זה היה צריך להיות מזמור פשוט – חלקו הראשון (א-ה. 36 מילים) הוא של עבודת כולם מאהבה: לְכוּ נְרַנְּנָה לַה’, נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ. נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה, בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ. הנימוק: כִּי אֵ-ל גָּדוֹל ה’, וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כׇּל אֱ-לֹהִים. והסברו של הנימוק ברור גם הוא: אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ, וְתוֹעֲפֹת הָרִים לוֹ. אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ, וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ.

חלקו השני של המזמור (ו-יא. 53 מילים) צריך היה להיות על עם ישראל שעובד את ה’ מיראה: בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה, נִבְרְכָה לִפְנֵי ה’ עֹשֵׂנוּ. הנימוק: כִּי הוּא אֱ-לֹהֵינוּ, וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ, ואולם – היה מה שעצר את התהליך! היה זה צריך להימשך כך אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, וכך אכן זה יהיה הַיּוֹם אם נשמע בקולו. בפועל, במקום הסברו של הנימוק לרננה ולתרועה (אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ … אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ) בחלק הראשון, לא בא הסבר לכך שאנו נשתחוה לה’ אלא הסבר לכך שלא שמענו בקול ה’ (אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם … אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי). וכך, במקום שיהיה שויון בין החלקים – עבודה מאהבה ועבודה מיראה, נוצר פער לטובת החלק השני – המנמק מדוע לא עבדו את ה’ מיראה.

הנימוק לכך שלא עבדנו כראוי את ה’ הוא נימוק היסטורי: אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה, כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר. אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם, בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פׇעֳלִי. אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר, וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם, וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי. אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי, אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי.

בפשטות, הטעם לכך שהיינו ארבעים שנה במדבר הוא חטא המרגלים. ואולם, במזמור שלנו לא נזכר חטא המרגלים בכלל, וההתייחסות היא רק לניסיון והבחינה במסה ומריבה!

כדי להבין את המזמור טוב יותר, נראה שעלינו לעיין בזמן בו אמר משה רבינו לעם: הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ. כלומר, המזמור שלנו לא נאמר בתורה בפירוש מפיו של משה, אך במדרש תהילים נאמר: “אחד עשר מזמורים (צ-ק) אמר משה”, והמזמור שלנו מיוחס אליו, ולפיכך יש מקום לחפש את היום בו משה רבינו אמר: הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ.

בפרשת בשלח נאמר (שמות יז, א-ז): וַיִּסְעוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה’, וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ: תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה, וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה: מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי? מַה תְּנַסּוּן אֶת ה’? וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה’ לֵאמֹר: מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה, עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי. וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה: עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם, וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם. וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה, עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה’ לֵאמֹר: הֲיֵשׁ ה’ בְּקִרְבֵּנוּ, אִם אָיִן?

היה כאן ניסיון והייתה כאן בחינה, ואולם זה לא מתואר בכתוב כחטא, אלא כצמא של העם, וישועת ה’ בכך שמשה מכה בצור ויצאו ממנו מים. כתולדה מנס זה מתאים לתאר את ה’ בתואר: צוּר יִשְׁעֵנוּ, כפי שהוא מתואר בחלק הראשון של המזמור שלנו.

עברו ארבעים שנה בהם היו ישראל במדבר, ושוב הם עומדים בפני אותה בעיה. וכך נאמר בפרשת חוקת (במדבר כ, א-ה): וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כׇּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ, וַתָּמׇת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה, וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה’. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה’ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה, לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת.

ממש כפי שהיה במדבר סין (בפרשת בשלח), היה גם כאשר הם נסעו ממדבר צין (בפרשת חוקת) – אין מים, והעם רבים עם משה. גם הפתרון שמציע ה’ הוא דומה מאוד: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם, וַיֵּרָא כְבוֹד ה’ אֲלֵיהֶם. וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה, אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו, וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה’ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. ואולם, כאן מתחיל הבידול בין המקרה בפרשת בשלח למקרה בפרשת חוקת. משה רבינו מחליט לפני שהוא מוציא לעם מים מן הסלע – להשמיע משהו לכל הקהל: וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע, וַיֹּאמֶר לָהֶם: שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?!

נראה, כי הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ במזמור שלנו, הוא הרחבה של דברי משה: שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים. משה רבינו מפרט במזמור שלנו: אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה, כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר. אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם, בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פׇעֳלִי. ומדוע עכשיו אתם ממשיכים בטענות כמו במסה ומריבה? פעם נוספת עם ישראל צמאים למים, ואתם עדיין לא יודעים שמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?! סיומו של המזמור לא בא להצביע על החטאים במדבר, אלא בא לחזק את התחושה הקשה של משה רבינו מול בקשת העם: אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר, וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם, וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי. אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי, אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי.

