במזמור זה, הכותרת נותנת את הרקע ההיסטורי: בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ, אך התבוננות במזמור תוביל לזמן מסוים בבריחת דוד מאבשלום.

מהי תפילתו של דוד במזמור? האם הוא רוצה שכל האויבים יוכו? האם כל עם ישראל שנלחמים בו הם רשעים? הרי בנו הכריז על עצמו כמלך, ודוד איננו רוצה להרוג אותו! נתבונן מעט במרד עצמו:

אבשלום מורד בדוד (שמו”ב טו, י-יא): וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם מְרַגְּלִים בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשֹּׁפָר, וַאֲמַרְתֶּם מָלַךְ אַבְשָׁלוֹם בְּחֶבְרוֹן … וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּץ וְהָעָם הוֹלֵךְ וָרָב אֶת אַבְשָׁלוֹם. וכך נאמר במזמור שלנו: ה’ מָה רַבּוּ צָרָי, רַבִּים קָמִים עָלָי. אמנם, ישנה תוספת במזמור שלנו, שלא רק רבים קמים על דוד, אלא רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵא-לֹהִים. כלומר, היה כאן גם ערעור רוחני על מקומו של דוד, והיו רבים שאמרו לדוד שא-להים לא יעזור לו!

כדי לעמוד על טענה זו ומשמעותה, עלינו להתבונן במה שקדם למרד אבשלום.

אחרי החטא עם בת שבע אמר לו נתן הנביא את דבר ה’ (שמו”ב יב, ז-יב): אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל. וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ, וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה. מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה’ לַעֲשׂוֹת הָרַע (בעינו)בְּעֵינַי, אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב, וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה, וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן. וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם, עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה. [ס] כֹּה אָמַר ה’ הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ … כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ.

אם כן, בעקבות הביזוי של דבר ה’, קבל דוד עונש לפיו ה’ יקים עליו רעה מביתו, והוא יעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל.

כאשר מגיע המגיד אל דוד ואומר לו: הָיָה לֶב אִישׁ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם. מבין דוד שהגיע זמן העונש, וקמה עליו רעה מביתו, ולפיכך אומר דוד לכל עבדיו: קוּמוּ וְנִבְרָחָה, כִּי לֹא תִהְיֶה לָּנוּ פְלֵיטָה מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם[1]. בבריחה זו עזב המלך את עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים לִשְׁמֹר הַבָּיִת, ובהן התקיים המשך העונש: וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ, וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת. עצת אחיתופל לאבשלום בבואו לירושלים היתה (שמו”ב טז, כא-כב): בּוֹא אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמוֹר הַבָּיִת, וְשָׁמַע כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי נִבְאַשְׁתָּ אֶת אָבִיךָ, וְחָזְקוּ יְדֵי כָּל אֲשֶׁר אִתָּךְ. וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאֹהֶל עַל הַגָּג, וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיו לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל. מעתה, מובן מדוע במזמור שלנו רבים אמרו לדוד שאין לו ישועה בא-להים.

ראשו של דוד היה חפוי (טו, ל): וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים, עֹלֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי, וְהוּא הֹלֵךְ יָחֵף, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ חָפוּ אִישׁ רֹאשׁוֹ וְעָלוּ עָלֹה וּבָכֹה, אך חששו הגדול היה מכך שה’ לא יושיע אותו (טו, לא): וְדָוִד הִגִּיד לֵאמֹר: אֲחִיתֹפֶל בַּקֹּשְׁרִים עִם אַבְשָׁלוֹם, וַיֹּאמֶר דָּוִד: סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, ה’. על עצת אחיתופל באותם הימים נאמר (טז, כג): וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם, כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱ-לֹהִים, כֵּן כָּל עֲצַת אֲחִיתֹפֶל גַּם לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם. תפילת דוד במזמור שלנו היא: וְאַתָּה ה’ מָגֵן בַּעֲדִי, כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי. ועל כך הוא אומר: קוֹלִי אֶל ה’ אֶקְרָא, וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ.

