מזמור נא פותח בהקשר בו הוא נאמר: בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא, כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע. להלן נעיין בתיאור הכתוב בספר שמואל, ובהשלכותיו על המזמור שלנו, אך תחילה נתבונן בפרק על שני חלקיו, תוך עמידה על התקבולת שבו: (1) בקשת החנינה והרחמים לכיבוס העוון וההיטהרות ממנו (ג-יא). (2) הציפייה לפתיחת דף חדש, ומתוך רוח נשברה יבוא דוד לרוח נכון, רוח הקודש, ורוח נדיבה (יב-יט).

בחלק הראשון פונה דוד המלך לא-להים בחסדיו וברחמיו, הוא מתייחס אל החטא כאל לכלוך, ומבקש שינקה אותו: מְחֵה פְשָׁעָי, כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי, וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי. דוד מכיר בחטאו: כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע, וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד. כאן באים שלשה פסוקים מפתיעים, בהם נראה כאילו מצדיק דוד את חטאו, שכן בחטאו הריהו מצדיק את דבר ה’, ומתחילת בריאתו הוא עלול לחטא, וה’ מחפש את האמת גם במקומות הנסתרים. לסיום חלק זה, מדמה דוד את חטאו לטומאת המצורע, תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר, ומדמה את עצמו למי שנטהר מטומאת צרעת כשלג, תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין. מתוך הטהרה יוכל דוד לשמוח ותגלה עצמותיו, ועל כן הוא חוזר על בקשתו: הַסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵחֲטָאָי וְכָל עֲוֹנֹתַי מְחֵה.

את החלק השני פותח דוד בבקשה לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱ-לֹהִים, ומקווה להתחדשות פנימית שתביא לו רוח נכון ורוח נדיבה.

ניתן להבחין בתקבולות בין הבקשות הפנימיות הללו לבקשות על הטהרה החיצונית מן העוון: לֵב טָהוֹר כנגד תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי כנגד עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ, אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ כנגד הַסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵחֲטָאָי, אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי כנגד וְכָל עֲוֹנֹתַי מְחֵה, הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ כנגד תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי כנגד תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין. באופן כללי, יש כאן ניגוד בולט בין הרוח שחוזרת על עצמה כרוח חדשה, לבין העצמות המדוכאות והעור שנטמא בטומאת הצרעת, ניגוד בין הפנימיות והלב לבין החיצוניות והחטא.

בהמשך, מציע דוד כמה הצדקות לכך שה’ יכפר לו, בכך שהוא ילמד גם אחרים את דרכי ה’ ופיו יגיד תהילות ה’, זאת כנגד ההצדקות שהוא מצא לחטאו בחלק הראשון: אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ כנגד לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, תְּרַנֵּן לְשׁוֹנִי צִדְקָתֶךָ כנגד לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ, הַצִּילֵנִי מִדָּמִים אֱ-לֹהִים אֱ-לֹהֵי תְּשׁוּעָתִי כנגד תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ, ושְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ כנגד האמת והחכמה בַטֻּחוֹת וּבְסָתֻם.

בסיום החלק השני, מתייחס דוד לחפץ הפנימי של ה’ ולרצונו מן האדם, ורצון זה עומד כנגד רצון האדם מה’ שיכבס את עוונו בחסדיו ורחמיו. גם הסיום הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם, עומד כנגד הפתיחה בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע. ההטבה והבניה הם כנגד בואו של נתן והביאה אל בת שבע. דוד המלך שנשאר בירושלים ופרץ את חומות הצניעות שבה, בכך שראה את בת שבע, מתפלל בסיום המזמור לבניית החומות.

רק כאשר מסתיים הפרק על שני חלקיו, מקבלים אנו את חותם המזמור בשני חלקים: (1) אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל, (2) אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים. העולות והזבחים יתקבלו לאחר שתהיה רוח חדשה ונוכל לפעול שלא מתוך החטא והעוון. אין חפץ לה’ בעולות וזבחים כשמוע בקול ה’, ורק כאשר יהיה לנו לב טהור נוכל להעלות פרים על המזבח.

בפרק כולו יש 150 מילים (מלבד 3 המילים בכתובת המזמור). בחלק הראשון יש 70 מילים, ובחלק השני 69 מילים. החתימה הכפולה מאזנת את החלקים: 6 מילים המתארות את חפץ ה’ ומשתייכות לסיום החלק השני, ו-5 מילים המתארות את מעשה האדם ומשתייכות לחלק הראשון.

···

מעתה, ניתן לחזור להקשר בו נאמר המזמור: בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא, כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע. נתן הנביא בא אל דוד המלך סביב שני אירועים בספר שמואל, ובכל פעם היה זה מפגש כפול.

בפעם הראשונה אומר המלך אל נתן הנביא: רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים, וַאֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה (שמו”ב ז, ב), וברצונו לבנות בית לה’. בתחילה משיב לו נתן: כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה, כִּי ה’ עִמָּךְ. אך בלילה באה אליו נבואה, שדוד לא יבנה את הבית לה’, ולפיכך חוזר נתן הנביא למחרת אל דוד ומסיים את נבואתו במילים: כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ, וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וגו’ הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי, וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם. מעתה, דוד מצפה לראות מי יהיה הזרע שיצא ממעיו, ומי מהבנים שיוולדו לו בירושלים יהיה הבן הראוי להעמיד את הממלכה ולבנות את הבית.

האירוע השני סביבו נפגש נתן הנביא עם דוד המלך היה בעקבות מעשה דוד ובת שבע. גם כאן, נפגש דוד עם נתן הנביא פעמיים, וכפי שנפרט.

···

דוד שלח את יואב ואת עבדיו עמו ואת כל ישראל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה, וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם (שמו”ב יא, א). נראה, כי דוד לא שכח את הנבואה ששמע מנתן הנביא בפעם הקודמת, וכאשר הוא מתהלך על גג בית המלך, וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד. דוד בודק מי זו על מנת להתחתן עמה, ונאמר לו: הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם. מסתבר, שדוד זיהה בוודאות כי זו האשה ממנה צריך להיוולד זרעו אחריו, והוא שולח מלאכים לקחתה.

יש להעיר, כי הביטוי טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד נאמר רק עוד פעם אחת במקרא, כאשר העבד מחפש אשה ליצחק, אלא ששם היתה רבקה בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ (בראשית כד, טז), וכאן בת שבע היא אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי. עם זאת, מסתבר מתוך הדרישה שערך דוד, שהוא לא חשב כי בת שבע היא אשת איש, בין אם היה זה משום שאוריה היה גוי חיתי, ובת שבע איננה נחשבת לאשת איש, ואפילו אם אוריה התגייר, הרי שהוא יצא למלחמה עם יואב, ולפי הצעת רבי יונתן בגמרא, כל היוצא למלחמת בית דוד נותן גט כריתות לאשתו (שבת נה, ב).

בת שבע שבה אל ביתה וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד וַתֹּאמֶר: הָרָה אָנֹכִי. בלשונה, היא מזכירה את דברי תמר ליהודה: לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה (בראשית לח, כה). שם ניחם יהודה על בת שוע אשתו ובא אל תמר כלתו כשהוא חושבה לזונה, וכאן לוקח דוד המלך – מבני בניו של יהודה – את בת שבע כאשה זונה ושוכב עמה. מעניין כי בדברי הימים (דבה”א ג, ה) נקראת בת שבע “בת שוע”, וייתכן שהשתנה שמה מבת שוע לבת שבע כדי לציין את המעבר באישיותה, כמו המעבר מבת שוע לתמר אשת יהודה.

ההריון הזה יקר לדוד המלך, הוא רוצה לראות את הילד שיבנה את בית המקדש, והוא מנסה לוודא שדבר הריונה ממנו יישאר עלום ומוצלח, בכך שישיב את אוריה החתי לביתו. רק כאשר אוריה החתי איננו יורד לביתו לרחוץ את רגליו, ואפילו בשכרותו הוא לא מוכן לשכב עם אשתו בביתו, מצווה דוד על יואב בספר: הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה, וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת. כפי שפירשו בגמרא, הסעיף עליו נהרג אוריה היה מרידתו במלכות, אך הצורך בהריגת אוריה הוא בשביל לשמר את ההריון.

מיד לאחר שבוצעה הפקודה, ובת שבע שומעת כִּי מֵת אוּרִיָּה אִישָׁהּ, וַתִּסְפֹּד עַל בַּעְלָהּ וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל, אוסף דוד את בת שבע אל ביתו וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן. דוד עשה את מה שהוא מבין שמוטל עליו, להביא את הזרע המיוחל, אך הדרך בה עבר דוד בדרך להשגת מטרתו לא היתה דרך טובה, וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה’.

···

כאן שולח ה’ את נתן הנביא אל דוד, ומספר לו את המשל של כבשת הרש, וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן: חַי ה’ כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת, וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד: אַתָּה הָאִישׁ! ואולם, מעניין הביטוי בו משתמש נתן הנביא בנבואתו: מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה’ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי וגו’ וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי, וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה.

הרע בעיני ה’ הוא הביזיון של דבר ה’, ונראה כי הכוונה היא לביזוי דבר ה’ שהיה בנבואה הקודמת של נתן לדוד. בנבואה הראשונה אכן אמר ה’ שזרעו היוצא ממעיו יבנה את בית ה’ ויקים את מלכות בית דוד, אך הביצוע נעשה בצורה שמבזה את דבר ה’, גם אם היו לו את ההצדקות ההלכתיות והרעיוניות למעשהו.

“וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן: חָטָאתִי לַה’ [ס] וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד: גַּם ה’ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת” (שמו”ב יב, יג). נראה, כי לא לחינם ישנה פרשיה סתומה באמצע הפסוק. אל נתן הנביא אומר דוד שתי מילים בלבד: חָטָאתִי לַה’, אך הוא פורש ובוכה ומתחנן לה’, בבטאו את כל חלקו הראשון של מזמור נא בתהילים: חָנֵּנִי אֱ-לֹהִים כְּחַסְדֶּךָ, כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי … הַסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵחֲטָאָי וְכָל עֲוֹנֹתַי מְחֵה. נתן הנביא מודיע לו: גַּם ה’ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת, אך גורלו של הילד נחרץ: אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי ה’ בַּדָּבָר הַזֶּה, גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת.

בשלב זה, דוד עדיין מנסה להעביר את רוע הגזירה, ומעניין לראות כיצד הוא פועל באופן דומה לדרך בה התנהג אוריה בהיותו בקרב: וַיָּצָם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה וגו’ וְלֹא אָבָה וְלֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם. זאת, בדומה למה שנאמר: וַיִּשְׁכַּב אוּרִיָּה פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְלֹא יָרַד אֶל בֵּיתוֹ, ובלשונו של אוריה: הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת, וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים, וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי?! (שמו”ב יא, ט-יא).

רק כאשר הבין שמת הילד וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא בֵית ה’ וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל. לשאלת עבדיו משיב דוד: בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה, כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ וְחַנַּנִי ה’ וְחַי הַיָּלֶד. אך את תפילת דוד חָנֵּנִי אֱ-לֹהִים כְּחַסְדֶּךָ קיבל ה’ רק למחצה, ה’ העביר חטאתו ודוד לא מת, אך הוא לא מחה את פשעיו ועוונותיו, ולפיכך הילד מת.

···

הסיפור מסתיים במפגש נוסף בין נתן הנביא עם דוד: וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן, (ויקרא)[וַתִּקְרָא] אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה’ אֲהֵבוֹ. וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה’. אם כן, דוד ובת שבע אכן מביאים את הילד המיוחל, והוא הבן שה’ אוהב, ועליו הבטיח ה’ בנבואה הראשונה של נתן הנביא לדוד: אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן, אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם, וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ.

הבנה זו מבטא התנא דבי רבי ישמעאל: “ראויה היתה לדוד בת שבע בת אליעם, אלא שאכלה פגה” (סנהדרין קז, א). אכילת פגה היא אכילה לפני שהפרי בשל דיו. כלומר, דוד הקדים את זמנו, ופעל במקום בו הוא לא היה אמור לפעול.

מזמור נא בתהילים פותח במילים: בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא, כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע. בפשטות, הכוונה היא לחטאו של דוד עם בת שבע. עם זאת, מעניין לציין, כי בפעם הראשונה בה דוד שכב עם בת שבע לא כתובה לשון ביאה, ורק לאחר שמנחם דוד את בת שבע אשתו על מות הילד נאמר: וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ. ייתכן, שכמו שיהודה צריך היה להתנחם על בת שוע אשתו כדי לבוא אל תמר כלתו ולהוליד בן, כך גם דוד המלך צריך היה לנחם את אשתו כדי לבוא אליה ולהוליד את הבן הראוי.

ואולי ניתן לדרוש, שאת חלקו השני של מזמור נא אמר דוד כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע בפעם השניה. כאן מבקש דוד לפתוח דף חדש, ועם לב טהור ורוח נכון להביא את הבן המיוחל, שבימיו יתקיים סיום המזמור: הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם.

···

יש להעיר כאן הערה נוספת, שברשימת הבנים שנולדו לבת שבע בירושלים: שַׁמּוּעַ וְשׁוֹבָב וְנָתָן וּשְׁלֹמֹה (שמו”ב ה, יד; דבה”א ג, ה), שלמה הוא הבן שנזכר אחרון, על אף שנראה כי הוא הבן שנולד מבת שבע מיד לאחר הנחמה על פטירת הבן הראשון. מתוך כך, נראה כי ניתן לדרוש את שמות הילדים הקודמים כתהליך של תשובה שהוביל ללידת שלמה.

כיצד? הַחֵפֶץ לַה’ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה’?! הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים אומר שמואל לשאול המלך, כאשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר מעמלק (שמו”א טו, כב). דברים אלו בוודאי עומדים ברקע סיומו של מזמור נא: כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה וגו’ לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱ-לֹהִים לֹא תִבְזֶה. זהו בנו הראשון של דוד, שמוע.

בנו השני, שובב, מציין את משובתו של דוד, וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ (ישעיהו נז, יז), ואת שובו אל ה’ עד שהתקיימה בו המשך הנבואה: דְּרָכָיו רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ וְאַנְחֵהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו, ובלשון הנביא ירמיהו: שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם (ג, כב).

נתן, בנו השלישי, הוא על שם שליחותו של נתן הנביא לעורר אותו לתשובה.

מעתה, שלשת הבנים הללו היו גלומים באותו בן ראשון של בת שבע שמת, ובלידת שלמה נתקן הכל, והוא זה שיוכל לבנות את בית המקדש.