שבועת ה’ שנזכרת כאן היא השבועה שלא יבואו אל הארץ. בזמן חטא המרגלים אמנם נזכרת השבועה (במדבר יד, כח-ל): אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה’, אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאׇזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם. בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכׇל פְּקֻדֵיכֶם לְכׇל מִסְפַּרְכֶם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי. אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ. ואולם, העובדה ששבועה זו נעשתה בכעס לא נאמרה בחטא המרגלים עצמו. האף נזכר רק בדברי משה לבני גד ולבני ראובן (במדבר לב, ו-יא): וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?! וְלָמָּה [תְנִיאוּן](תנואון) אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה’. כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשׇׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ. וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ, וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה’. וַיִּחַר אַף ה’ בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי.

אם כן, סיומו של המזמור שלנו, הוא הרחבה של דברי משה בפרשת חוקת: שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?!

לאחר שמשה משמיע את דבריו, הוא מבצע את מה שאמר לו ה’: וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם, וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. הפתרון לצמא של בני ישראל הוא פתרון דומה – הן בפרשת בשלח הוציא משה מים כאשר הוא הכה במטהו את הצור, והן בפרשת חוקת הוא הכה במטהו את הסלע ויצאו מים. ואולם, לאחר ששתו העדה ובהמתם כתוב בפרשת חוקת: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. וסיום הפרשיה: הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה’, וַיִּקָּדֵשׁ בָּם.

מדוע נענשו משה ואהרן? כיצד הם היו צריכים להקדיש את ה’ לעיני בני ישראל?

ישנן הצעות רבות במפרשים לחטאו הדק של משה, אך נראה שהאופן בו מסתיים המזמור שלנו נותן כיוון נוסף של הבנה. משה אמר לבני ראובן וגד (במדבר לב, יג): וַיִּחַר אַף ה’ בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, עַד תֹּם כׇּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה’, וכאשר הם עומדים בקדש, כבר התקיים בהם: אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר. אם כן, הדור הרע הזה נגמר, ועל הדור הזה נשבע ה’ באפו שלא יבואו אל המנוחה. הקהל הצמא בקדש, איננו העם במדבר סין! משה לא צריך היה לומר להם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, אלא רק להוציא להם מים מן הסלע כפי שהוא הצטווה. כאשר משה אומר לעם: אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה, כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר, הוא מזהה בין הקהל שעומד לפניו לבין הדור הקודם: אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם, בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פׇעֳלִי. זהות זו היא חטאו הדק של משה, ואם הוא לא יכול להתנתק מדור המדבר, הרי שהוא לא יכול להביא את הקהל של דור הבנים אל הארץ.

על אף שבתהילים לא מפורש שהאמירה בסיום המזמור שלנו מהווה את חטאו של משה, ניתן למצוא לכך רמז במזמור ק בתהילים. מזמור ק מתכתב עם המזמור שלנו, וכשם שבחלק הראשון במזמור צה כתוב: לְכוּ נְרַנְּנָה לַה’, נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ, נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה, בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ, כך כתוב במזמור ק: מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַה’ כׇּל הָאָרֶץ. עִבְדוּ אֶת ה’ בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. במזמור צה ישנו נימוק לחלק השני: נִבְרְכָה לִפְנֵי ה’ עֹשֵׂנוּ. כִּי הוּא אֱ-לֹהֵינוּ, וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ. במזמור ק ישנו נימוק: דְּעוּ כִּי ה’ הוּא אֱ-לֹהִים, הוּא עָשָׂנוּ [וְלוֹ](ולא) אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ.

לפי זה, ניתן למצוא במזמור ק גם את התיקון לחטא המופיע במזמור צה. במזמור שלנו מופיעה הקריאה: בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה, נִבְרְכָה לִפְנֵי ה’ עֹשֵׂנוּ. כִּי הוּא אֱ-לֹהֵינוּ, וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ, אך זוהי קריאה מסויגת: הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, וכפי שאמר משה בפרשת חוקת: שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים. ואולם במזמור ק ישנה קריאה לבוא בתודה, בצורה בלתי מסויגת: בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה, הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ. כִּי טוֹב ה’ לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ. בניגוד למה שקרה במי מריבה: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מאמין משה בה’ עַד דֹּר וָדֹר, ועל אף שהדור הרע מת במדבר, קם דור חדש שמאמין בה’, ואולי גם הדרך לבוא היא שונה – לא באים כדי להשתחוות ולכרוע, אלא כדי להודות לה’: בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה.