לאחר כתובת המזמור: לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר. ישנו תיאור של תקוות דוד ושמיעת שוועתו בשני חלקים:

החלק הראשון של המזמור (ב-יא. 90 מילים) מתאר את הצלת דוד מבור ומטיט: קַוֹּה קִוִּיתִי ה’, וַיֵּט אֵלַי (אוזנו) וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי. וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן (=רועש), מִטִּיט הַיָּוֵן (=הנמצא במצולה), וַיָּקֶם עַל סֶלַע רַגְלַי, כּוֹנֵן אֲשֻׁרָי (=חיזק צעדי). ההצלה היתה פלאית, וַיִּתֵּן בְּפִי שִׁיר חָדָשׁ, תְּהִלָּה לֵא-לֹהֵינוּ, והיא גרמה לרבים ליראה מה’ ולבטוח בו: יִרְאוּ רַבִּים וְיִירָאוּ, וְיִבְטְחוּ בּה’. רבות הנפלאות של ה’, ומי שבוטח בו ולא פונה לאלילים זוכה לנפלאות: אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה’ מִבְטַחוֹ, וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים (=גאוותנים) וְשָׂטֵי כָזָב (=והסוטים לדרך שקרית). רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה ה’ אֱ-לֹהַי, נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ, אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ, אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה, עָצְמוּ מִסַּפֵּר.

אין סיפור מפורש בנביא על דוד הנתון בבּוֹר שָׁאוֹן או בטִּיט הַיָּוֵן (אמנם, יש להעיר, כי הצלת דוד ממים נזכרה בתהילים סט, והבקשה להינצל משיטפון נמצאת גם בתהילים לב ובתהילים קכד), אך נראה כי סיפור כזה מתאים לתקופה בה היה דוד במדבר יהודה. מחד, סיפור כזה יכול להתרחש בהחלט בשל השיטפונות הפוקדים את האזור, ומאידך זהו אירוע פרטי ולא אירוע שפוקד מלך, שיש לו אזכור בסיפורים על דוד.

אם נמקד יותר את הסיפור, יש רמז לפתיחת המזמור שלנו: וַיָּקֶם עַל סֶלַע רַגְלַי, כּוֹנֵן אֲשֻׁרָי, במרדף של שאול אחרי דוד במדבר מעון. וכך מסופר (שמו”א כג, כה-): וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו לְבַקֵּשׁ, וַיַּגִּדוּ לְדָוִד וַיֵּרֶד הַסֶּלַע, וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר מָעוֹן, וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי דָוִד מִדְבַּר מָעוֹן. וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל מִצַּד הָהָר מִזֶּה, וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו מִצַּד הָהָר מִזֶּה, וַיְהִי דָוִד נֶחְפָּז לָלֶכֶת מִפְּנֵי שָׁאוּל, וְשָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו עֹטְרִים אֶל דָּוִד וְאֶל אֲנָשָׁיו לְתָפְשָׂם. וּמַלְאָךְ בָּא אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר: מַהֲרָה וְלֵכָה כִּי פָשְׁטוּ פְלִשְׁתִּים עַל הָאָרֶץ. וַיָּשָׁב שָׁאוּל מִרְדֹף אַחֲרֵי דָוִד, וַיֵּלֶךְ לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים, עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא סֶלַע הַמַּחְלְקוֹת.

בחלק זה, יש יותר מרמז להבדל בין שאול המלך ודוד, ונרמזת הסיבה בשלה דוד לקח את מלכות שאול. שאול פנה בסוף ימיו אל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב בלכתו אל בעלת האוב (שמו”א כח, ה-כה), ושמואל הנביא אמר לו לאחר מלחמת עמלק (שמו”א טו, כב-כג): הַחֵפֶץ לַה’ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה’, הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים. כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי, וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר, יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה’ וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ. במזמור שלנו אומר דוד על עצמו: זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ, אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי, עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ, והוא מרמז לכך שהוא יודע את חפץ ה’. במה הוא חפץ? אָז אָמַרְתִּי: הִנֵּה בָאתִי, בִּמְגִלַּת סֵפֶר (=בספר התורה) כָּתוּב עָלָי. לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱ-לֹהַי חָפָצְתִּי, וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי.

