אַךְ אֱ־לֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי – תהילים פרק מט

מה יכול לגרום לנו לא לפחד? הכסילים בוטחים בממונם ובעשרם, אך הם לא יכולים לפדות את עצמם ואת קרוביהם מן המוות. מי שיכול לפדות את נפשי מן השאול הוא ה׳, ולכך עלינו לעשות דברים טובים, שיגרמו לאחרים להודות ולברך.

(א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר.

 

(ב) שִׁמְעוּ זֹאת כָּל הָעַמִּים, הַאֲזִינוּ כָּל יֹשְׁבֵי חָלֶד.

(ג) גַּם בְּנֵי אָדָם גַּם בְּנֵי אִישׁ, יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן.

(ד) פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת, וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת.

(ה) אַטֶּה לְמָשָׁל אָזְנִי, אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי.

(ו) לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע, עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי.

 

(ז) הַבֹּטְחִים עַל חֵילָם, וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ.

(ח) אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ, לֹא יִתֵּן לֵא-לֹהִים כָּפְרוֹ.

(ט) וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם, וְחָדַל לְעוֹלָם.

(י) וִיחִי עוֹד לָנֶצַח, לֹא יִרְאֶה הַשָּׁחַת.

(יא) כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ, יַחַד כְּסִיל וָבַעַר יֹאבֵדוּ, וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם.

(יב) קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם, מִשְׁכְּנֹתָם לְדֹר וָדֹר, קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת.

(יג) וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין, נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ.

(יד) זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ, וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ. סֶלָה.

 

(טו) כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם,

וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר,

(וצירם) וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ.

(טז) אַךְ אֱ-לֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי, מִיַּד שְׁאוֹל כִּי יִקָּחֵנִי. סֶלָה.

(יז) אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁר אִישׁ, כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ.

(יח) כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל, לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ.

(יט) כִּי נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו יְבָרֵךְ, וְיוֹדֻךָ כִּי תֵיטִיב לָךְ.

(כ) תָּבוֹא עַד דּוֹר אֲבוֹתָיו, עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר.

(כא) אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין, נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ.

בני קרח פונים במזמור זה לכל העמים, ולא רק לבני ישראל: שִׁמְעוּ זֹאת כָּל הָעַמִּים, הַאֲזִינוּ כָּל יֹשְׁבֵי חָלֶד (=תבל). הם פונים לכל המעמדות: גַּם בְּנֵי אָדָם גַּם בְּנֵי אִישׁ, יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן. ומדגישים, שבמזמור הזה מוצגת התבוננות, ואין בו תפילה: פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת, אַטֶּה לְמָשָׁל אָזְנִי אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי. המשורר אומר לעצמו: לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע, עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי. כאומר: כאשר אפנים את מה שכתוב במזמור, לא אפחד בזמנים קשים, ולא אירא כאשר העונש על העוון יקיף אותי.

חלוקת המזמור לשנים ברורה מתוך הפזמון החוזר, בסוף החלק הראשון (ז-יד. 62 מילים): וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין, נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, ובסוף החלק השני (טו-כא. 65 מילים): אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין, נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ. תוכן החלק הראשון הוא תיאור של מחשבת הכסיל, ותוכן החלק השני הוא תיאור האמת, וההסבר כיצד להינצל מן האבדון.

את הכסילים בחלק הראשון מכנה המשורר: הַבֹּטְחִים עַל חֵילָם, וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ. הביטחון בחיל וההתהללות בעושר הם מחשבות כסיל, מפני שאפילו את אחיו לא יוכל האיש לפדות מן המוות: אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ, לֹא יִתֵּן לֵא-לֹהִים כָּפְרוֹ. לא ניתן לפדות את הנפש ולא למות אף פעם: וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם וְחָדַל לְעוֹלָם. מחשבה של טפשות היא שהאיש יחיה לעולם, וִיחִי עוֹד לָנֶצַח, לֹא יִרְאֶה הַשָּׁחַת. כאשר רואה האדם שכולם מתים, כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ, יַחַד כְּסִיל וָבַעַר יֹאבֵדוּ, ולא נותר לו רכוש כאשר הוא מת, וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם, הוא חושב שהבתים שלו יוכלו להתקיים לעולם: קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם, מִשְׁכְּנֹתָם לְדֹר וָדֹר, והוא מנסה להיאחז בשמות שהוא קרא לדברים הקיימים יותר זמן ממנו: קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת. ואולם, מחשבה זו היא מחשבת בהמה, שכן האדם לא ילין בכבודו, וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין, ומי שחושב כך נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ.

לסיום חלק זה מגיע המשפט, שמסביר במה עסקו בני קרח עד עתה: זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ, וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ. סֶלָה. זהו תיאור של דרך הכסיל לדורותיו.

בחלק השני, ממשיכים בני קרח בתיאור האמת – מה יקרה לכסיל הבוטח בעושרו, ומה יקרה לי כאשר אבטח בה'. הכסילים כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ [=ירדו], מָוֶת יִרְעֵם [=מלאך המוות הוא רועה הצאן שיורד לשאול], וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר [=הישרים בסופו של דבר ימשלו בהם], (וצירם) וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ [=ועצמתם של הכסילים עתידה להתבלות בשאול במקום הבתים שהם בנו]. רק א-להים יכול להציל מאבדון: אַךְ אֱ-לֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד שְׁאוֹל, כִּי יִקָּחֵנִי. סֶלָה. כאשר אפנים, שמיד השאול הפדיון הוא רק ביד א-להים, ורק הוא יכול לקחת אותי, הרי שהמוות איננו אבדון, אלא 'לקיחה'. לשון זו נאמרה גם אצל חנוך (בראשית ה, כד), וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱ-לֹהִים, וגם בדברי אליהו הנביא לאלישע (מל"ב ב, ט): שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ, בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ. גם אם בפועל אדם ימות, ולא ילקח, מבטיח לו המשורר שא-להים יקח אותו ויפדה את נפשו.

אם כן, כנגד החלק הראשון, בו מתוארת מחשבת הכסיל: זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ, וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ. סֶלָה, מתוארת כאן האמת על הכסיל: כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם, וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר, (וצירם) וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ, ועל הבוטח בה': אַךְ אֱ-לֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי, מִיַּד שְׁאוֹל כִּי יִקָּחֵנִי. סֶלָה.

מעתה, מסביר המשורר את מה שהוא אמר בפתיחה למזמור, שהפנמת המסר תביא לכך שהוא לא יפחד: אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁר אִישׁ, כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ. כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל, לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ. ממילא, אין מקום לפחד מהעשירים. רק כאשר אדם חי הוא יכול להביא ברכה לעצמו, כִּי נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו יְבָרֵךְ, ולפיכך אתה צריך להגיע למצב בו יוֹדֻךָ, על המעשים הטובים שאתה עושה, ואז יתקיים בו כִּי תֵיטִיב לָךְ. נפשו של אדם תָּבוֹא עַד דּוֹר אֲבוֹתָיו, וכשם שבחלק הראשון סופר על כך שדרך הכסילים ממשיכה גם אחריהם, נאמר בחלק הזה על הרשעים: עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר. ופעם נוספת חותם המשורר: אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין, נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ.

›››

מדוע בני קרח משוררים את המזמור הזה לכל העמים? ומיהו הירא שצריך להרגיע אותו?

במזמור מו ראינו היכן בני קרח היו משוררים. בתחילה, מסופר עליהם רק כשוערים (דה"א כו, א. כו, יט), אך בימי יהושפט כתוב: וַיָּקֻמוּ הַלְוִיִּם מִן בְּנֵי הַקְּהָתִים וּמִן בְּנֵי הַקׇּרְחִים לְהַלֵּל לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּקוֹל גָּדוֹל לְמָעְלָה.

נראה לחבר את המזמורים הללו של בני קרח, לסיפור שאירע עם יהושפט מלך יהודה.

בספר דברי הימים (דה"ב כ, א-כט) מסופר, שבְנֵי מוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים באו עַל יְהוֹשָׁפָט לַמִּלְחָמָה. וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּידוּ לִיהוֹשָׁפָט לֵאמֹר: בָּא עָלֶיךָ הָמוֹן רָב מֵעֵבֶר לַיָּם, מֵאֲרָם, וְהִנָּם בְּחַצְצוֹן תָּמָר הִיא עֵין גֶּדִי. וַיִּרָא, וַיִּתֵּן יְהוֹשָׁפָט אֶת פָּנָיו לִדְרוֹשׁ לַה', וַיִּקְרָא צוֹם עַל כָּל יְהוּדָה. יהושפט נענה בתפילתו, ונאמר כך: וְיַחֲזִיאֵל בֶּן זְכַרְיָהוּ בֶּן בְּנָיָה בֶּן יְעִיאֵל בֶּן מַתַּנְיָה הַלֵּוִי מִן בְּנֵי אָסָף, הָיְתָה עָלָיו רוּחַ ה' בְּתוֹךְ הַקָּהָל. וַיֹּאמֶר: הַקְשִׁיבוּ כָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְהַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט, כֹּה אָמַר ה' לָכֶם, אַתֶּם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה, כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵא-לֹהִים. מָחָר, רְדוּ עֲלֵיהֶם, הִנָּם עֹלִים בְּמַעֲלֵה הַצִּיץ, וּמְצָאתֶם אֹתָם בְּסוֹף הַנַּחַל, פְּנֵי מִדְבַּר יְרוּאֵל. לֹא לָכֶם לְהִלָּחֵם בָּזֹאת, הִתְיַצְּבוּ, עִמְדוּ, וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' עִמָּכֶם יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם, אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ, מָחָר צְאוּ לִפְנֵיהֶם וַה' עִמָּכֶם.

ואכן, יהושפט קיבל את הנבואה, וַיִּקֹּד יְהוֹשָׁפָט אַפַּיִם אָרְצָה וְכָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם נָפְלוּ לִפְנֵי ה' לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה'. ומסופר, שמיד כאשר קיבלו את הנבואה: וַיָּקֻמוּ הַלְוִיִּם מִן בְּנֵי הַקְּהָתִים, וּמִן בְּנֵי הַקָּרְחִים, לְהַלֵּל לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּקוֹל גָּדוֹל לְמָעְלָה.

אם כן, לפני ההצלה שרו בני קרח כדי לא לפחד.

מה היה בסופו של דבר? וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וַיֵּצְאוּ לְמִדְבַּר תְּקוֹעַ, וּבְצֵאתָם עָמַד יְהוֹשָׁפָט וַיֹּאמֶר: שְׁמָעוּנִי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם, הַאֲמִינוּ בַּה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְתֵאָמֵנוּ, הַאֲמִינוּ בִנְבִיאָיו וְהַצְלִיחוּ. וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם, וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרֲרִים לַה', וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ, בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים: הוֹדוּ לַָה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה, נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה, וַיִּנָּגֵפוּ. וַיַּעַמְדוּ בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב עַל יֹשְׁבֵי הַר שֵׂעִיר לְהַחֲרִים וּלְהַשְׁמִיד, וּכְכַלּוֹתָם בְּיוֹשְׁבֵי שֵׂעִיר עָזְרוּ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ לְמַשְׁחִית. וִיהוּדָה בָּא עַל הַמִּצְפֶּה לַמִּדְבָּר, וַיִּפְנוּ אֶל הֶהָמוֹן, וְהִנָּם פְּגָרִים נֹפְלִים אַרְצָה, וְאֵין פְּלֵיטָה.

ומהו העושר עליו כתוב במזמור שלנו?

מסופר לאחר שהאויבים מתו, וַיָּבֹא יְהוֹשָׁפָט וְעַמּוֹ לָבֹז אֶת שְׁלָלָם, וַיִּמְצְאוּ בָהֶם לָרֹב, וּרְכוּשׁ וּפְגָרִים וּכְלֵי חֲמֻדוֹת, וַיְנַצְּלוּ לָהֶם לְאֵין מַשָּׂא, וַיִּהְיוּ יָמִים שְׁלוֹשָׁה בֹּזְזִים אֶת הַשָּׁלָל כִּי רַב הוּא. אם כן, כל העמים הלוחמים בטחו בעושרם, הַבֹּטְחִים עַל חֵילָם, וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ. וצריך היה לחזק את עם ישראל, שאין מה לפחד מהעושר הרב. ואכן, כולם נפלו ארצה.

רמז נוסף, ניתן למצוא בקריאה: כִּי נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו יְבָרֵךְ, וְיוֹדֻךָ כִּי תֵיטִיב לָךְ. על יהושפט כתוב: וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרֲרִים לַה', וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ, בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים: הוֹדוּ לַָה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. ולאחר שמתו האויבים כתוב: וּבַיּוֹם הָרְבִעִי נִקְהֲלוּ לְעֵמֶק בְּרָכָה, כִּי שָׁם בֵּרְכוּ אֶת ה', עַל כֵּן קָרְאוּ אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק בְּרָכָה עַד הַיּוֹם. וכך, הגויים הם אלה שהחלו לפחד, ועם ישראל ברכו והודו ויצאו מהפחד.