָׁעִים, וְדָרְכוּ קַשְׁתָּם, לְהַפִּיל עָנִי וְאֶבְיוֹן, לִטְבוֹחַ יִשְׁרֵי דָרֶךְ. חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם, וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה. וכן מסופר על הגמול שמקבלים הצדיקים: טוֹב מְעַט (שמגיע) לַצַּדִּיק, מֵהֲמוֹן (שמגיע ל)רְשָׁעִים רַבִּים. כִּי זְרוֹעוֹת רְשָׁעִים תִּשָּׁבַרְנָה, וְסוֹמֵךְ צַדִּיקִים ה’. יוֹדֵעַ ה’ יְמֵי תְמִימִם, וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה (=תתקיים). לֹא יֵבֹשׁוּ בְּעֵת רָעָה, וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ. כִּי רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ, וְאֹיְבֵי ה’ כִּיקַר כָּרִים (=כמו כר הדשא הטוב) כָּלוּ, בֶעָשָׁן כָּלוּ.

בחלק השני של המזמור (כא-לט. 137 מילים) מגלה לנו דוד מהו הקושי המרכזי בחיי הרשע, ומהו הטוב שעושה הצדיק: לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם, וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן. כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ, וּמְקֻלָּלָיו יִכָּרֵתוּ.

מדוע נוצר הבדל זה? מֵה’ מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ, וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ. כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל, כִּי ה’ סוֹמֵךְ יָדוֹ. נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי, וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב, וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם. כָּל הַיּוֹם חוֹנֵן וּמַלְוֶה, וְזַרְעוֹ לִבְרָכָה. וממליץ לנו דוד: סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, וּשְׁכֹן (=אז תזכה לשכון) לְעוֹלָם. כִּי ה’ אֹהֵב מִשְׁפָּט וְלֹא יַעֲזֹב אֶת חֲסִידָיו, החסידים לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ, וְזֶרַע רְשָׁעִים נִכְרָת. צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ, וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ.

מלבד המעשים הטובים והצדקה, יש לצדיק גם תורה בה הוא עוסק: פִּי צַדִּיק יֶהְגֶּה חָכְמָה, וּלְשׁוֹנוֹ תְּדַבֵּר מִשְׁפָּט. תּוֹרַת אֱ-לֹהָיו בְּלִבּוֹ, לֹא תִמְעַד אֲשֻׁרָיו (=ימעדו צעדיו). מה עושה הרשע? צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק, וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ. ה’ לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ, וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ בְּהִשָּׁפְטוֹ. וממשיך דוד בטוב שיהיה לצדיק: קַוֵּה אֶל ה’ וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ, וִירוֹמִמְךָ לָרֶשֶׁת אָרֶץ, בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים תִּרְאֶה. רָאִיתִי רָשָׁע עָרִיץ (=מפחיד), וּמִתְעָרֶה (=ומעמיק שרשים) כְּאֶזְרָח רַעֲנָן (=כמו עץ מקומי). ואולם, וַיַּעֲבֹר (=קרה משהו) וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ, וָאֲבַקְשֵׁהוּ וְלֹא נִמְצָא. לפיכך שְׁמָר תָּם (=תמימות) וּרְאֵה יָשָׁר, כִּי אַחֲרִית (=העתיד) לְאִישׁ שָׁלוֹם. וּפֹשְׁעִים נִשְׁמְדוּ יַחְדָּו, אַחֲרִית רְשָׁעִים נִכְרָתָה. וּתְשׁוּעַת צַדִּיקִים מֵה’, מָעוּזָּם בְּעֵת צָרָה.

אם כן, המזמור מצביע על כך שהרשעים מצליחים והם מנסים לפגוע בצדיקים, אך אל לנו להתרשם מהצלחתם ולקנא בהם, אלא להמתין ולראות שעל אף שהם מצליחים בדרכם כעת – בסופו של דבר הם יכרתו, והצדיקים יצליחו. הצדיק עושה טוב חונן ונותן, וגם לומד תורה ולשונו תדבר משפט, והרשע נראה כאילו הוא מעמיק את שרשיו אך אחרית היא דווקא לאיש שלום והפושעים ישמדו.

בתנ”ך ישנו עיסוק חוזר ונשנה בסוגיית “צדיק ורע לו” וכן “רשע וטוב לו”, ובמקומות שונים באו הסברים שונים.

במזמור שלנו ההסבר נראה פשוט – הצלחת הרשעים וטובתם היא זמנית, והעתיד שייך דווקא לצדיקים. אך במזמור שלנו כלל לא נראה שיש צדיק ורע לו, ודוד רק מתייחס לכך שטוב לרשע. להיפך, הצדיק גם עושה טוב וגם לומד תורה, ולא ראיתי צדיק נעזב. כלומר, המזמור שלנו לא מכיר בחלק הראשון של הקושיה – מפני מה יש צדיק ורע לו?

מדוע? כיצד דוד מתעלם במזמור זה מהקושי הגדול שבצדיק נעזב, מדוע דוד איננו שואל כמשה רבינו (ברכות ז, א): “רבונו של עולם! מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו?”, והרי לכאורה ראינו גם ראינו צדיק שזרעו מבקש לחם? ההסבר במזמור שלנו עונה רק על הקושי של רשע וטוב לו – הטוב הוא זמני, ובסוף הרשעים יכרתו, אך כיצד אין התייחסות במזמור שלנו לקושי שבצדיק ורע לו?

נראה, שהמזמור נותן תשובה דווקא בכך שהוא מתעלם מהקושי. כלומר, הקושי נובע מכך שאנו רואים באופן חיצוני את הדברים, ונראה לנו שרע לצדיק, אך הצדיק שעושה מצוות ולומד תורה כלל איננו חש ברע אלא טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק. כידוע הסיפור מרבי זושיא מאניפולי, שתמה מה שהמגיד שלח אחד מתלמידיו אצלו ללמוד ממנו איך לקבל יסורים בשמחה, באמרו: הרי אין לי יסורים בכלל שאקבלם בשמחה, ומעולם לא חסר לי דבר (ראה לקו”ש ח”ג עמ’ 1081 ואילך). כלומר, תיאור מעשיו הטובים ותורתו של הצדיק, היא תיאורו של צדיק וטוב לו, וכלל אין צדיק ורע לו, כיוון שהייסורים של הצדיק כלל אינם רע לו.