מזמור זה של בני קרח הוא מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת, כלומר: מבוסס על שיר שהיה קיים קודם לכן, כנראה על ידידיה, הוא שלמה המלך (ראה את מזמור מב, שגם כותרתו היא: לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח, והוא מבוסס על מזמור מג של דוד המלך).

החלק הראשון במזמור מדבר על משיחתו של שלמה המלך (ג-ח. 57 מילים). לאחר החלק השני של המזמור (ט-טז. 64 מילים), המדבר על מפגש של המלך עם אשה, כאילו פונה המשורר לשלמה ומברך אותו (פסוק יז): תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ, תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בְּכָל הָאָרֶץ. בכך, הושוו שני חלקי המזמור, והחלק הראשון עם הפסוק הזה כולל 65 מילים.

ראשית, נעיין בקשר בין המזמור שלנו לשלמה המלך.

בתחילת המזמור משווים את המלך לשאר בני האדם, וברכת ה’ מובילה לדיבורו מלא החן: יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם, הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ, עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱ-לֹהִים לְעוֹלָם.

בספר מלכים (מל”א ג, ה-יד) מסופר על כך שא-להים אמר לשלמה: שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ, והוא ביקש: וְעַתָּה ה’ אֱ-לֹהָי, אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת עַבְדְּךָ תַּחַת דָּוִד אָבִי, וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא … וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע, כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה. וה’ עונה לשאלתו, ואומר: הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ, הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ, וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ. … וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְהַאֲרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ. ברכת ה’ מתאימה מאוד לתיאור המזמור שלנו.

ייתכן, שלא לחינם גם מתוארת החרב על ירכו של שלמה כהוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ. חרבו של שלמה איננה משמשת למלחמות, שכן לֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ, ובימי שלמה לא היו מלחמות, בקשתו מה’ קשורה לכך שהוא יוכל לדון דין אמת, וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט, וכך נאמר במזמור שלנו: וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת, וְעַנְוָה צֶדֶק וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ. מהפסוק שלנו מביאה הגמרא (שבת סג, א) מקור לשיטת רבי אליעזר, שכלי המלחמה הם תכשיטים – אמר לו אביי לרב דימי וכו’: מהו טעמו של רבי אליעזר שאמר תכשיטין הן לו? שכתוב: חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר, הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ.

הגמרא ממשיכה, שעל אף שפסוק זה נדרש בדברי תורה, אין מקרא יוצא מידי פשוטו. וכך אמר לו רב כהנא למר בריה דרב הונא: האי בדברי תורה כתיב! – אמר לו: אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אמר רב כהנא כאשר הייתי בן שמונה עשרה שנים, ולמדתי את כל התלמוד, ולא הייתי יודע שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד עתה. וניתן ללמוד מכך, שילמד אדם, ואחר כך יתעמק.

דווקא על שלמה המלך מסופר (דבה”א כט, כג) וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה’ לְמֶלֶךְ תַּחַת דָּוִיד אָבִיו וַיַּצְלַח וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו כָּל יִשְׂרָאֵל, ומתאים מה שנאמר בפרקנו: כִּסְאֲךָ אֱ-לֹהִים עוֹלָם וָעֶד, שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ.

את מלכי יהודה לא משחו כמלכי ישראל, כיוון שהם היו “מלך בן מלך”, ורק כאשר התעוררה מחלוקת היה צריך למשוח את המלך, וכך נאמר בגמרא (הוריות יא, ב) ואין מושחים מלך בן מלך; ואם תאמר: מפני מה משחו את שלמה? מפני מחלוקתו של אדוניה, ואת יואש – מפני עתליה, ואת יהואחז – מפני יהויקים, שהיה גדול ממנו שתי שנים. אם כן, מתאים לשלמה המלך הפסוק: אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע, עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱ-לֹהִים אֱ-לֹהֶיךָ, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ.

המשך המזמור מתאר שגל [=אשה המוכנה למשגל, משכב], ודיבור של המשורר לאותה בת: שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ. נראה, שמתוך הנשים המרובות שהיו עם שלמה, ניתן בכל זאת להצביע על אשה מסוימת, לאור התיאורים במזמור – מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל בִּגְדֹתֶיךָ, נראה שמכוונים למלכת שבא, שהגיעה עם גְּמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים. ועליה מסופר (מל”א י, י) וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה, לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב אֲשֶׁר נָתְנָה מַלְכַּת שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.

מלכת שבא לא התחתנה עם שלמה, אך האם שלמה שכב אתה? האם ניתן לכנות אותה שגל הניצבת לימין המלך? הדבר איננו מפורש בכתוב, אך נאמר (מל”א י, יג) וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה נָתַן לְמַלְכַּת שְׁבָא אֶת כָּל חֶפְצָהּ אֲשֶׁר שָׁאָלָה, ודרשו חכמים (נדפס ברש”י, על אף שזה כנראה לא פירוש שלו): בא אליה ונולד ממנה נבוכדנצר, והחריב הבית.

התיאור במזמור: מִן הֵיכְלֵי שֵׁן מתאים לכסא אותו עשה שלמה מיד לאחר המפגש, ועליו ישב שלמה באומרו את דברי החכמה: וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא שֵׁן גָּדוֹל וַיְצַפֵּהוּ זָהָב מוּפָז. והלשון: בְּכֶתֶם אוֹפִיר, ולאחר מכן: וּבַת צֹר בְּמִנְחָה פָּנַיִךְ יְחַלּוּ עֲשִׁירֵי עָם, מתאימה לתיאור מה שבא בנוסף למה שהביאה מלכת שבא, מחירם מלך צור (מל”א י, יא-יג): וְגַם אֳנִי חִירָם אֲשֶׁר נָשָׂא זָהָב מֵאוֹפִיר, הֵבִיא מֵאֹפִיר עֲצֵי אַלְמֻגִּים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה. וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ אֶת עֲצֵי הָאַלְמֻגִּים מִסְעָד לְבֵית ה’ וּלְבֵית הַמֶּלֶךְ, וְכִנֹּרוֹת וּנְבָלִים לַשָּׁרִים.

ובכל זאת, המזמור עדיין חסר. אם נפרש אותו רק על שלמה המלך, עדיין לא ברור הדיבור לאותה הבת (גם אם נזהה אותה כמלכת שבא), וצריך להבין מה עשו בני קרח בכך שהם בנו את המזמור על בסיס המזמור הקדום, ומה חשוב להם לומר למלך? מיהי השגל שניצבת לימינו של המלך? מדוע צריך המשורר לדבר עם הבת? ומדוע היא צריכה לשכוח את עמה ובית אביה? ובעיקר – מדוע צריך לשורר על חתונת המלך? הרי כל מלך מתחתן, ומדוע צריך היה המשורר לפתוח ולומר: אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ, וממה הוא חושש כאשר הוא פותח: רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב.

נראה, שמתוך תולדות יהושפט מלך יהודה, כפי שהם כתובים בספר מלכים, ובהרחבה בספר דברי הימים, נוכל לעמוד על משמעות המזמור.

אסא אביו של יהושפט היה מלך שברוב הזמן עשה את הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה’ כְּדָוִד אָבִיו, ומלך עשרות שנים, אך כך נאמר על סופו: וַיֶּחֱלֶא אָסָא בִּשְׁנַת שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע לְמַלְכוּתוֹ בְּרַגְלָיו עַד לְמַעְלָה חָלְיוֹ, וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה’ כִּי בָּרֹפְאִים. וַיִּשְׁכַּב אָסָא עִם אֲבֹתָיו וַיָּמָת בִּשְׁנַת אַרְבָּעִים וְאַחַת לְמָלְכוֹ. וַיִּקְבְּרֻהוּ בְקִבְרֹתָיו אֲשֶׁר כָּרָה לוֹ בְּעִיר דָּוִיד, וַיַּשְׁכִּיבֻהוּ בַּמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר מִלֵּא בְּשָׂמִים וּזְנִים מְרֻקָּחִים בְּמִרְקַחַת מַעֲשֶׂה, וַיִּשְׂרְפוּ לוֹ שְׂרֵפָה גְּדוֹלָה עַד לִמְאֹד. והנה, הבשמים שמלוים את התחלת המלך בפרקנו: מֹר וַאֲהָלוֹת. ייתכן, שהבגדים ששרפו באותה שריפה גדולה עד למאוד, הם הבגדרים עליהם נאמר: קְצִיעוֹת כָּל בִּגְדֹתֶיךָ.

על יהושפט, בנו של אסא, נאמר: וַיִּמְלֹךְ יְהוֹשָׁפָט בְּנוֹ תַּחְתָּיו וַיִּתְחַזֵּק עַל יִשְׂרָאֵל. וַיִּתֶּן חַיִל בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת, וַיִּתֵּן נְצִיבִים בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרֵי אֶפְרַיִם אֲשֶׁר לָכַד אָסָא אָבִיו. וַיְהִי ה’ עִם יְהוֹשָׁפָט, כִּי הָלַךְ בְּדַרְכֵי דָּוִיד אָבִיו הָרִאשֹׁנִים, וְלֹא דָרַשׁ לַבְּעָלִים. כִּי לֵא-לֹהֵי אָבִיו דָּרָשׁ וּבְמִצְוֹתָיו הָלָךְ, וְלֹא כְּמַעֲשֵׂה יִשְׂרָאֵל. וַיָּכֶן ה’ אֶת הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ, וַיִּתְּנוּ כָל יְהוּדָה מִנְחָה לִיהוֹשָׁפָט, וַיְהִי לוֹ עֹשֶׁר וְכָבוֹד לָרֹב. וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה’, וְעוֹד הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים מִיהוּדָה. כמו על שלמה, שהיה שלום בימיו, מסופר בתחילת מלכותו של יהושפט: וַיְהִי פַּחַד ה’ עַל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר סְבִיבוֹת יְהוּדָה, וְלֹא נִלְחֲמוּ עִם יְהוֹשָׁפָט.

ליהושפט היה עושר וכבוד לרוב, ואולי מתוך כך הוא התחתן עם אחאב מלך ישראל. כלומר, בנו של יהושפט מלך יהודה (יורם), היה נשוי לבתו של אחאב מלך ישראל (עתליה). לאחאב היו היכלי שן, וכך כתוב (מל”א כב, לט): וְיֶתֶר דִּבְרֵי אַחְאָב וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וּבֵית הַשֵּׁן אֲשֶׁר בָּנָה וְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנָה, הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. מן היכלי שן יצא יהושפט, ובנות מלכים הגיעו להתחתן איתו.

מה המשורר אומר לבת המלך אחאב? שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ, וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ. כלומר, אם תעזבי את בית אביך, ותצטרפי לגמרי לבית יהודה, הרי שהנישואין יעלו יפה. ואולם, בפועל כתוב על יורם (דבה”ב כא, ו): וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ בֵּית אַחְאָב, כִּי בַּת אַחְאָב הָיְתָה לּוֹ אִשָּׁה, וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה’. אותה בת, במקום לקרב את בית ישראל לבית יהודה, הפכה את בית יהודה להיות כבית ישראל.

בני קרח במזמור שעשו אמרו למלך יהושפט: אנו מקווים שהבת של אחאב, שאתה מכניס לביתך, תהיה רק כמלכת שבא, שמתפעלת ממה שקורה אצלך, אך היא לא מביאה איתה רע, במקרה זה: רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב. ואולם, אם חלילה הבת לא תשכח את בית אביה, עלינו להיזהר מפניה ומהחיבור אל הרע, ולוואי שיתקיים גם בך אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע, ואז תתקיים התפילה לשלמה: תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ. לצער הלב, לא התרחשה רחישת הלב, ובפועל החיבור עם בית אחאב הוביל לדברים לא טובים, אך המזמור עומד בפנינו כתפילה לעתיד טוב.