בטרם נעמוד על הכתובת המפתיעה של המזמור: לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד, נתבונן בתוכנו.

בפתיחת המזמור מבטא דוד תחושה של עזיבה, אֵ-לִי אֵ-לִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי, שמעמידה את המתפלל מול קושי גדול – הוא שואג, אך ישועתו רחוקה, הוא קורא ביום ואין לו מענה, ועל קריאתו בלילה אין אפילו לחישה. לעומת מצבו ותחושתו, מתאר דוד את ה’: וְאַתָּה קָדוֹשׁ, יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל. ומתוך כך, בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ, בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ. אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ, בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא בוֹשׁוּ. הביטחון של אבותינו בה’ היה ביטחון שהוביל לפליטתם מן הצרות, זעקתם סייעה להם להימלט, והם לא התביישו בביטחונם.

תחושת הנטישה, וההבחנה בין מצבנו לבין מה שספרו לנו אבותינו, מובעת בספר שופטים (ו, יא-טז) בפיו של גדעון. כאשר אומר לו מלאך ה’: ה’ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל, משיב לו גדעון: בִּי אֲדֹנִי, וְיֵשׁ ה’ עִמָּנוּ, וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת? וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר, הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה’ וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה’ וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן! את מה שמבטא גדעון בדברו עם מלאך ה’, קורא דוד ביום ובלילה, והקריאה הופכת לטענה – איך ייתכן שאבותינו בטחו בך ולא בושו, ואילו אני שואג וישועתי רחוקה?

תגובתו של ה’ לדברי גדעון היתה: לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן, הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ. מהו כוחו זה של גדעון? כנראה, שהישועה תלויה בסערת הלב של האדם, “כי אחרי ראה שטוען בעד סור ההשגחה מישראל, זה אות שדבר זה סוער בלבבו, והוא מוכן לתשועתם” (מלבי”ם). ואולם, גדעון לא מקבל על עצמו את התפקיד בקלות, ובפיו טענה: בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל, הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי. כיצד יצליח להושיע אם משפחתו היא הדלה במשפחות מנשה, והוא הצעיר בבית אביו? ה’ משיב לו: כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד.

נראה, כי פתיחת המזמור שלנו בנויה על גבי הדיון בין גדעון למלאך. דוד יודע כי הוא נבחר להושיע את ישראל, אך הוא חש את עצמו תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ. ליבו סוער, והוא קורא לה’, אך כולם סביבו מבזים אותו, והוא הפך לחֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם. כל רואיו לועגים עליו, ומנידים לו בראשם.

דוד נזכר באמירה: גֹּל אֶל ה’ יְפַלְּטֵהוּ, יַצִּילֵהוּ כִּי חָפֵץ בּוֹ, והוא יודע שה’ הוציאו מן הבטן, והעמידו בבטחה לינוק משדי אמו. כבר בעת יציאתו מן הרחם הוא הושלך אל ה’, ומבטן אמו הוא למד שאֵ-לִי אָתָּה. ולפיכך, הוא מוכן להילחם.

השוואת הפתיחה לדיונו של גדעון עם המלאך מובילה אותנו להבנה, שיש כאן צרה כללית, תחושת נטישה של עם ישראל, שאינם נמלטים מן הצרה כמו אבותיהם, אך יש כאן גם קושי פרטי של דוד, ותחושתו היא שהעומדים סביבו מזלזלים בו ובכוחו להושיע את ישראל.

›››

לאחר הפתיחה, מצייר דוד בפירוט את הצרה הקרובה מולה הוא עומד: אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי, כִּי צָרָה קְרוֹבָה, כִּי אֵין עוֹזֵר. תיאור זה של הצרה ודימוי הבדידות של דוד נעשה באופן חריף. האויבים מסביב מצטיירים כחיות טרף, פרים רבים ואריה: סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים, אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי. פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם, אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג.

עם זאת, נותן לנו דוד גם כמה רמזים על העומדים מולו, וברור לנו שהפרים והאריה הם דימוי לאויבים שנלחמים בו: עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי, יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם, וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל, הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי. ועדיין, הדימוי של האריה נותר דימוי מרכזי: כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי, הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה. על דימוי הפרים, וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי, מוסיף המשורר גם את דמיון האויב לכלבים: כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים, ובהמשך: הַצִּילָה וגו’ מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי. אם כן, הצרה הקרובה עליה מדבר המזמור היא של פרים וכלבים שעומדים מסביב, ואריה שואג שמנסה לטרוף. ואולם, ברור שאלו הם דימויים לאויבים שעומדים סביב דוד, ואולי סביב עם ישראל כולו. בתיאורו, לא פוסח דוד גם על הרגשתו ופחדו אל מול האויבים: כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי, הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי. יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי, וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי, וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי.

מהיכן לקוחים התיאורים הללו? האם יכולים אנו להצביע על זמן בו נאמרה תפילה זו?

כשם שאצל גדעון היה זה מפגש ההקדשה למושיע, נראה שכאן גם כן רומזת התפילה לפעולתו הראשונה של דוד. תחושת הנטישה אותה מתאר המזמור בתחילה, אֵ-לִי אֵ-לִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי, מתוארת לפני המלחמה עם פלישתים ביחס לשאול המלך, וְרוּחַ ה’ סָרָה מֵעִם שָׁאוּל, וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת ה’ (שמו”א טז, יד). וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה, וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת וגו’. וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה? הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל, בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי וגו’. וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי: אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה, תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד וגו’. וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב, וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם (שמו”א יז, א-טז).

כאן נכנס דוד אל המערכה, ונוטש את הצאן על שומר. לשלב זה מתאים המשך המזמור, בו מתוארים הביזיונות של המושיע, וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם, כָּל רֹאַי יַלְעִגוּ לִי, יַפְטִירוּ בְשָׂפָה יָנִיעוּ רֹאשׁ. כאשר דוד מגיע אל המערכה ושומע את החרפה, הוא אומר: כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱ-לֹהִים חַיִּים, אך אחיו הגדול שומע וכועס עליו: אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ. גם שאול המלך אומר לו: לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ, כִּי נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו. וכאשר יוצא דוד להלחם נאמר, וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וגו’ וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו. אכן, כל רואיו לועגים לו.

ואולם, דוד מביע את בטחונו בה’, ואומר: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה’ צְבָ-אוֹת אֱ-לֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ. הוא מקיים בעצמו את לשון המזמור: גֹּל אֶל ה’ יְפַלְּטֵהוּ, יַצִּילֵהוּ כִּי חָפֵץ בּוֹ. גם התיאור שבמזמור שלנו: כִּי אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן, מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי וגו’, מתאים להבנה שהתחדדה בסיומה, כאשר על שאלת שאול: בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר? וַיֹּאמֶר דָּוִד: בֶּן עַבְדְּךָ, יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי (שמו”א יז, נח).

התבוננות בתיאור הצרה במזמורנו מעוררת שוב את עולם הדימויים של דוד, כפי שהוא בא לידי ביטוי במערכתו הראשונה, בעודו הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו. כאשר מביע שאול את החשש שדוד לא יוכל להילחם עם הפלישתי, משיב לו דוד: רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן, וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר. וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו, וַיָּקָם עָלַי, וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו. גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ, וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם. וכאשר מגיע דוד אל הפלשתי, נאמר לו ביטוי נוסף: הֲכֶלֶב אָנֹכִי, כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת. אם כן, דימוי האויבים לכלבים, במזמור שלנו, שמתוכם מתבלט האריה השואג, נראה לקוח מעולם הדימויים של דוד בהיותו רועה צאן.

ייתכן, שגם הדימוי לפָּרִים רַבִּים ואַבִּירֵי בָשָׁן, יש בו כדי להזכיר את עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, עליו אמרה תורה שנִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים, הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן, תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ. דימוי זה מזכיר אֶת אַרְבַּעַת יְלִידֵי הָרָפָה (שמו”ב כא, טו-כב. רד”ק: הרפה כמו הענק, והוא אחד מן רפאים), שהמלחמה עם הגדול שבהם מתוארת כמלחמתו הראשונה של דוד, וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ, מִגַּת גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת (והשווה דה”א כ, ה איך אחי גלית מתייחסים אליו).

קריאתו של דוד במזמור שלנו, מתוך הצרה, תואמת להפליא את עמידתו מול גלית: הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי, מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי. תיאורו של גלית מתמקד בחניתו המיוחדת, וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל, אך גם כאשר שאול מלביש אֶת דָּוִד מַדָּיו, וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן, וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו, מסיר דוד את חרבו ומדיו כִּי לֹא נִסָּה, ולוקח במקומם את מקלו וחמשה חלוקי אבנים. בשלב זה מעסיקים הבגדים את שאול ודוד, ומתאימים הפסוקים לדבריו במזמור שלנו: יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם, וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל. בסופו של דבר נראה, כי דוד התייחס אל גלית כפי שמתייחסים אל כלב, וכלשונו של הפלשתי: הֲכֶלֶב אָנֹכִי, כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת. דוד משיב לו על כך: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה’ וגו’ וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה, כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה’, כִּי לַה’ הַמִּלְחָמָה.

›››

חלקו האחרון של המזמור מתאר את תוצאות המלחמה, ואת נדרו של דוד: אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי, בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ וגו’. מֵאִתְּךָ תְהִלָּתִי בְּקָהָל רָב, נְדָרַי אֲשַׁלֵּם נֶגֶד יְרֵאָיו. לפני המלחמה צוה אותו אביו: וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם, ועתה הוא יכול לספר להם את שם ה’. בטרם מכה דוד את גלית הוא מתייחס אל הקהל הרואה את המלחמה, וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה’, והוא מצפה שהישועה תגיע גם אל כל אפסי הארץ, וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱ-לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל. וכשם שבמלחמה הוא אומר: כִּי לַה’ הַמִּלְחָמָה, וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ, כך גם במזמור שלנו: כִּי לַה’ הַמְּלוּכָה, וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם. התוצאה המרכזית מן המלחמה עם גלית היא בכך שבמקום תגובתם של עם ישראל לדברי הפלשתי – וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד, מתקיימת לשון המזמור: יִרְאֵי ה’ הַלְלוּהוּ וגו’ וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל.

מעניין לציין גם את התיאור הנרחב של סעודת ההודיה במזמור שלנו: יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ וגו’, אָכְלוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ כָּל דִּשְׁנֵי אֶרֶץ וגו’. נראה, כי תיאור זה מנוגד לתיאור המלחמה הקודמת בפלשתים, שבה שאול השביע את העם אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי (שמו”א יד, כד).

על אף שהמנצח על אילת השחר הוא דוד, הניצחון הוא במלחמתו של שאול וכל עם ישראל בפלשתים. לפיכך, ייתכן שפתיחת המזמור: אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה, וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי, מרמזת על המלחמה הקודמת של שאול בפלשתים. שם אמר שאול לאֲחִיָּה: הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים, אך עַד דִּבֶּר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן וְהֶהָמוֹן אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וָרָב, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן: אֱסֹף יָדֶךָ (יד, יט), ובסיום המלחמה, כאשר שאל שָׁאוּל בֵּא-לֹהִים: הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים? הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל? וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא (יד, לז).

במלחמתו של שאול בפלישתים נאמר: וַיַּעַט הָעָם אֶל הַשָּׁלָל, וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר וַיִּשְׁחֲטוּ אָרְצָה, וַיֹּאכַל הָעָם עַל  הַדָּם. בדיעבד, שאול אמר אל העם: הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם, וְלֹא תֶחֶטְאוּ לַה’ לֶאֱכֹל אֶל הַדָּם. וַיַּגִּשׁוּ כָל הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ הַלַּיְלָה, וַיִּשְׁחֲטוּ  שָׁם (יד, לד). האיסור לאכול על הדם מתואר בהרחבה בפרשת ראה (דברים יב, ה-כח), והוא מסדיר את האפשרות לאכול בשר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ, גם כאשר אין אפשרות להעלות קרבן לה’. אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ וגו’. רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ, וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר. נראה, כי בתגובה לתוצאות המלחמה ההיא, נשבע דוד עוד בטרם ניגש אל המלחמה, שהוא יערוך סעודת הודיה.

›››

השוואה מעניינת זו למלחמת שאול בפלשתים, מאפשרת לטעום מחדש את כתובת המזמור: לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד.

נחלקו הפשטנים אם אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר הוא שם כלי שיר, או שזהו ניגון נעים כאַיֶּלֶת אֲהָבִים, ורמז מצאו בו גם לכנסת ישראל הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר (רש”י, ראב”ע). בירושלמי (ברכות פ”א ה”א) מסופר על רבי חייא רובה ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בבקעת ארבל השכם בבוקר, וראו אילת השחר שבקע אורה וכו’. לפי זה נראה, כי אילת השחר היא כוכב המפציע, ובדומה לדברי הבבלי (יומא כח, ב): מה אילה זו קרניה מפצילות לכאן ולכאן – אף שחר זה מפציע לכאן ולכאן.

על בסיס הפסוקים ניתן לדרוש, כי אַיֶּלֶת רומזת לאַיָּל, שדוגמתו צריך לאכול את הבשר, ולהעמיד זה מול זה את מעשי שאול ודוד. וכך אמר שמואל לשאול כאשר העביר את מלכותו: הַחֵפֶץ לַה’ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה’, הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים. מעניין, שגם המקום בו הסתיימה מלחמתו של שאול עם הפלשתים הוא אַיָּלֹן, וכך נאמר: וַיַּכּוּ בַּיּוֹם הַהוּא בַּפְּלִשְׁתִּים מִמִּכְמָשׂ אַיָּלֹנָה, ומיד לאחר מכן חטא העם לאכול על הדם.

מלחמתו של דוד בגלית ובפלישתים מסמלת את המעבר בין מלכות שאול למלכות דוד, וכפי שענו ואמרו הנשים המשחקות לאחר המלחמה: הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו, וחיזק שאול את השחוק בחרונו: נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים, וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה. וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה (שמו”א יח, ז-ט). מעתה, עברה לדוד המלוכה שניתנה לשאול כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר (ט, כו), כִּי הָיָה ה’ עִמּוֹ וּמֵעִם שָׁאוּל סָר (יח, יב).

בימי יהושע הנס היה (יהושע י, יב): שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן, ולאחר המלחמה של שאול בפלשתים מִמִּכְמָשׂ אַיָּלֹנָה, הגיע תורו של דוד להלחם בפלשתים עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, ומעתה תזרח השמש של מלכות בית דוד.

›››

חתימת המזמור מתרגמת את סיפור הישועה המקומי לפתיחה של תקופה חדשה בתולדות ישראל: זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ יְסֻפַּר לַא-דֹנָי לַדּוֹר. יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה (לא-לב). לאחר שתבוא הגאולה יוכלו הדורות הבאים לומר: בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ, בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ. ואף אנחנו זעקנו ונמלטנו, בך בטחנו ולא בושנו.

במזמור כולו 32 פסוקים, ומלבד החתימה נחלק המזמור לשני חלקים שוים, שערוכים בתקבולת כיאסטית, וחתימתם דומה זה לזה:

החלק הראשון (א-טז. 120 מילים) מתאר את פחדו של דוד מן האויבים. חלק זה פותח בתחושת הנטישה, אֵ-לִי אֵ-לִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי^(ב-ו), ממשיך בתגובות הבוז בהם נתקל דוד ברצותו להושיע^(ז-יא), ומסיים בתיאור הצרה הקרובה, ובתחושת האבדון: יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי, וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי.

החלק השני (יז-ל. 121 מילים) מתאר את הישועה מן הצרה. חלק זה פותח בתיאור מחודש של הצרה, מתוך תפילה מכוונת: הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי, מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי, הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה^(יז-כא), המשך החלק בתיאור קריאתו של דוד לאחיו ולכל הקהל לסיפור תהילות ה’^(כב-כו), וסיומו בסעודת ההודיה בה יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ, יְהַלְלוּ ה’ דֹּרְשָׁיו, וידעו כולם כִּי לַה’ הַמְּלוּכָה, עד שלְפָנָיו יִכְרְעוּ כָּל יוֹרְדֵי עָפָר וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה^(כז-ל).

נראה, כי גם את פסוקי החתימה^(לא-לב) ניתן להקביל לשני החלקים. בעוד הפסוק הראשון של החתימה מתייחס לסיפור הישועה מן הצרה, כפי שהוא מתואר בחלק השני, חותם הפסוק האחרון דווקא את החלק הראשון, בצדקות אותם יעשה ה’ לעמו.