כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם – תהילים פרק א

ה׳ מתייחס אל המלך כאל בנו, ושוחק ולועג למי שלא מוכן לקבל את עולו של מלך המשיח. העצה היעוצה – להצטרף למלך ולהיסטוריה שמכוונת מלמעלה. זו עצה כלפי פנים – אֲסַפְּרָה אֶל חֹק, ועצה כלפי הגויים – נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף.

(א) לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם, וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק.

(ב) יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ, וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד,

עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ.

(ג) נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ, וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ.

 

(ד) יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק, אֲ-דֹנָי יִלְעַג לָמוֹ.

(ה) אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ, וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ.

(ו) וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי, עַל צִיּוֹן הַר קָדְשִׁי.

(ז) אֲסַפְּרָה אֶל חֹק,

 

ה' אָמַר אֵלַי:

בְּנִי אַתָּה, אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ.

(ח) שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ, וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ.

(ט) תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל, כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם.

 

(י) וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ, הִוָּסְרוּ שֹׁפְטֵי אָרֶץ.

(יא) עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה, וְגִילוּ בִּרְעָדָה.

(יב) נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ,

כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ,

 

אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ.

המזמור פותח בתמיהה: לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם, וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק (=ידברו דברים ריקים). מה עושים הגויים? יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ, וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ (=התייעצו) יָחַד, עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ (=מלכו) – נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ (=הרצועות שלהם), וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ (=החבלים שלהם). ומה תגובת ה' למעשי הגויים? יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק, אֲ-דֹנָי יִלְעַג לָמוֹ. בלעגו, ה' מדבר אליהם בכעס ומבהיל אותם: אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ, וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ. נראה, כי לא מופיע במזמור שלנו תוכן הדיבור של ה' בכעסו, שכן זהו דיבור מתוך שחוק ולעג. הפסוק הבא, מתאר את מה שה' עושה, ולא את דיבורו באפו: וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי, עַל צִיּוֹן הַר קָדְשִׁי. זהו חלקו הראשון של המזמור (א-ו. 41 מילים), הכולל תיאור של מעשי הגויים, ואת מעשה ה' שקובע את ההיסטוריה.

נראה, כי לחלק הראשון במזמור נכון לצרף גם את שלש המילים הראשונות של הפסוק הבא: אֲסַפְּרָה אֶל חֹק. אמנם, מילים אלו נאמרות מפי המלך, שאומר בהמשך הפסוק: ה' אָמַר אֵלַי: בְּנִי אַתָּה, אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ, אך המובן שלהם שייך לחלק הראשון – ישנו חוק א-להי, והוא המכתיב את ההיסטוריה כולה. מתוך כך מתחזקת התמיהה בראשו של המזמור: לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם.

מה אמר ה' למלך? שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ, וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ. תְּרֹעֵם (=תשברם) בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל, כִּכְלִי יוֹצֵר (=כלי חרס) תְּנַפְּצֵם. ומעתה, פונה המזמור אל הגויים, מתוך ההנחה שה' מנהל את ההיסטוריה: וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ, הִוָּסְרוּ (=קחו מוסר) שֹׁפְטֵי אָרֶץ. עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה, וְגִילוּ בִּרְעָדָה. נַשְּׁקוּ בַר (=הצטרפו לבן, המלך) פֶּן יֶאֱנַף (=יכעס, ה') וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ, כִּי יִבְעַר כִּמְעַט (=רגע קטן) אַפּוֹ. בחלק השני של המזמור (ז-יב. 44 מילים) ישנה פניה ישירה אל הגויים, שכדאי להם להפנים את הדרך בה ההיסטוריה 'מתגלגלת' ולא לצאת כנגד ה' ומשיחו, אלא לקבל אותו.

סיום המזמור: אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ, מזכיר את פתיחתו של מזמור א: אַשְׁרֵי הָאִישׁ, וחכמים אף הציעו לראות במזמורים הללו מזמור אחד (ברכות י, א): כל פרשה שהיתה חביבה על דוד, פתח בה ב"אשרי" וסיים בה ב"אשרי". פתח ב"אשרי", דכתיב: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב", וסיים ב"אשרי", דכתיב: "נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך, כי יבער כמעט אפו, אשרי כל חוסי בו".

מיהו המלך עליו מדובר? נראה, שעלינו לפנות לפרשיה שבה ה' נסך את מלכו על ציון (שמו"ב ה, ז-יב): וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן, הִיא עִיר דָּוִד … וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַה' אֱ-לֹהֵי צְבָ-אוֹת עִמּוֹ. וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צֹר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד, וַעֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר, וַיִּבְנוּ בַיִת לְדָוִד. וַיֵּדַע דָּוִד כִּי הֱכִינוֹ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וְכִי נִשֵּׂא מַמְלַכְתּוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. עם זאת, נראה כי אין להסתכל על דוד כעל המלך עליו נאמר המזמור, והכינוי למלך כבנו של ה' נאמר דווקא לבנו של דוד – שלמה. כאשר ה' הניח לדוד מכל אויביו, והוא ביקש לבנות בית לה', אמר לו ה' (שמו"ב ז, יב-יד): כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ. הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי, וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם. אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן, אֲשֶׁר בְּהַעֲוֺתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם. כלומר, כינון ממלכתו של שלמה היא פתיחה של יחסי אב ובן – בין ה' לבין המלך.

נראה, כי גם הביטוי המעניין: שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ, וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ. מתאים לחלומו של שלמה בתחילת מלכותו (מל"א ג, ה-יג): וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים: שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ … וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֵלָיו: יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים, וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר, וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ, וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט. הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ, הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן, אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ, וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ. וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ, גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד, אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כׇּל יָמֶיךָ. ה' הציע לשלמה לשאול את נפש אויביו, אך לבסוף זו מתנה מלמעלה, הבאה בנוסף לבקשתו ל"לב שומע".

מעתה, יש מקום לשוב ולדרוש את הפסוק: אֲסַפְּרָה אֶל חֹק, כאילו שלמה אומר על עצמו שהוא יצטרף לסיפור של עם ישראל וישמור את חוקי ה', כמו שאמר לו ה' (מל"א ג, יד): וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֺתַי, כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ, וְהַאֲרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ.