המזמור שפותח את ספר תהלים מדמה את הָאִישׁ שבְּתוֹרַת ה’ חֶפְצוֹ לעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם. בסיום הדימוי מגיעה הכללה, ובה עוברים מתיאור האיש הפרטי לעדת הצדיקים.

פרק זה נבחר לפתוח את ספר תהילים, על אף שאין בו פניה ישירה לה’, כיוון שספר תהילים הוא ספר של תפילות, וכל תפילה צומחת בהקשר מסויים. בפתח הספר, צריך להתכוונן ולהציב מטרה, לדעת איפה הרצון והחפץ, וכיצד נביא פירות ומעשים שיצליחו. אם אנו נידפים כמוץ ברוח, אזי הדרך בה אנו הולכים תאבד, והתפילה תאבד את ערכה.

מעתה, נתבונן בפרק ובמבנהו המיוחד.

הפסוק הראשון בפרק מתאר את האיש “אֲשֶׁר” (1) לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים; (2) וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד; (3) וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. כנגדו, מתאר הפסוק השלישי את העץ “אֲשֶׁר” (1) פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ; (2) וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל; (3) וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ.

גם בין הפסוק השני והרביעי ישנה תקבולת. הפסוק השני מתאר מה עושה האיש שאיננו הולך בעצת רשעים “כִּי אִם” בְּתוֹרַת ה’ חֶפְצוֹ, וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה. מנגד, הפסוק הרביעי מתאר את הרשעים שאינם כעץ “כִּי אִם” כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ.

על אף שסגנון ההקבלה בין שתי המחציות הוא של תקבולת ישרה, בה שלשת התיאורים “אֲשֶׁר” מופיעים בפסוק הראשון, ואילו הניגוד “כִּי אִם” מופיע בפסוק השני. מבחינה תוכנית, זוהי דווקא תקבולת כיאסטית, הפותחת ומסיימת בתיאור הרשעים, ובמוקד התיאור נמצא האיש שלומד תורה והדימוי שלו כעץ שמצליח בכל אשר יעשה.

עיון בדימוי העץ שמוציא פירות אל מול המוץ אשר תדפנו רוח, מחדד את משמעות ההבדל בין העוסק בתורת ה’ לזה שהולך בדרכים אחרות. מי שלומד תורה משקיע השקעה ארוכת טווח, הריהו שתול על פלגי מים ויש לו תוצרים שממשיכים הלאה, לשם כך עליו להישאר במקום אחד ולינוק מן התורה יומם ולילה. לפעמים, מחייבת השקיעה בתורה להיות איש בודד, שאיננו נישא על כנפי רוח לכל מקום אליו מכוונת חברת האנשים הרשעים והחטאים והלצים. כאשר אותו האיש יצליח, הרי שתיווצר עדת צדיקים, ויוכלו הוא ופירותיו לגדול גם בכמות.

סיומו של הפרק מכליל את הפרט עליו קראנו בתחילתו. ה’ יודע את דרכם של הצדיקים, זו דרך שזוכה להיות מושגחת והיא מובילה לעמידה במשפט, אך דֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד, ועל כן הרשעים אינם יכולים לקום במשפט או לעמוד בעדת צדיקים. גם אם תחילת דרכו של הצדיק היתה כעץ בודד, בסופו של דבר היא מובילה אותו לקום בַּעֲדַת צַדִּיקִים, שהיא כנגד מועֲצַת רְשָׁעִים, שבה הוא לא הלך.

בפרק יש 67 מילים, כששני הבתים הראשונים (א-ב, ג-ד), שמקבילים זה לזה, דומים באורכם: 24 ו-26 מילים, והבית השלישי (ה-ו) קצר ובו 17 מילים המתחלקות באופן דומה בין הסיבה (ו) והתוצאה (ה).

* * * * *

אגדה במסכת תענית (ה, ב) נראית כבנויה על המזמור הפותח של ספר תהילים. רב יצחק בא לסעוד אצל רב נחמן, וכאשר מבקש ממנו רב נחמן לומר משהו, עונה לו רבי יצחק בשם רבי יוחנן “אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה”. לאחר הסעודה אומר לו רבי יצחק שתי מימרות: (א) בשם רבי יוחנן: “יעקב אבינו לא מת”, ולשאלת רב נחמן אם המספד החניטה והקבורה היו לחינם, משיב רבי יצחק: “מקרא אני דורש, שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה’ ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים”. (ב) כל האומר “רחב רחב” מיד רואה קרי, ולשאלת רב נחמן שהוא אומר “רחב רחב” ולא איכפת לו, משיב רבי יצחק שהוא דיבר על מי שיודע ומכיר את רחב.

בשעת פרידתם זה מזה ביקש רב נחמן מרבי יצחק שיברך אותו, ורבי יצחק השיב: “אמשול לך משל, למה הדבר דומה – לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועיף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, ושתה ממימיו, וישב בצילו. וכשביקש לילך, אמר: אילן אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין – הרי פירותיך מתוקין, שיהא צילך נאה – הרי צילך נאה, שתהא אמת המים עוברת תחתיך – הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא: יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך [ו, א] יהיו כמותך. אף אתה, במה אברכך? אם בתורה – הרי תורה, אם בעושר – הרי עושר, אם בבנים – הרי בנים. אלא: יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך”.

נראה, כי רבי יצחק הציב מול רב נחמן את הפער בין מי שרואה מול עיניו את ההווה בלבד, לבין מי שדואג להמשכיות. ההבדל בין יעקב אבינו שאיננו מת, שכן זרעו בחיים, לבין מי שאומר רחב רחב, מחפש את הרחבות מיד אך מוציא את זרעו לבטלה. אולי הוא יודע את רחב ומכיר אותה, אך אין זו ידיעה כידיעתו של אדם את חוה אשתו, או כאותה ידיעה שיודע ה’ דרך צדיקים, אלא ידיעה והיכרות שטחית שאיננה מולידה. ונראה, כי לא לחינם מתואר בגמרא (יבמות לד, ב) מעשה ער ואונן כמי שדש מבפנים וזורה מבחוץ, שהוא בדימוי של פרקנו כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ. כך יש גם להבין את הברכה שבירך רב יצחק את רב נחמן בשעת הפרידה, על בסיס פרק א בתהילים, שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך.

בדרך הדרוש ניתן לקשר זאת גם למימרא הראשונה של רבי יצחק בשם רבי יוחנן: “אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה”. הקנה נועד להכניס לגוף אויר לנשימה, ואילו דרך הוושט נכנס המזון למעיים. יש סכנה בהקדמת הקנה לוושט, באלו הנידפים ברוח שאינם דואגים בשעת הסעודה לצמוח כראוי, כעץ השתול על פלגי מים.

לסיום, אולי רמוז תהליך זה גם בשמות האמוראים בסיפור. רב ‘נחמן’ מנחם בהווה, הוא מתבונן בהספד ובקבורה, ואומר על עצמו שבאמירת רחב רחב לא איכפת לו. רבי ‘יצחק’ מסתכל על העתיד, הוא מביא את דבריו של רבי ‘יוחנן’, שנחמתו היא עתידית, והצחוק מתגלה דווקא מתוך תפיסת הזרע שנשאר בחיים, ומתוך התקווה שצאצאי מעיך יהיו כמותך.