למזמור זה אין כתובת, ולא כתוב מי אמר אותו. בספר הראשון של תהילים זהו המזמור ה’יתום’ היחיד, שכן כל המזמורים בו מיוחסים לדוד המלך (ויש רק עוד שני פרקים שאין להם כתובת: פרק ב הממשיך את פרק א; ופרק י הממשיך את פרק ט).

נראה, כי המזמור שלנו אכן לא מיוחס לדוד, והוא הובא לאחר מזמור לְדָוִד אותו קראנו בפרק לב, והוא מַשְׂכִּיל על גביו. לפיכך, ניתן להבין את המסר של המזמור, כאשר נעמיק גם בפרק הקודם.

בפתיחת המזמור יש שלשה פסוקים על כך, שהצדיקים והישרים צריכים להלל את ה’: רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה’, לַיְשָׁרִים נָאוָה (=יפה) תְהִלָּה. הוֹדוּ לַה’ בְּכִנּוֹר, בְּנֵבֶל עָשׂוֹר (=נבל גדול) זַמְּרוּ לוֹ. שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ, הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה (יש כאן שבעה אופנים של הלל: רַנְּנוּ, תְהִלָּה, הוֹדוּ, זַמְּרוּ, שִׁירוּ, הֵיטִיבוּ נַגֵּן, בִּתְרוּעָה).

המזמור עצמו מורכב משני חלקים: החלק הראשון (ד-יא. 8 פסוקים. 60 מילים) הוא על דבר ה’ ומעשהו, שמקיים את העולם, כולם מפחדים ממנו, הוא מפר עצת הגויים, ועצתו לעולם תעמוד. החלק השני (יב-יט. 8 פסוקים. 60 מילים) הוא על השגחת ה’ ובחירתו בעם ישראל, והכרה בכך שעיני ה’ אל יראיו והמיחלים לחסדו.

בסיום המזמור יש שלשה פסוקים שמצביעים על הקשר שלנו לה’, כנראה על אף שאנו לא צדיקים וישרים כמו בחלקו הראשו של המזמור: נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַה’, עֶזְרֵנוּ וּמָגִנֵּנוּ הוּא. כִּי בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ, כִּי בְשֵׁם קָדְשׁוֹ בָטָחְנוּ. והבקשה: יְהִי חַסְדְּךָ ה’ עָלֵינוּ, כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ.

הצדיקים והישרים מסתפקים בחלק הראשון כדי להודות לה’. הם יודעים שה’ מנהיג את העולם בצדק ומשפט: כִּי יָשָׁר דְּבַר ה’, וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה. אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, חֶסֶד ה’ מָלְאָה הָאָרֶץ. ה’ ברא את העולם: בִּדְבַר ה’ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ, וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם, נֹתֵן בְּאֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת. יִירְאוּ מֵה’ כָּל הָאָרֶץ, מִמֶּנּוּ יָגוּרוּ כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל. כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי, הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד. ועצת ה’ לעולם תעמוד: ה’ הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם, הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים. עֲצַת ה’ לְעוֹלָם תַּעֲמֹד, מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לְדֹר וָדֹר.

מי שאיננו במדרגת הצדיקים והישרים, זקוק להתבוננות בסגולת ישראל ובהשגחה פרטית, והקשר שלו לה’ בנוי על כך: אַשְׁרֵי הַגּוֹי אֲשֶׁר ה’ אֱ-לֹהָיו, הָעָם בָּחַר לְנַחֲלָה לוֹ. מִשָּׁמַיִם הִבִּיט ה’, רָאָה אֶת כָּל בְּנֵי הָאָדָם. מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ, אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם (=לב כל בני האדם), הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם. ומוסיף המשורר להתבוננות בהשגחה פרטית: אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל, גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרָב כֹּחַ. שֶׁקֶר – הַסּוּס לִתְשׁוּעָה, וּבְרֹב חֵילוֹ (=ובכוחו הגדול, של הסוס) לֹא יְמַלֵּט (=יציל, את רוכבו). הִנֵּה עֵין ה’ אֶל יְרֵאָיו, לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם, וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב.

*

התבוננות בחלקו השני של המזמור מעלה, כי עם ישראל שאמר את המזמור, בתחילה בטח על רוב חיל וכח, ורק לאחר מכן הם הבינו שעיני ה’ אל יראיו, והם יינצלו מהמוות רק אם יבטחו בשם קדשו. האם ניתן להצביע על התקופה בה נאמר המזמור?

ההשגחה הפרטית שנזכרת בפרק שלנו במילים: מִשָּׁמַיִם הִבִּיט ה’, רָאָה אֶת כָּל בְּנֵי הָאָדָם. מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ, אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. מופיעה רק בדברי חנני הרואה, שאומר: כִּי ה’, עֵינָיו מְשֹׁטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ, לְהִתְחַזֵּק עִם לְבָבָם שָׁלֵם אֵלָיו.

ונראה, שהמזמור שלנו נאמר כהמשך לנבואת חנני. כדי להעמיק במזמור, נתבונן בהקשר בו הוא נאמר (דבה”ב יד-טו).

אסא מלך יהודה, בתחילה עשה את הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה’ אֱ-לֹהָיו, והוא אמר לעמו: כִּי דָרַשְׁנוּ אֶת ה’ אֱ-לֹהֵינוּ, דָּרַשְׁנוּ וַיָּנַח לָנוּ מִסָּבִיב. וכך, כאשר יצא כנגדם זרח הכושי בְּחַיִל אֶלֶף אֲלָפִים וּמַרְכָּבוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיָּבֹא עַד מָרֵשָׁה. יצא אסא לפניו, וקרא לה’: וַיֹּאמַר, ה’ אֵין עִמְּךָ לַעְזוֹר בֵּין רַב לְאֵין כֹּחַ, עָזְרֵנוּ ה’ אֱ-לֹהֵינוּ כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ, וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ עַל הֶהָמוֹן הַזֶּה, ה’ אֱ-לֹהֵינוּ אַתָּה אַל יַעְצֹר עִמְּךָ אֱנוֹשׁ. ואכן, וַיִּגֹּף ה’ אֶת הַכּוּשִׁים לִפְנֵי אָסָא וְלִפְנֵי יְהוּדָה, וַיָּנֻסוּ הַכּוּשִׁים. וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ עַד לִגְרָר, וַיִּפֹּל מִכּוּשִׁים לְאֵין לָהֶם מִחְיָה, כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי ה’ וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ, וַיִּשְׂאוּ שָׁלָל הַרְבֵּה מְאֹד. וַיַּכּוּ אֵת כָּל הֶעָרִים סְבִיבוֹת גְּרָר, כִּי הָיָה פַחַד ה’ עֲלֵיהֶם, וַיָּבֹזּוּ אֶת כָּל הֶעָרִים כִּי בִזָּה רַבָּה הָיְתָה בָהֶם.

לאחר המלחמה עם הכושים כתוב: וַעֲזַרְיָהוּ בֶּן עוֹדֵד הָיְתָה עָלָיו רוּחַ אֱ-לֹהִים. וַיֵּצֵא לִפְנֵי אָסָא וַיֹּאמֶר לוֹ: שְׁמָעוּנִי אָסָא וְכָל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן, ה’ עִמָּכֶם בִּהְיוֹתְכֶם עִמּוֹ, וְאִם תִּדְרְשֻׁהוּ יִמָּצֵא לָכֶם, וְאִם תַּעַזְבֻהוּ יַעֲזֹב אֶתְכֶם.

החלק הראשון של המזמור שלנו, מהדהד את המלחמה של אסא עם זרח הכושי ותוצאותיה: יִירְאוּ מֵה’ כָּל הָאָרֶץ, מִמֶּנּוּ יָגוּרוּ כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וגו’ ה’ הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם, הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים. וכנגד זה: כִּי מְהוּמֹת רַבּוֹת עַל כָּל יוֹשְׁבֵי הָאֲרָצוֹת. וְכֻתְּתוּ גוֹי בְּגוֹי וְעִיר בְּעִיר, כִּי אֱ-לֹהִים הֲמָמָם בְּכָל צָרָה. גם על הערים סביבות גרר כתוב: כִּי הָיָה פַחַד ה’ עֲלֵיהֶם.

ואכן, בסיום החלק הראשון ניתן היה להתייחס לעם ישראל כאל עם של צדיקים וישרים: וְכִשְׁמֹעַ אָסָא הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהַנְּבוּאָה עֹדֵד הַנָּבִיא, הִתְחַזַּק וַיַּעֲבֵר הַשִּׁקּוּצִים מִכָּל אֶרֶץ יְהוּדָה וּבִנְיָמִן, וּמִן הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכַד מֵהַר אֶפְרָיִם, וַיְחַדֵּשׁ אֶת מִזְבַּח ה’ אֲשֶׁר לִפְנֵי אוּלָם ה’ וגו’, וַיָּבֹאוּ בַבְּרִית לִדְרוֹשׁ אֶת ה’ אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם. וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יִדְרֹשׁ לַה’ אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל יוּמָת, לְמִן קָטֹן וְעַד גָּדוֹל, לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה. וכעין מה שכתוב בפתיחת המזמור שלנו, נאמר גם שם: וַיִּשָּׁבְעוּ לַה’ בְּקוֹל גָּדוֹל וּבִתְרוּעָה וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָרוֹת. וַיִּשְׂמְחוּ כָל יְהוּדָה עַל הַשְּׁבוּעָה, כִּי בְכָל לְבָבָם נִשְׁבָּעוּ, וּבְכָל רְצוֹנָם בִּקְשֻׁהוּ וַיִּמָּצֵא לָהֶם, וַיָּנַח ה’ לָהֶם מִסָּבִיב.

ואולם, אחרי החלק הראשון במזמור בא חלקו השני. וכך נאמר בדברי הימים: וּמִלְחָמָה לֹא הָיָתָה עַד שְׁנַת שְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ לְמַלְכוּת אָסָא. בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וָשֵׁשׁ לְמַלְכוּת אָסָא, עָלָה בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל יְהוּדָה. במלחמה זו, במקום להתפלל לה’, הוציא אסא את הכסף וזהב מאוצרות בית ה’ ובית המלך, ושלח אל בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם הַיּוֹשֵׁב בְּדַרְמֶשֶׂק לֵאמֹר: בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין אָבִי וּבֵין אָבִיךָ, הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לְךָ כֶּסֶף וְזָהָב, לֵךְ הָפֵר בְּרִיתְךָ אֶת בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְיַעֲלֶה מֵעָלָי.

כאשר אסא בטח על החיל ועל הכח, כאשר הוא סמך על ישועת מלך ארם במקום על ישועת ה’, מסופר על חֲנָנִי הָרֹאֶה, שבא אֶל אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה, ואמר לו בנבואה: בְּהִשָּׁעֶנְךָ עַל מֶלֶךְ אֲרָם, וְלֹא נִשְׁעַנְתָּ עַל ה’ אֱ-לֹהֶיךָ, עַל כֵּן נִמְלַט חֵיל מֶלֶךְ אֲרָם מִיָּדֶךָ. לחיזוק דבריו, הוא מצביע על כך שבעבר בטח אסא בה’ והצליח: הֲלֹא הַכּוּשִׁים וְהַלּוּבִים הָיוּ לְחַיִל לָרֹב לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים לְהַרְבֵּה מְאֹד, וּבְהִשָּׁעֶנְךָ עַל ה’ נְתָנָם בְּיָדֶךָ. כִּי ה’, עֵינָיו מְשֹׁטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ, לְהִתְחַזֵּק עִם לְבָבָם שָׁלֵם אֵלָיו, נִסְכַּלְתָּ עַל זֹאת, כִּי מֵעַתָּה יֵשׁ עִמְּךָ מִלְחָמוֹת.

זוהי הקריאה בחלק השני של המזמור: אַשְׁרֵי הַגּוֹי אֲשֶׁר ה’ אֱ-לֹהָיו, הָעָם בָּחַר לְנַחֲלָה לוֹ. מִשָּׁמַיִם הִבִּיט ה’, רָאָה אֶת כָּל בְּנֵי הָאָדָם. מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ, אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם. אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל, גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרָב כֹּחַ. שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה, וּבְרֹב חֵילוֹ לֹא יְמַלֵּט. הִנֵּה עֵין ה’ אֶל יְרֵאָיו, לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם, וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב. נראה, כי בפסוקים הללו מתואר הרעב שהיו מנת חלקם של אנשי אסא כאשר בעשא בנה את הרָמָה, לְבִלְתִּי תֵּת יוֹצֵא וָבָא לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה. המיחלים לחסדו של ה’, הם אלו שלא נשענו על מלך ארם.

אם כן, המזמור שלנו הוא מַשְׂכִּיל של המזמור הקודם. מזמור לב לימד אותנו: אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה, וגם על מי שחוטא ומתוודה נאמר: וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲו‍ֹן חַטָּאתִי. דוד המלך התפלל שהייסורים לא יבואו כשטף מים רבים, וה’ קיבל את תפילתו. ומכאן סיומו של המזמור הקודם: רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע, וְהַבּוֹטֵחַ בַּה’ חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ. שִׂמְחוּ בַה’ וְגִילוּ צַדִּיקִים, וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב. המזמור שלנו פותח: רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה’, לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה, וגם בו יש “אשרי” – אַשְׁרֵי הַגּוֹי אֲשֶׁר ה’ אֱ-לֹהָיו, הָעָם בָּחַר לְנַחֲלָה לוֹ. כשם שה’ שומר את מי שאין לו חטאים ומי שמתוודה עליהם, כך ה’ שומר את עם ישראל ואת הבוטחים בו. חֶסֶד ה’ מָלְאָה הָאָרֶץ, ואל לנו לבטוח בסוס ובחילו. המזמור שלנו לוקח את המסר של מזמור לב, שנאמר על האיש הפרטי, ומשכיל ממנו תובנה כללית – יְהִי חַסְדְּךָ ה’ עָלֵינוּ, כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ.