בֵּא-לֹהִים בָּטַחְתִּי לֹא אִירָא – תהילים פרק נו

כאשר דוד בורח הוא מתמודד מול שני סוגים של אויבים – את דואג האדומי הוא פוגש בהיותו בנוב, ועבדי שאול ככלל מנסים לנשוך אותו בעקב, כמו נחש. לעומת זאת, בגת הוא פוגש את הפלשתים שרוצים להורגו, הם אויבים שנלחמים פנים אל פנים. הבטחון בה׳ מציל את דוד משני האיומים – מה יעשה בשר ואדם לי?!

(א) לַמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים לְדָוִד מִכְתָּם,

בֶּאֱחֹז אֹתוֹ פְלִשְׁתִּים בְּגַת.

 

(ב) חָנֵּנִי אֱ-לֹהִים כִּי שְׁאָפַנִי אֱנוֹשׁ, כָּל הַיּוֹם לֹחֵם יִלְחָצֵנִי.

(ג) שָׁאֲפוּ שׁוֹרְרַי כָּל הַיּוֹם, כִּי רַבִּים לֹחֲמִים לִי מָרוֹם.

(ד) יוֹם אִירָא, אֲנִי אֵלֶיךָ אֶבְטָח.

 

(ה) בֵּא-לֹהִים אֲהַלֵּל דְּבָרוֹ,

בֵּא-לֹהִים בָּטַחְתִּי לֹא אִירָא, מַה יַּעֲשֶׂה בָשָׂר לִי.

 

(ו) כָּל הַיּוֹם דְּבָרַי יְעַצֵּבוּ, עָלַי כָּל מַחְשְׁבֹתָם לָרָע.

(ז) יָגוּרוּ יצפינו [יִצְפּוֹנוּ] הֵמָּה, עֲקֵבַי יִשְׁמֹרוּ כַּאֲשֶׁר קִוּוּ נַפְשִׁי.

 

(ח) עַל אָוֶן פַּלֶּט לָמוֹ, בְּאַף עַמִּים הוֹרֵד אֱ-לֹהִים.

 

(ט) נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה, שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ, הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ.

(י) אָז יָשׁוּבוּ אוֹיְבַי אָחוֹר, בְּיוֹם אֶקְרָא זֶה יָדַעְתִּי כִּי אֱ-לֹהִים לִי.

 

(יא) בֵּא-לֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר, בַּה' אֲהַלֵּל דָּבָר.

(יב) בֵּא-לֹהִים בָּטַחְתִּי לֹא אִירָא, מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם לִי.

 

(יג) עָלַי אֱ-לֹהִים נְדָרֶיךָ, אֲשַׁלֵּם תּוֹדֹת לָךְ.

(יד) כִּי הִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת, הֲלֹא רַגְלַי מִדֶּחִי, לְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי אֱ-לֹהִים בְּאוֹר הַחַיִּים.

כותרת המזמור היא: לַמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים לְדָוִד מִכְתָּם, בֶּאֱחֹז אֹתוֹ פְלִשְׁתִּים בְּגַת. מתי הפלשתים אחזו את דוד? ומדוע הוא מכנה את עצמו יוֹנַת אֵלֶם? והיכן הוא הגדיר את עצמו רְחֹקִים?

פעמיים מסופר על דוד שהיה בגת – כאשר הוא ברח משאול המלך בפעם הראשונה, וכאשר הוא ברח משאול המלך בפעם האחרונה.

נתבונן בשני המקומות:

כאשר דוד בורח משאול המלך בפעם הראשונה הוא בורח לגת, אך יש תחנה אחת בה הוא עוצר בדרכו – בנוב עיר הכהנים, אצל אחימלך הכהן הגדול, והוא לוקח משם לחם קודש ואת חרב גלית הפלשתי.

נאמר (שמו"א כא, ב-טו): וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן, וַיֶּחֱרַד אֲחִימֶלֶךְ לִקְרַאת דָּוִד, וַיֹּאמֶר לוֹ: מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ וְאִישׁ אֵין אִתָּךְ? וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן: הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר, וַיֹּאמֶר אֵלַי אִישׁ אַל יֵדַע מְאוּמָה אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי. וְעַתָּה מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ חֲמִשָּׁה לֶחֶם, תְּנָה בְיָדִי אוֹ הַנִּמְצָא. וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת דָּוִד וַיֹּאמֶר: אֵין לֶחֶם חֹל אֶל תַּחַת יָדִי, כִּי אִם לֶחֶם קֹדֶשׁ יֵשׁ, אִם נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה. וַיַּעַן דָּוִד אֶת הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר לוֹ: כִּי אִם אִשָּׁה עֲצֻרָה לָנוּ כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם בְּצֵאתִי וַיִּהְיוּ כְלֵי הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ, וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי. וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ, כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם, כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה' לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ. וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר לִפְנֵי ה', וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי, אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל. וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ: וְאִין יֶשׁ פֹּה תַחַת יָדְךָ חֲנִית אוֹ חָרֶב, כִּי גַם חַרְבִּי וְגַם כֵּלַי לֹא לָקַחְתִּי בְיָדִי, כִּי הָיָה דְבַר הַמֶּלֶךְ נָחוּץ. וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן: חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה, הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד, אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ קָח, כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה, וַיֹּאמֶר דָּוִד: אֵין כָּמוֹהָ תְּנֶנָּה לִּי. וַיָּקָם דָּוִד וַיִּבְרַח בַּיּוֹם הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל, וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת. וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ אֵלָיו: הֲלוֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ, הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר: הִכָּה שָׁאוּל (באלפו)[בַּאֲלָפָיו] וְדָוִד (ברבבתו)[בְּרִבְבֹתָיו]. וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ, וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת. וַיְשַׁנּוֹ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם, וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם (ויתו)[וַיְתָיו] עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר, וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ. וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל עֲבָדָיו: הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ, לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי. חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי כִּי הֲבֵאתֶם אֶת זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי, הֲזֶה יָבוֹא אֶל בֵּיתִי?!

מדוע דוד בחר לברוח דווקא לגת? ומה הוא רצה להשיג מאחימלך?

בפעם השניה שדוד בורח לגת כוונתו מפורשת בכתוב (שמו"א כז, א-ד): וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ: עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד בְּיַד שָׁאוּל, אֵין לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל לְבַקְשֵׁנִי עוֹד בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וְנִמְלַטְתִּי מִיָּדוֹ. וַיָּקָם דָּוִד וַיַּעֲבֹר הוּא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר עִמּוֹ אֶל אָכִישׁ בֶּן מָעוֹךְ מֶלֶךְ גַּת. וַיֵּשֶׁב דָּוִד עִם אָכִישׁ בְּגַת הוּא וַאֲנָשָׁיו, אִישׁ וּבֵיתוֹ, דָּוִד וּשְׁתֵּי נָשָׁיו אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִית. וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל כִּי בָרַח דָּוִד גַּת, וְלֹא (יוסף)[יָסַף] עוֹד לְבַקְשׁוֹ.

ואולם, נראה כי הבריחה בפעם הראשונה מבטאת את הייאוש של דוד משאול וממלכות ישראל, ולא את הציפייה ששאול יתייאש מלבקש אותו. שני הדברים אותם לקח דוד מאחימלך מסמלים את הלך רוחו של דוד. כאשר דוד לקח את חרב גלית הפלשתי ובא אל אכיש מלך גת, הוא לוקח את החרב שמסמלת את הניצחון, ומבטא את העובדה שהניצחון שלו מול גלית לא היה ניצחון של עם ישראל מול הפלשתים, והחרב בה הוא הכה את גלית הגתי כבר לא תעמוד בבית הכהן אחרי האפוד. הקודש אותו הוא לוקח לאכול, מבטא את העובדה שדוד יכול לקדש את החול, וכליו הם קודש, על אף שהוא איננו כהן בעצמו.

דוד יוצא לדרך חדשה, דרך המנותקת מעם ישראל וממלכת כהנים וגוי הקדוש. הוא מקבל סימנים לכך שזו דרך אפשרית – כלי החול שלו הם קודש, והוא מקבל קודש מהכהן, ואת חרב גלית הפלשתי הוא לוקח מבית אחימלך, והולך איתה.

עבדי אכיש הזכירו לדוד את שליחותו ולא נתנו לו לברוח ממנה: הֲלוֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ, הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר: הִכָּה שָׁאוּל [בַּאֲלָפָיו] וְדָוִד [בְּרִבְבֹתָיו]. דוד איננו איש פרטי, הוא מלך הארץ, ואם הוא בוחר לבוא לגת – זו בחירה של אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ. דוד איננו יכול לברוח מארץ ישראל, וגם אם הוא יצטרך מעתה לברוח משאול במדבר יהודה – יתקבצו אליו אנשים, והוא יהיה עליהם לשר (שמו"א כב, ב).

כאשר הביאו הפלשתים את דוד אל אכיש, הבין דוד שהפלשתים אוחזים אותו כדי שהוא יינצל מעצמו – וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ, וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת. וַיְשַׁנּוֹ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם. ביאתו לגת היתה כדי לברוח משאול ולהצטרף אל הפלשתים, אך היה זה כיוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים, וכפי שהוא מתאר במזמור הקודם (נה, ג-ח): הַאֲזִינָה אֱ-לֹהִים תְּפִלָּתִי וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתִי. הַקְשִׁיבָה לִּי וַעֲנֵנִי אָרִיד בְּשִׂיחִי וְאָהִימָה. מִקּוֹל אוֹיֵב מִפְּנֵי עָקַת רָשָׁע כִּי יָמִיטוּ עָלַי אָוֶן וּבְאַף יִשְׂטְמוּנִי. לִבִּי יָחִיל בְּקִרְבִּי וְאֵימוֹת מָוֶת נָפְלוּ עָלָי. יִרְאָה וָרַעַד יָבֹא בִי וַתְּכַסֵּנִי פַּלָּצוּת. וָאֹמַר: מִי יִתֶּן לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה, אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה. הִנֵּה אַרְחִיק נְדֹד אָלִין בַּמִּדְבָּר. סֶלָה. מעתה, היונה אכן תרחיק נדוד – אך יהיה זה במדבר, ושוב היא לא תהיה יונת אלם רחוקים בחוץ לארץ.

עם שני סוגי אויבים דוד מתמודד, ותפילתו נובעת מתוך בטחונו: בֵּא-לֹהִים בָּטַחְתִּי לֹא אִירָא, מַה יַּעֲשֶׂה בָשָׂר לִי?! מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם לִי?!

החלק הראשון של המזמור (ב-ז. 50 מילים) הוא על שאול ועבדיו: חָנֵּנִי אֱ-לֹהִים כִּי שְׁאָפַנִי אֱנוֹשׁ, כָּל הַיּוֹם לֹחֵם יִלְחָצֵנִי. שָׁאֲפוּ שׁוֹרְרַי כָּל הַיּוֹם, כִּי רַבִּים לֹחֲמִים לִי מָרוֹם. יוֹם אִירָא, אֲנִי אֵלֶיךָ אֶבְטָח. בֵּא-לֹהִים אֲהַלֵּל דְּבָרוֹ, בֵּא-לֹהִים בָּטַחְתִּי לֹא אִירָא, מַה יַּעֲשֶׂה בָשָׂר לִי. כָּל הַיּוֹם דְּבָרַי יְעַצֵּבוּ, עָלַי כָּל מַחְשְׁבֹתָם לָרָע. יָגוּרוּ (יצפינו)[יִצְפּוֹנוּ] הֵמָּה, עֲקֵבַי יִשְׁמֹרוּ כַּאֲשֶׁר קִוּוּ נַפְשִׁי. בחלק זה, אויבי דוד נמשלים לנחש, לו אמר ה': הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. הם שואפים כל היום ללחוץ עליו, הם שומרים את עקביו ומקוים להורגו – ודוד בוטח בה', ואיננו ירא ממה שהם יעשו לו. על הדימוי של עבדי שאול לנחש חוזר דוד גם במזמור נח (ב-ז): הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן … חֲמַת לָמוֹ כִּדְמוּת חֲמַת נָחָשׁ, כְּמוֹ פֶתֶן חֵרֵשׁ יַאְטֵם אָזְנוֹ. אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע לְקוֹל מְלַחֲשִׁים, חוֹבֵר חֲבָרִים מְחֻכָּם. אֱ‍-לֹהִים הֲרָס שִׁנֵּימוֹ בְּפִימוֹ… בשלב זה מתייחס לדוד ליוֹנַת אֵלֶם, הוא בורח כיונה מפני מי שמדבר ואינו אילם.

החלק השני של המזמור (ט-יד. 51 מילים) הוא על ההצלה מפלשתים: נֹדִי (= נדודי) סָפַרְתָּה אָתָּה, שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ, הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ. אָז יָשׁוּבוּ אוֹיְבַי אָחוֹר, בְּיוֹם אֶקְרָא זֶה יָדַעְתִּי כִּי אֱ-לֹהִים לִי. בֵּא-לֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר, בַּה' אֲהַלֵּל דָּבָר. בֵּא-לֹהִים בָּטַחְתִּי לֹא אִירָא, מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם לִי. עָלַי אֱ-לֹהִים נְדָרֶיךָ, אֲשַׁלֵּם תּוֹדֹת לָךְ. כִּי הִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת, הֲלֹא רַגְלַי מִדֶּחִי, לְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי אֱ-לֹהִים בְּאוֹר הַחַיִּים. בשלב זה מתייחס דוד לרְחֹקִים – הוא הרחיק נדוד, אך נֹדִי (= נדודי) סָפַרְתָּה אָתָּה, וה' החליט שהוא ינדוד למדבר ולא לפלשתים.

ישנו הבדל בין משפט הרשעים בחלק הראשון למשפט בחלק השני, וכך אומר דוד במרכז המזמור: עַל אָוֶן – פַּלֶּט לָמוֹ (=הצל אותם), בְּאַף – עַמִּים הוֹרֵד (= גויים הרוג) אֱ-לֹהִים. כלומר, את מי שלוחם עם דוד כל היום, וממציא עליו שקרים – ה' יציל בסופו של דבר, אך את הגויים הצוררים – ה' יוריד לגמרי.