מרכז המזמור הוא באמירה: וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ, אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קׇדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ. מתי דוד ביקש זאת? ומדוע דווקא כאן מדגיש דוד שההשתחוויה תהיה בְּיִרְאָתֶךָ?

נראה, כי עלינו להתבונן בפרשת בריחתו של דוד המלך מירושלים מפני אבשלום בנו, ומתוכה נבין את המזמור שלנו. מסופר (שמו”ב טו, כג-כו): וְכׇל הָאָרֶץ בּוֹכִים קוֹל גָּדוֹל וְכׇל הָעָם עֹבְרִים, וְהַמֶּלֶךְ עֹבֵר בְּנַחַל קִדְרוֹן, וְכׇל הָעָם עֹבְרִים עַל פְּנֵי דֶרֶךְ אֶת הַמִּדְבָּר. וְהִנֵּה גַם צָדוֹק וְכׇל הַלְוִיִּם אִתּוֹ נֹשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית הָאֱ-לֹהִים, וַיַּצִּקוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים, וַיַּעַל אֶבְיָתָר עַד תֹּם כׇּל הָעָם לַעֲבוֹר מִן הָעִיר. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצָדוֹק: הָשֵׁב אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים הָעִיר, אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה’, וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ. וְאִם כֹּה יֹאמַר: לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ, הִנְנִי יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו.

כל הארץ בוכים, והמלך עובר בנחל קדרון, ובזמן זה מתאים להשתמש בכלי נגינה מיוחד: לַמְנַצֵּחַ אֶל הַנְּחִילוֹת, זוהי גם נגינה של בכיה ואבל (כקינת ירמיהו מח, לו: עַל כֵּן לִבִּי לְמוֹאָב כַּחֲלִלִים יֶהֱמֶה וְלִבִּי אֶל אַנְשֵׁי קִיר חֶרֶשׂ כַּחֲלִילִים יֶהֱמֶה), וגם נגינה הקשורה לנחל.

דוד המלך מכריע כאן הכרעה גורלית: ייתכן שהוא לא ישוב לראות את הארון. אם הוא ימצא חן בעיני ה’, הוא ישוב לראות אותו ואת נוהו, ואם לא – הוא מוכן לכך. בקשתו במזמור שלנו היא: וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ, אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קׇדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ. היראה הנזכרת היא תולדת הבחירה והראייה, וכשם שנאמר לאברהם אבינו (בראשית כב, יב): כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה, ואברהם קרא למקום (כב, יד): ה’ יִרְאֶה, ומדגישה התורה: אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם: בְּהַר ה’ יֵרָאֶה, כך דוד המלך אומר על תקוותו לשוב ולראות את המקום: וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ – אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קׇדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ.

החלק הראשון של המזמור (ב-ז. 47 מילים) כולל בקשה שה’ ישמע את התפילה: אֲמָרַי הַאֲזִינָה ה’, בִּינָה הֲגִיגִי. הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי, מַלְכִּי וֵא-לֹהָי כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל. ה’ בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי, בֹּקֶר אֶעֱרׇךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה. ונימוק לבקשה זו: כִּי לֹא אֵ-ל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה, לֹא יְגֻרְךָ רָע. לֹא יִתְיַצְּבוּ הוֹלְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ, שָׂנֵאתָ כׇּל פֹּעֲלֵי אָוֶן. תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב, אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב ה’. החלק השני של המזמור (ט-יג. 49 מילים) כולל בקשה להנחייה בדרך הישרה: ה’ נְחֵנִי בְצִדְקָתֶךָ לְמַעַן שׁוֹרְרָי, [הַיְשַׁר](הושר) לְפָנַי דַּרְכֶּךָ, ובקשה להפלת האויבים: הַאֲשִׁימֵם אֱ-לֹהִים, יִפְּלוּ מִמֹּעֲצוֹתֵיהֶם, בְּרֹב פִּשְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵמוֹ, כִּי מָרוּ בָךְ, וקבלת הבקשה תוביל לשמחה של הבוטחים בה’: וְיִשְׂמְחוּ כׇל חוֹסֵי בָךְ, לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ, וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ, וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ.

עיון במזמור כולו מצביע על קשרים נוספים לבריחת דוד מאבשלום.

בקשת דוד במזמור שלנו על מי שכנגדו היא: בְּרֹב פִּשְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵמוֹ, כִּי מָרוּ בָךְ. החשש מהדחה נזכר בדברי דוד כטעם לבריחה מפני אבשלום (שמו”ב טו, יד): קוּמוּ וְנִבְרָחָה כִּי לֹא תִהְיֶה לָּנוּ פְלֵיטָה מִפְּנֵי אַבְשָׁלֹם, מַהֲרוּ לָלֶכֶת פֶּן יְמַהֵר וְהִשִּׂגָנוּ, וְהִדִּיחַ עָלֵינוּ אֶת הָרָעָה. המרד בדוד הוא מרי בה’, ודוד מבקש: הַדִּיחֵמוֹ, כִּי מָרוּ בָךְ.

ככלל, במזמור שלנו מציין דוד את פעולת האויבים במזמור שלנו כפעולה עם הפה: כִּי אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה (= אמת), קִרְבָּם הַוּוֹת (= תוכם פגעים), קֶבֶר פָּתוּחַ גְּרֹנָם, לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן, ותיאור זה מתאים לאופן בו גנב אבשלום את לבם של אנשי ישראל, וכך מסופר (טו, ב-ו): וְהִשְׁכִּים אַבְשָׁלוֹם וְעָמַד עַל יַד דֶּרֶךְ הַשָּׁעַר וַיְהִי כׇּל הָאִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לַמִּשְׁפָּט, וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם אֵלָיו וַיֹּאמֶר: אֵי מִזֶּה עִיר אַתָּה, וַיֹּאמֶר: מֵאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל עַבְדֶּךָ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְשָׁלוֹם: רְאֵה דְבָרֶיךָ טוֹבִים וּנְכֹחִים, וְשֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם: מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ, וְעָלַי יָבוֹא כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב וּמִשְׁפָּט וְהִצְדַּקְתִּיו. וְהָיָה בִּקְרׇב אִישׁ לְהִשְׁתַּחֲוֺת לוֹ וְשָׁלַח אֶת יָדוֹ, וְהֶחֱזִיק לוֹ, וְנָשַׁק לוֹ. וַיַּעַשׂ אַבְשָׁלוֹם כַּדָּבָר הַזֶּה לְכׇל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָבֹאוּ לַמִּשְׁפָּט אֶל הַמֶּלֶךְ, וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל.

אם כן, אבשלום החל את דרכו בעומדו עַל יַד דֶּרֶךְ הַשָּׁעַר, והוא גנב את לב העם בכך שהוא אמר: מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ, וְעָלַי יָבוֹא כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב וּמִשְׁפָּט וְהִצְדַּקְתִּיו, ודוד מבקש במזמור שלנו: ה’, נְחֵנִי בְצִדְקָתֶךָ לְמַעַן שׁוֹרְרָי (= צוררי), [הַיְשַׁר] (= ישר) לְפָנַי דַּרְכֶּךָ.

עוד נשים לב, שבזמן בריחתו מאבשלום אומר לו שמעי בן גרא לדוד (טז, ט): וַיִּתֵּן ה’ אֶת הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ, וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ, כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה. כמובן, דוד איננו חושב כך, והוא אף מכיר בזה שהקללה הזו באה מה’, ה’ אָמַר לוֹ קַלֵּל, אך אולי תגובת דוד היא במזמור שלנו, בו הוא מדגיש: אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב ה’.

אחיתפל הגילוני הצטרף למרד (טו, יב): וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶת אֲחִיתֹפֶל הַגִּילֹנִי יוֹעֵץ דָּוִד מֵעִירוֹ מִגִּלֹה בְּזׇבְחוֹ אֶת הַזְּבָחִים, וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּץ וְהָעָם הוֹלֵךְ וָרָב אֶת אַבְשָׁלוֹם, ודוד ביקש במיוחד (טו, לא): סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, ה’. דוד חשש מעצת אחיתופל, שכן נאמר (טז, כג): וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל [אִישׁ] בִּדְבַר הָאֱ-לֹהִים, כֵּן כׇּל עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, גַּם לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם. כדי להתמודד עם עצת אחיתופל, הוא ביקש מחושי הארכי (טו, לד): וְהֵפַרְתָּה לִי אֵת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל. ואכן, כאשר ביקש אבשלום לשמוע מה בפיו אמר לו חושי הארכי (יז, ז-יד): לֹא טוֹבָה הָעֵצָה אֲשֶׁר יָעַץ אֲחִיתֹפֶל בַּפַּעַם הַזֹּאת. וַיֹּאמֶר חוּשַׁי: אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת אָבִיךָ וְאֶת אֲנָשָׁיו כִּי גִבֹּרִים הֵמָּה, וּמָרֵי נֶפֶשׁ הֵמָּה כְּדֹב שַׁכּוּל בַּשָּׂדֶה וְאָבִיךָ אִישׁ מִלְחָמָה וְלֹא יָלִין אֶת הָעָם. הִנֵּה עַתָּה הוּא נֶחְבָּא בְּאַחַת הַפְּחָתִים אוֹ בְּאַחַד הַמְּקוֹמֹת וְהָיָה כִּנְפֹל בָּהֶם בַּתְּחִלָּה וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ וְאָמַר הָיְתָה מַגֵּפָה בָּעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי אַבְשָׁלֹם. וְהוּא גַם בֶּן חַיִל אֲשֶׁר לִבּוֹ כְּלֵב הָאַרְיֵה הִמֵּס יִמָּס כִּי יֹדֵעַ כׇּל יִשְׂרָאֵל כִּי גִבּוֹר אָבִיךָ וּבְנֵי חַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ … וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם וְכׇל אִישׁ יִשְׂרָאֵל טוֹבָה עֲצַת חוּשַׁי הָאַרְכִּי מֵעֲצַת אֲחִיתֹפֶל, וַה’ צִוָּה לְהָפֵר אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה, לְבַעֲבוּר הָבִיא ה’ אֶל אַבְשָׁלוֹם אֶת הָרָעָה.

במזמור שלנו מבקש דוד: ה’, בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי, בֹּקֶר אֶעֱרׇךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה. נראה, כי דוד רוצה לעבור את הלילה, שלא תתקיים עצת אחיתופל, ולכן נאמר (יז, כב): וַיָּקׇם דָּוִד וְכׇל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן עַד אוֹר הַבֹּקֶר, עַד אַחַד לֹא נֶעְדָּר אֲשֶׁר לֹא עָבַר אֶת הַיַּרְדֵּן. כאשר הגיע הבוקר, ואכן סרה הרעה של עצת אחיתופל, התקיימה הבקשה: יִפְּלוּ מִמֹּעֲצוֹתֵיהֶם, ונאמר: וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר, וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אֶל עִירוֹ, וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק, וַיָּמׇת וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר אָבִיו.

לסיום, נראה כי גם בסיום המזמור ניתן למצוא רמז לניצחונו של דוד במלחמה עם אבשלום: כִּי אַתָּה תְּבָרֵךְ צַדִּיק ה’, כַּצִּנָּה (=מגן) רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ. דוד לא יצא לקרב נגד אבשלום, והוא לא היה זקוק בפועל לצינה, והרצון של העם בו – הקיף אותו בהגנה (יח, ב-ג): וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם: יָצֹא אֵצֵא גַּם אֲנִי עִמָּכֶם. וַיֹּאמֶר הָעָם: לֹא תֵצֵא, כִּי אִם נֹס נָנוּס לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב, וְאִם יָמֻתוּ חֶצְיֵנוּ לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב, כִּי עַתָּה כָמֹנוּ עֲשָׂרָה אֲלָפִים, וְעַתָּה טוֹב כִּי תִהְיֶה לָּנוּ מֵעִיר (לעזיר)[לַעְזוֹר].

אמנם, בעקבות מותו של אבשלום בקרב, הפך דוד המלך את השמחה לאבל (יח, ב-ח): וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל לְכׇל הָעָם, כִּי שָׁמַע הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ. על כך הוכיח אותו יואב: הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת פְּנֵי כׇל עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת נַפְשְׁךָ הַיּוֹם … לְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ, כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים, כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי (לא)[לוּ] אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים, כִּי אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ. בשל מות אבשלום לא התממש במלואו האמור במזמור שלנו: וְיִשְׂמְחוּ כׇל חוֹסֵי בָךְ, לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ, וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ, וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ. ובמובן מסויים, יואב מזכיר לדוד את בקשתו במזמור שלנו: [הַיְשַׁר] (= ישר) לְפָנַי דַּרְכֶּךָ, כדי שלא יהיה אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ.