כותרת המזמור כוללת שני חלקים: מִזְמוֹר לְדָוִד – זהו מזמור ספציפי, מעין המזמור הקודם, על מאורע שאירע לדוד, ולַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת – שהופך את המזמור הפרטי לנגינה כללית.

נראה, כי לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת מתייחס בעיקר לפסוק הראשון: בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱ-לֹהֵי צִדְקִי, בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי, חָנֵּנִי וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי. בפסוק זה הופך דוד את המאורעות שאירעו לו לעיקרון כללי – ה’ שומע תפילה.

המשך המזמור נחלק לשנים באמצעות המילה סֶלָה: בחלק הראשון (ג-ו. 30 מילים) פונה דוד לבני “איש”, ואומר להם: בְּנֵי אִישׁ, עַד מֶה כְבוֹדִי לִכְלִמָּה? עד מה תֶּאֱהָבוּן רִיק? עד מה תְּבַקְשׁוּ כָזָב סֶלָה (=לנצח)? נראה, כי פניה זו הייתה פניה לבנו של ה”איש” – המלך שאול בן קיש, עליו נאמר (שמו”א ט, א-ב) וַיְהִי אִישׁ [מִבִּנְיָמִין] (מבן ימין) וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל בֶּן צְרוֹר בֶּן בְּכוֹרַת בֶּן אֲפִיחַ בֶּן אִישׁ יְמִינִי גִּבּוֹר חָיִל. וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכׇּל הָעָם. בתחילה, יונתן לא האמין ששאול אביו רוצה ברעת דוד, אך לבסוף הוא (שמו”א כ, לד) נֶעְצַב אֶל דָּוִד כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו. דוד אומר שכבודו לכלימה מתוך הטענה שהרדיפה היא לריק (שמו”א כ, א): וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן מֶה עָשִׂיתִי מֶה עֲוֺנִי וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי. שאול מבקש כזב, ושאול המלך פנה לעבדיו באומרו (שמו”א כב, ח): כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי וְאֵין גֹּלֶה אֶת אׇזְנִי, בִּכְרׇת בְּנִי עִם בֶּן יִשַׁי, וְאֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי וְגֹלֶה אֶת אׇזְנִי, כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה, ומתוך כך הוא קיבל את הכזב של דֹּאֵג הָאֲדֹמִי על אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב ונוב עיר הכהנים.

וכאן פונה דוד לבני האיש, לעבדיו של שאול, ואומר: וּדְעוּ, כִּי הִפְלָה (=הבדיל) ה’ חָסִיד לוֹ, ה’ יִשְׁמַע בְּקָרְאִי אֵלָיו. רִגְזוּ (=יראו, מה’) וְאַל תֶּחֱטָאוּ. לא מן הנמנע שבדבריו הוא רומז לסיומה של תקופת שאול. ה’ הבדיל אותו ושמע קולו, אך שאול חטא ברדיפתו אחריו, וכפי שנאמר (שמו”א כו, כא): וַיֹּאמֶר שָׁאוּל חָטָאתִי, שׁוּב בְּנִי דָוִד כִּי לֹא אָרַע לְךָ עוֹד וגו’ הִנֵּה הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה הַרְבֵּה מְאֹד. נראה, כי לפיכך משתמש דוד בביטוי שלילי ביחס ליראת ה’ – רִגְזוּ.

על בן נוסף של שאול, איש בושת, נאמר (שמו”ב ב, ה-ז) וְהוּא שֹׁכֵב אֵת מִשְׁכַּב הַצׇּהֳרָיִם … וְהֵנָּה בָּאוּ עַד תּוֹךְ הַבַּיִת לֹקְחֵי חִטִּים וַיַּכֻּהוּ אֶל הַחֹמֶשׁ וְרֵכָב וּבַעֲנָה אָחִיו נִמְלָטוּ. וַיָּבֹאוּ הַבַּיִת וְהוּא שֹׁכֵב עַל מִטָּתוֹ בַּחֲדַר מִשְׁכָּבוֹ וַיַּכֻּהוּ וַיְמִתֻהוּ וַיָּסִירוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּקְחוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה כׇּל הַלָּיְלָה. נראה, כי על איש בושת נאמר: אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ (=והחרישו). סֶלָה.

אם כן, החלק הראשון של מִזְמוֹר לְדָוִד הוא על הזמן שבו היה לדוד צָּר. תקופתו של שאול המלך. החלק השני של המזמור (ו-ט. 33 מילים) הוא על כך שהִרְחַבְתָּ לִּי, וה’ שמע את תפילתו והפך אותו למלך: זִבְחוּ זִבְחֵי צֶדֶק, וּבִטְחוּ אֶל ה’. בברכות שנאמרו בסיום התורה נאמר (דברים לג, יט-כח): עַמִּים הַר יִקְרָאוּ, שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק, כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל … וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ, ונראה שהקריאה לזבוח זבחי צדק ולבטוח אל ה’ היא קריאה שחוזרת גם לתחילת הברכות (דברים לג, ה): וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.

דוד מבקש מה’ את ברכתו: רַבִּים אֹמְרִים מִי יַרְאֵנוּ טוֹב, נְסָה (=הרם) עָלֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ ה’, מעין הברכה של הכהנים (במדבר ו, כה): יָאֵר ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ, והוא מבקש שהברכה תבוא בשמחה: נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי, מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ. מעבר לחזרה אל ברכת הביטחון שהוזכרה אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ, נראה כי יש כאן חזרה לברכתו של יעקב אבינו (בראשית כז, כח): וְיִתֶּן לְךָ הָאֱ-לֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ, וכאילו דוד מבקש שתהיה לו שמחה עוד יותר מהזמן בו יש רוב דגן ותירוש. ומסיים דוד: בְּשָׁלוֹם יַחְדָּו אֶשְׁכְּבָה וְאִישָׁן, כִּי אַתָּה ה’ לְבָדָד לָבֶטַח תּוֹשִׁיבֵנִי. בסיום זה, חוזר דוד לברכה בסיום התורה: וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד. ומעתה, וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ.