זהו מזמור קצר, בן 49 מילים בסך הכל, מלבד הכתובת: לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר שִׁיר, ובכל זאת ניתן למצוא בו פתיחה, מוקד וסיום.

מזמור זה קנה את מקומו בסידור התפילה בימי ספירת העומר, בכל יום ויום אנו מכוונים ומתקדמים שלב נוסף במזמור הזה.

הפרק פותח ומסיים בפסוקים בהם הדוברים הם “אנחנו”, בגוף ראשון רבים, והדיבור בהם נראה כהבעת משאלה או תקווה. אין בפסוקים אלו פניה ישירה לקב”ה, אשר נזכר בהם בלשון נסתר, וגם לא פניה אל הסובבים. פתיחת המזמור היא בתקווה: אֱ-לֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ, יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ. והסיום הוא מעין הפתיחה: יְבָרְכֵנוּ אֱ-לֹהִים אֱ-לֹהֵינוּ. יְבָרְכֵנוּ אֱ-לֹהִים וגו’.

לתקווה שחותמת את המזמור: וְיִירְאוּ אֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, אין מקבילה בפסוק הראשון, אך נראה שיש לראות את המקבילה שלה בפסוק השני, באותן מילים שמתייחסות אל א-להים כנוכח: לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ, בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ. התפילה שנאמרת בפתיחה היא, שכל הגויים ידעו את דרך ה’, ואילו בחתימה מדובר על כך שכל אפסי הארץ ייראו מה’. אם כן, פתיחת המזמור וחתימתו מתייחסים לתקווה שתבוא ברכה והארת פני א-להים לעם ישראל, ומתוך כך גם שאר הגויים עתידים לדעת את דרך ה’ וליראה אותו.

את המילים: אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ שבחתימה, יש לפרש כהוכחה וכביטוי לברכת ה’. מעתה, ניתן לראות במילים יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ שבפתיחת המזמור את המקבילה למילים אלו, וכך נראה שפירש רש”י באומרו: “יָאֵר פָּנָיו – להראות פנים שוחקות, לתת טל ומטר”. ויש להוסיף, שבפתיחה נאמר לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ, וידיעת הארץ מובילה לפקידתה, שהיא: אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ.

לסיכום, במעטפת המזמור מצויים שני הפסוקים הראשונים מול שני הפסוקים האחרונים, ובהם התקווה לברכת א-להים אלינו, וכאשר היא תתממש, ידעו כל הגויים את ישועת ה’ ודרכיו, וייראו אותו כל אפסי ארץ.

מרכז הפרק הוא בשלשה פסוקים. הפסוק שנכפל כאן הוא: יוֹדוּךָ עַמִּים אֱ-לֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם, ובתווך עומד הפסוק: יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים, כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישׁוֹר, וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם. סֶלָה. נשים לב, שבכל אחת מן הצלעות בפסוקים אלו חוזרת ההתייחסות אל הגויים, ושבע פעמים חוזרים על מילה המתייחסת אליהם: עַמִּים, עַמִּים, לְאֻמִּים, עַמִּים, וּלְאֻמִּים, עַמִּים, עַמִּים. דווקא בפסוקים אלו הפניה היא בדיבור ישיר ונוכח לא-להים, אך הם אינם מתייחסים בכלל לתפקיד שלנו ולעבודתנו, אלא למה שיקרה לכל העמים והלאומים.

מרכז המזמור שלנו הוא מעין מה שמופיע בנבואה על משפט העמים שיתקיים באחרית הימים (מיכה ד, א-ג. ומעין זה ישעיהו ב, א-ג): וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית ה’ נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים. וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה’, וְאֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה’ מִירוּשָׁלָ͏ִם. וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים, וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק, וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה.

>>>

מהו היחס בין ישראל לעמים במזמור שלנו? מדוע במעטפת הפרק הברכה לעם ישראל היא העיקר, והגויים רק רואים ויראים, ואילו במוקד הפרק ההתייחסות היא דווקא אל העַמִּים כֻּלָּם ולתפקידם, ועם ישראל איננו בא לידי ביטוי כלל.

יחסי ישראל והעמים באים לידי ביטוי במקומות רבים בתנ”ך, ומצאנו גם מקומות בהם הגויים מהללים את ה’ דווקא כאשר הוא מברך אותנו, וכגון במזמור הקצר: הַלְלוּ אֶת ה’ כָּל גּוֹיִם, שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים. כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ, וֶאֱמֶת ה’ לְעוֹלָם הַלְלוּיָהּ (קיז, א-ב). אם כן, אין אנו מצביעים על קושי בהבנת המזמור, שנובע מעצם החיבור בין מה שקורה לעם ישראל ומה שקורה לגויים, אלא בשאלה מהי מטרת המזמור שלנו, וכיצד יש להעמיק דרכו בהבנת היחס שבין ישראל לעמים.

נפתח בפסוקים שנוגעים למפגש בין יעקב ועשו, והם מסמלים את המפגש הראשון בין ישראל והעמים. פרשיית המסורה שפותחת את פרשת וישלח כוללת 47 פסוקים (בראשית לב, ד – לג, יז), ונראה כי היא נחלקת לשני חלקים וערוכה בתבנית קונצנטרית. 19 פסוקים מתארים את ההכנות למפגש עם עשו (לב, ד-כב) והם מסתיימים בכך שיעקב לן בלילה ההוא במחנה, 9 פסוקים מתארים את מאורעות הלילה (לב, כג-לא) ובמרכזם המאבק בין יעקב לאיש, ו-19 פסוקים מתארים את היום למחרת בו התרחש המפגש עם עשו (לב, לב-לג – לג, א-יז).

התייחסות למאורעות הלילה כמרכז הסיפור מבהירה את הפער האדיר בין הציפייה המתוחה למלחמה בין האחים שהיתה בחלק הראשון של הסיפור, לבין המפגש הלבבי שהתרחש בסופו של דבר בחלק השני של הסיפור – המלחמה הוכרעה במאבקו של יעקב עם האיש – שרו של עשו. לאחר המאבק עם האיש, יכלו עשו ויעקב להיפגש כשני אחים אוהבים, שכן שרו של עשו ברך את יעקב והודה לו על הברכות שנטל מיצחק.

ניתן להשוות את הפתיחה לפרשה, שכוללת שליחת מלאכים לעשו בארץ שעיר ויציאתו לקראת יעקב עם ארבע מאות איש, לפיזור הדמויות שבסופה, הכולל גם הצעה של עשו להציג עם יעקב מהאנשים אשר איתו (השווה ניתוח זה של הפרשייה לניתוחו של הרב סמט, ‘עיונים בפרשיות התורה’ סדרה ראשונה, ח”א עמ’ 89 ואילך, והבוחר יבחר).

בסוף הלילה, כאשר שרו של עשו מבקש: שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר, אומר לו יעקב: לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. הברכה שקיבל היתה: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל, ובמענה לבקשה: הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ, השיב המלאך: לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי? וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. כאן מופיע שם המקום: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל, כִּי רָאִיתִי אֱ-לֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.

עיון בהתרחשות זו מצביע על קשרים מרובים למזמור שלנו. פתיחת המזמור: אֱ-לֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ, יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה. מזכירה את ראיית א-להים פנים אל פנים, ואת בקשת הברכה משרו של עשו. גם במפגש שבין יעקב לעשו שבא לאחר מכן, מזכיר יעקב את המפגש עם המלאך ואומר לו: כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱ-לֹהִים וַתִּרְצֵנִי, ועל כן הוא מפציר בעשו: קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ, כִּי חַנַּנִי אֱ-לֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל. מעתה, ברור שא-להים חנן את יעקב, וגם ברך אותו והאיר את פניו אליו.

כיצד יש להבין לפי זה את הפסוקים במוקד המזמור, המתייחסים להודאת העמים כולם? ייתכן שיש כאן הודאה והכרה בכך שישראל ראויים לברכה, וכפי שפירש רש”י על דברי עשו: “אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ – כאן הודה לו על הברכות”. הברכות אותן קיבל יעקב במרמה, ועשו לא הודה לו עליהן עד עתה הן: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱ-לֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ (בראשית כז, כח). אם כן, ניתן לראות בפסוקים שחותמים את המזמור שלנו: אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ וגו’, מימוש של הברכות הללו.

ונראה, שלא לחינם אומר רש”י על דברי יעקב: “וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי וגו’ עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה – ואימתי ילך? בימי המשיח, שנאמר: ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו (עובדיה א, כא)”. ואכן, זהו מוקד המזמור שלנו: כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישׁוֹר, והוא מתקיים בזמן בו “וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר” (ישעיהו מ, ד), ולא יעקב נקרא שמו, כי אם ישראל וישורון.

>>>

דמיון נוסף למזמור שלנו ניתן למצוא בברכת כהנים: “כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם. יְבָרֶכְךָ ה’ וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם” (במדבר ו, כג-כו). אמנם, במזמור שלנו מופיע שם אֱ-לֹהִים, בעוד ברכת כהנים היא בשם הוי’, אך המשותף להם הוא התקווה שמופיעה בפתיחת המזמור שלנו: אֱ-לֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ, יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה.

כך הוא במדרש תהילים: “בברכה שמברכין בניך, יברכך יאר ישא, ואף אתה ברכם כך, שנאמר: א-להים יחננו ויברכנו”, וזו לשון הרש”ר הירש בפירושו על ברכת כהנים (במדבר ו, כה): “הארת עיני ישראל לראות את “דרך ה'” בארץ (“דרך ה'” כולל גם את דרך ההנהגה האלוהית וגם את דרך החובה שה’ ציוונו ללכת בה), היא אמצעי להארת עיני כלל האנושות; ובלשון המשורר: א-להים יחננו ויברכנו וגו’. המזמור כולו הוא פירוש לפסוק שלנו”.

ויש להעיר, שישנם סידורים בהם מצוייר המזמור שלנו בתבנית המנורה: שבעה פסוקים, שמחולקים לששה קנים המאירים אל מול פני המנורה. בפסוק הראשון והשביעי ישנם 7 מילים, בפסוק השני והשישי יש 6 מילים, הפסוק השלישי והחמישי עם 6 מילים זהות, והפסוק המרכזי הוא הארוך יותר, ובו עצמו יש 11 מילים, ו-49 אותיות. נראה, כי הדמיון למנורה מכוון אף הוא לברכת הכהנים, והכהן מעלה את הנרות אל מול פני המנורה, כאשר הוא מברך את עמו ישראל באהבה.

האם ניתן למצוא קשר בין ברכת כהנים עצמה ליחסי ישראל והעמים, או שזו ברכה המיוחדת לישראל בלי קשר אל הגויים?

בספרי (פרשת נשא, מ) דרשו: “יברכך ה’, בברכה המפורשת בתורה, וכן הוא אומר: ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה וגו’ ברוך טנאך ומשארתך, ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך, ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך. אימתי? כי תשמע בקול ה’ א-להיך”. ציטוט זה מפרשת כי תבוא מעורר אותנו לבחון את כל פרשת הברכות, אשר פותחת במילים: וּנְתָנְךָ ה’ אֱ-לֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ (דברים כח, א-יד).

העליונות של ישראל על כל הגויים, באה לידי ביטוי בברכות המרובות שאנו נקבל כאשר נשמע בקול ה’: “וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ, כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה’ אֱ-לֹהֶיךָ. בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה. בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וגו’. יִתֵּן ה’ אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ, בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ. יְצַו ה’ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ, וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. יְקִימְךָ ה’ לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ, כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו. וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה’ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ וגו’. יִפְתַּח ה’ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב, אֶת הַשָּׁמַיִם, לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה. וּנְתָנְךָ ה’ לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב, וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה, כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֹת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת…”.

בפתיחה ובחתימה של המזמור שלנו ישנו הד ברור לכל הברכות הללו: ה’ מברך אותנו, ואנו הולכים בדרכי ה’, אז יוודעו בארץ דרכיו של ה’ ובכל הגויים תתגלה ישועתו, הארץ תתן את יבולה, וכל עמי הארץ ייראו מאתנו. כאשר אנו עושים את תפקידנו כראוי, הברכות באות עלינו, והגויים מכירים בגדולת ה’ ויראים ממנו.

כך במישור הלאומי, וכך גם במישור הפרטי, כדרשת חכמים: “ואהבת את ה’ א-להיך (דברים ו, ה) – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה. פלוני שלמדו תורה, ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו…” (יומא פו, א).

>>>

עם הדמיון הרב לברכת כהנים, ניתן להבחין בכך שמוקד המזמור שלנו מתייחס אל הגויים עצמם, ולא ביחסי הגויים וישראל. התייחסות זו אל הגויים איננה רמוזה בברכת כהנים או בברכות שבפרשת כי תבוא.

ניתן להציע כפרשנות למזמור שלנו, שהברכות הגלויות שבברכת כהנים ובפרשת כי תבוא מציבות את עם ישראל כעליון על כל גויי הארץ. ואולם, לא תמיד זהו המצב, ולא תמיד הברכות מתקיימות כפשוטן. לפעמים עלינו להסתפק בתקווה הנסתרת שבמזמור שלנו: אֱ-לֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ, יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ.

האם בתקופה בה ישראל אינם מקבלים את הברכות אין מקום לגויים להכיר באמת? מרכז המזמור שלנו, שפונה אל הגויים, מציע להם גם בתקופה של הסתר פנים לעם ישראל להודות ולהכיר באמת. אפילו כאשר ההקשר כולו הוא בשם אֱ-לֹהִים, בגי’ הטבע, יכול עשו להודות על הברכות ולומר: אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ.

במזמור כולו מובעת התקווה למילוי הייעוד, והשלמת תיקון העולם. מובן, שהטוב ביותר הוא כאשר עם ישראל יזכו לכל הברכות, ומתוך כך הגויים יכירו בה’ ויודו לו. ואולם, הפניית המבט אל מרכזיותם של הגויים בתהליך, והאפשרות של הגויים להודות ולשמוח אפילו כאשר ה’ שופט את העמים, מכוונת גם אותנו לראות בתוך ההסתר את ההתקדמות אל הברכה. התקדמות אל היום בו יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.