החלק הראשון של המזמור (ב-ה. 28 מילים, מלבד המילה סֶלָה, המציינת סלסול, ואיננה מילה תוכנית) הוא על החשש מפני אבשלום ומפני העונש של דוד.

ואולם, החלק השני במזמור (ו-ח. 28 מילים) איננו על ההצלה מאבשלום, אלא על הישועה של דוד מעצת אחיתופל, וזהו המענה של ה’ מהר קדשו – יש לו ישועה, ודבר א-להים אתו.

וכך נאמר בסיפור המרד על ה’ העונה לתפילת דוד ומרים את ראשו (טו, לג): וַיְהִי דָוִד בָּא עַד הָרֹאשׁ אֲשֶׁר יִשְׁתַּחֲוֶה שָׁם לֵא-לֹהִים, וְהִנֵּה לִקְרָאתוֹ חוּשַׁי הָאַרְכִּי קָרוּעַ כֻּתָּנְתּוֹ וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ. חושי הארכי[2] מוגדר כאן כרֵעֶה דָוִד, אך מלבד הסיפור שלנו הוא לא מוזכר בתנ”ך, ונראה כי הוא נשלח במיוחד כמענה לבקשת דוד שה’ יסכל את עצת אחיתופל.

דוד אומר לחושי הארכי (טו, לג-לד): אִם עָבַרְתָּ אִתִּי וְהָיִתָ עָלַי לְמַשָּׂא. וְאִם הָעִיר תָּשׁוּב וְאָמַרְתָּ לְאַבְשָׁלוֹם: עַבְדְּךָ אֲנִי הַמֶּלֶךְ אֶהְיֶה עֶבֶד אָבִיךָ וַאֲנִי מֵאָז וְעַתָּה וַאֲנִי עַבְדֶּךָ, וְהֵפַרְתָּה לִי אֵת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל. ואכן, הוא חוזר לירושלים, ויוצא לקראת אבשלום כאילו הוא מקבל את מלכותו (טז, טז-יט): וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל אַבְשָׁלֹם: יְחִי הַמֶּלֶךְ יְחִי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל חוּשַׁי: זֶה חַסְדְּךָ אֶת רֵעֶךָ, לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אֶת רֵעֶךָ? וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל אַבְשָׁלֹם: לֹא, כִּי אֲשֶׁר בָּחַר ה’ וְהָעָם הַזֶּה וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל (לא)לוֹ אֶהְיֶה וְאִתּוֹ אֵשֵׁב. וְהַשֵּׁנִית, לְמִי אֲנִי אֶעֱבֹד? הֲלוֹא לִפְנֵי בְנוֹ! כַּאֲשֶׁר עָבַדְתִּי לִפְנֵי אָבִיךָ, כֵּן אֶהְיֶה לִפָנֶיךָ.

בתיאור הישועה במזמור שלנו מצביע דוד על כך שהוא הולך לישון: אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה, הֱקִיצוֹתִי כִּי ה’ יִסְמְכֵנִי. על איזו שינה מדובר כאן?

דוד עייף מהבריחה, וכפי שכתוב (טז, יד): וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ עֲיֵפִים, וַיִּנָּפֵשׁ שָׁם. אחיתופל לנצל את העייפות של דוד ולהרוג אותו (יז, א-ג): אֶבְחֲרָה נָּא שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ, וְאָקוּמָה וְאֶרְדְּפָה אַחֲרֵי דָוִד הַלָּיְלָה. וְאָבוֹא עָלָיו וְהוּא יָגֵעַ וּרְפֵה יָדַיִם וְהַחֲרַדְתִּי אֹתוֹ, וְנָס כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, וְהִכֵּיתִי אֶת הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ. וְאָשִׁיבָה כָל הָעָם אֵלֶיךָ.

ואולם, אבשלום לא קיבל את עצתו, אלא את עצת חושי הארכי, ששלל את עצת אחיתופל ואמר (יז, ח-י): אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת אָבִיךָ וְאֶת אֲנָשָׁיו כִּי גִבֹּרִים הֵמָּה, וּמָרֵי נֶפֶשׁ הֵמָּה, כְּדֹב שַׁכּוּל בַּשָּׂדֶה, וְאָבִיךָ אִישׁ מִלְחָמָה וְלֹא יָלִין אֶת הָעָם. הִנֵּה עַתָּה הוּא נֶחְבָּא בְּאַחַת הַפְּחָתִים אוֹ בְּאַחַד הַמְּקוֹמֹת, וְהָיָה כִּנְפֹל בָּהֶם בַּתְּחִלָּה וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ וְאָמַר הָיְתָה מַגֵּפָה בָּעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי אַבְשָׁלֹם. וְהוּא גַם בֶּן חַיִל אֲשֶׁר לִבּוֹ כְּלֵב הָאַרְיֵה הִמֵּס יִמָּס, כִּי יֹדֵעַ כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי גִבּוֹר אָבִיךָ וּבְנֵי חַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ.

ומה היתה עצתו החילופית של חושי הארכי? כִּי יָעַצְתִּי, הֵאָסֹף יֵאָסֵף עָלֶיךָ כָל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב, וּפָנֶיךָ הֹלְכִים בַּקְרָב. וּבָאנוּ אֵלָיו (באחת)בְּאַחַד הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נִמְצָא שָׁם, וְנַחְנוּ עָלָיו כַּאֲשֶׁר יִפֹּל הַטַּל עַל הָאֲדָמָה, וְלֹא נוֹתַר בּוֹ וּבְכָל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ גַּם אֶחָד. וְאִם אֶל עִיר יֵאָסֵף, וְהִשִּׂיאוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר הַהִיא חֲבָלִים, וְסָחַבְנוּ אֹתוֹ עַד הַנַּחַל, עַד אֲשֶׁר לֹא נִמְצָא שָׁם גַּם צְרוֹר.

אבשלום וכל איש ישראל אמרו: טוֹבָה עֲצַת חוּשַׁי הָאַרְכִּי מֵעֲצַת אֲחִיתֹפֶל. ומדוע הם אמרו כך? מגלה לנו הכתוב: וַה’ צִוָּה לְהָפֵר אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה, לְבַעֲבוּר הָבִיא ה’ אֶל אַבְשָׁלוֹם אֶת הָרָעָה.

בזכות עצת חושי הארכי, שהפר את עצת אחיתופל, אומר דוד במזמור שלנו: אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה, הֱקִיצוֹתִי כִּי ה’ יִסְמְכֵנִי. כלומר, כאשר הייתי עייף והגעתי עד שכיבה ושינה, התאפשרו היקיצה והסמיכה רק מפני שה’ הפר את עצת אחיתופל. וכנגד עצת חושי הארכי אומר דוד: לֹא אִירָא מֵרִבְבוֹת עָם, אֲשֶׁר סָבִיב שָׁתוּ עָלָי.

אם כן, ה’ הושיע את דוד במקום שאמרו לו שאין לו ישועה, ודוד מתבטא בפירוש על הישועה בהפרת העצה ובשבירת שיני הרשעים: כִּי הִכִּיתָ אֶת כָּל אֹיְבַי לֶחִי, שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ. האויבים והרשעים הנזכרים כאן, אינם בני ישראל ואבשלום, שהרי דוד לא רצה במיתתם, והוא רק רצה לחזור למלכותו בירושלים. על אבשלום אמר דוד בפירוש: לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם. וְכָל הָעָם שָׁמְעוּ בְּצַוֹּת הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הַשָּׂרִים עַל דְּבַר אַבְשָׁלוֹם. אם כן, תפילת דוד לישועה לא כללה את מיתת אבשלום והעם. מה אם כן כוונת תפילתו?

על אחיתופל נאמר (יז, כג): וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אֶל עִירוֹ, וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק, וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר אָבִיו. החנק של אחיתופל הוא שבירת שיני הרשע. הזכרת הכאת האויבים בלחי לקוחה מהסיפור על שמשון (שופטים טו, טו-טז): וַיִּמְצָא לְחִי חֲמוֹר טְרִיָּה וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיַּךְ בָּהּ אֶלֶף אִישׁ. וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן: בִּלְחִי הַחֲמוֹר, חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם, בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ. כאשר אחיתופל חבש את חמורו וקם והלך אל ביתו – התקיימה בו שבירת שיני הרשעים, כפי שהוכו האויבים בלחי.

נראה, כי לא לחינם מיתתו של אחיתופל דומה למעשה שמשון נגד הפלשתים, שהרי שניהם גרמו למיתת עצמם. שמשון קיים בעצמו (שופטים טז, ל): תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים. וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ, וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו. ולעומתו, אחיתופל ראה שלא נעשתה עצתו, וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק[3]. מסירות הנפש של שמשון מחד, ומחשבתו של אחיתופל שאין בידו שום דבר אם עצתו לא נעשית מאידך.

בסיום הסיפור על ההצלה המופלאה מאחיתופל ועצתו, אומר דוד: לַה’ הַיְשׁוּעָה, עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ. עם ה’ חוזר להיות מבורך, וחוזר לדוד שה’ הושיע אותו.

—- הערות —-

[1] בגמרא שאלו: “מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו” – “מזמור לדוד”? קינה לדוד מיבעי ליה: אמר ר’ שמעון בן אבישלום(!): משל למה הדבר דומה? לאדם שיצא עליו שטר חוב, קודם שפרעו היה עצב, לאחר שפרעו שמח, אף כן דוד כיון שאמר לו הקב”ה (שמו”א יב, יא) “הנני מקים עליך רעה מביתך” היה עצב, אמר: שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלי, כיון דחזא דאבשלום הוא שמח, משום הכי אמר: “מזמור”. דרשה זו היא לכאורה נגד פסוק מפורש, שבו דוד המלך מפחד שדווקא מאבשלום לא תהיה לו פליטה. ונראה, שהדרשה על לשון “מזמור” מבטאת את הרצון הפנימי של דוד, שתהיה לו פליטה, אך בפועל הוא חושש שלא תהיה לו פליטה.

[2] ניתן לדרוש את שמו של חושי הארכי, כמי שממהר באריכות, בדומה לדרישת הבעל שם טוב מכל אחד ל”זריזות במתינות”. כלומר, להתמסר למשימה ולהזדרז בעשייתה, ולרכז את הכוחות כדי לא לוותר על פרטים חשובים. לעומת זאת, את שמו של אחיתופל ניתן לדרוש כמי שמחפש כל הזמן את ההתעקשות והנפתלות.

[3] דומה לסיפורו של אחיתופל, אומר איוב על עצמו (איוב ז, ט-טז): כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה. לֹא יָשׁוּב עוֹד לְבֵיתוֹ, וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקֹמוֹ. גַּם אֲנִי לֹא אֶחֱשָׂךְ פִּי אֲדַבְּרָה בְּצַר רוּחִי, אָשִׂיחָה בְּמַר נַפְשִׁי. הֲיָם אָנִי אִם תַּנִּין, כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר. כִּי אָמַרְתִּי תְּנַחֲמֵנִי עַרְשִׂי, יִשָּׂא בְשִׂיחִי מִשְׁכָּבִי. וְחִתַּתַּנִי בַחֲלֹמוֹת, וּמֵחֶזְיֹנוֹת תְּבַעֲתַנִּי. וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי, מָוֶת מֵעַצְמוֹתָי. מָאַסְתִּי לֹא לְעֹלָם אֶחְיֶה, חֲדַל מִמֶּנִּי כִּי הֶבֶל יָמָי. איוב במר נפשו רואה שהוא איננו יכול אף לשכב לישון, והוא בוחר מחנק לנפשו ומואס בחיים. אחיתופל שוב לביתו, ומתוך מאיסת החיים, בחר מחנק לנפשו.