מצירוף הפסוקים נראה, כי המזמור שלנו כולל את הצלתו הניסית של דוד משאול במילים: וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן, מִטִּיט הַיָּוֵן (ואולי מכאן רמז גם לתחילת בריחתו של דוד, בבוא שאול אל בּוֹר הַגָּדוֹל), וַיָּקֶם עַל סֶלַע רַגְלַי, כּוֹנֵן אֲשֻׁרָי (סוף בריחתו של דוד, והצלתו הניסית בסֶלַע הַמַּחְלְקוֹת).

בסיומו של חלק זה מדגיש דוד: בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק בְּקָהָל רָב, הִנֵּה שְׂפָתַי לֹא אֶכְלָא, ה’ אַתָּה יָדָעְתָּ. צִדְקָתְךָ לֹא כִסִּיתִי בְּתוֹךְ לִבִּי, אֱמוּנָתְךָ וּתְשׁוּעָתְךָ אָמָרְתִּי, לֹא כִחַדְתִּי חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ לְקָהָל רָב.

חלקו השני של המזמור (יא-יח. 89 מילים) הוא הודיה על ההצלה מהצרות – צִדְקָתְךָ לֹא כִסִּיתִי בְּתוֹךְ לִבִּי, אֱמוּנָתְךָ וּתְשׁוּעָתְךָ אָמָרְתִּי, לֹא כִחַדְתִּי חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ לְקָהָל רָב. אַתָּה ה’ לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי, חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ תָּמִיד יִצְּרוּנִי. כִּי אָפְפוּ עָלַי רָעוֹת עַד אֵין מִסְפָּר, הִשִּׂיגוּנִי עֲוֹנֹתַי וְלֹא יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת, עָצְמוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי וְלִבִּי עֲזָבָנִי.

המשך המזמור (יד-יח) משמש גם כמזמור בפני עצמו (מזמור ע, למעט שינויי לשון קלים), והוא מתאר את השמחה של מבקשי ה’ ואת השבח שמשבחים אוהבי ישועת ה’: יָשִׂישׂוּ וְיִשְׂמְחוּ בְּךָ כָּל מְבַקְשֶׁיךָ, יֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל ה’ אֹהֲבֵי תְּשׁוּעָתֶךָ. מתוך כך, פונה דוד לה’, ומבקש בדחיפות את הצלתו ועזרתו: רְצֵה ה’ לְהַצִּילֵנִי, ה’ לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה. כאשר ה’ יושיע אותו, כל חפצי רעתו יתביישו: יֵבֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ יַחַד מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי לִסְפּוֹתָהּ (=להאבידה), יִסֹּגוּ אָחוֹר וְיִכָּלְמוּ חֲפֵצֵי רָעָתִי. יָשֹׁמּוּ (יבהלו, וישובו) עַל עֵקֶב בָּשְׁתָּם (=מתוך בושתם), הָאֹמְרִים לִי הֶאָח הֶאָח (=שמחה לאיד).  ומסיים דוד: יָשִׂישׂוּ וְיִשְׂמְחוּ בְּךָ כָּל מְבַקְשֶׁיךָ, יֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל ה’ אֹהֲבֵי תְּשׁוּעָתֶךָ. וַאֲנִי עָנִי וְאֶבְיוֹן, אֲ-דֹנָי יַחֲשָׁב לִי (=יזכור אותי), עֶזְרָתִי וּמְפַלְטִי אַתָּה, אֱ-לֹהַי אַל תְּאַחַר (מלעזור לי).

במוקד המזמור אומר דוד שלש מילים: ה’, אַתָּה יָדָעְתָּ.

נראה, כי המזמור מעביר את נס הצלתו של דוד משאול, ואת ביטחונו בה’, מהמישור הפרטי למישור הכללי. מדובר כאן על צרה פרטית, ועל ישועה פרטית, שבאה לדוד על אף שהוא רואה את עצמו כעני וכאביון וכמי שיש לו עוונות. אמנם, כאשר דוד מולך על העם כולו, הוא כבר איננו איש פרטי. לפיכך, הצלת דוד הופכת להיות אמונה בה’ המושיע, וצדק שיש לבשרו בקהל רב.