מֶלֶךְ הַכָּבוֹד – תהילים פרק כ״ד

העולים בהר ה׳ והעומדים במקום קדשו אינם רק עולי רגלים, אלא אנשים שמסייעים לחזרת מלך הכבוד למקומו. יש לדרוש את ה׳ כמשפט, וכאשר מתקיימת דרישה זו, נושאים ברכה מאת ה׳.

(א)לְדָוִד מִזְמוֹר

 

לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ.

(ב)כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ, וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ.

(ג)מִי יַעֲלֶה בְהַר ה'?

וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ?

(ד)נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב, אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי, וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה.

(ה)יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה', וּצְדָקָה מֵאֱ-לֹהֵי יִשְׁעוֹ.

 

(ו)זֶה דּוֹר (דרשו)דֹּרְשָׁיו, מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב. סֶלָה.

 

(ז)שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם

וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.

(ח)מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד?

ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר, ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה.

(ט)שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם

וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.

(י)מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד?

ה' צְבָ-אוֹת, הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. סֶלָה.

החלק הראשון במזמור (א-ה. 41 מילים) פותח: "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ", ופתיחה זו מכינה אותנו לשאלה: מִי יַעֲלֶה בְהַר ה'? וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ? המקום עליו נאמר: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ, הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה…" (מל"א ח, כז).

בפסוק הבא מתוארת לכאורה סיבה – "כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ". ואולם, קשה להבין כיצד פסוק זה מהווה סיבה לנאמר בפסוק הראשון, ומדוע נאמרה לשון  "כי"? האם ייסוד הארץ על המים הופך את ה' לבעלים על הארץ מלואה? הפסוק מתאר את ייסוד הארץ על הים וכינונה על הנהרות, מעין האמור במקומות נוספים, כגון: "לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם" (תהילים קלו, ו), וכפי שאנו מברכים בברכות השחר. אך האם ניתן לומר שנס גדול זה, הוא המקנה לה' את הארץ ומלואה?!

ניתן לפרש, ש"על" פירושו בסמוך, ואז יש כאן תיאור של ייסוד הארץ בסמוך למים, ולאו דווקא נס של ארץ העומדת על המים. ייסוד הארץ בעצמו מקנה לה' את הבעלות עליה. תיאור זה הוא מעין המתואר ביום השלישי לבריאה: "יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וגו' וַיִּקְרָא אֱ-לֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים" (בראשית א, ט-י)., ומעין התיאור בפרק השני: "וַיִּטַּע ה' אֱ-לֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם … וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד" (בראשית ב, ח-י).

ובכל זאת, נראה בפירוש הפסוק, שאכן יש עליונות של הארץ על המים, ו"על" בפסוק זה מבטא את העליונות הרוחנית של הארץ והתבל על הימים ועל הנהרות, ולא דווקא את העליונות הגשמית. אם כן, פירוש הפסוק הוא: מלואה ויושבי בה קיימים, "כי הוא על ימים יסדה", מפני שהוא בחר בארץ ומלואה ובתבל ויושבי בה. לפי זה, הסיבתיות – "כי" – שמופיעה בפסוק, איננה סיבה לכך שהארץ היא של ה', כיוון שלכך אין צורך בסיבה, ודי בפסוק (בראשית א, א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, בכדי לדעת שכל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא. פסוק זה מצביע על הבחירה של ה' ב"מלואה" ו"יושבי בה" בארץ ובתבל, שאין כמותם בימים ובנהרות.

מכאן נפתחות השאלות: "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה'? וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ?". שאלות אלו באו על בסיס הבחירה של ה' ביושבי תבל, ושואלים אנו: הארץ והתבל הם על הימים והנהרות, מפני שיש בתבל יושבים, אך מי יעלה בהר ה' מתוך היושבים?

שתי השאלות הללו מקבלות תשובה אחת: "נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב, אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה", ומעניין שמלבד נקיות הכפיים וזכות הלב, נדרש מהעולה בהר ה' לא לשאת את שם ה' לשווא ולא להישבע לשקר. ייתכן, שההדגשה המיוחדת על חומרת השבועה קשורה לכך שרבים מהעולים לרגל נודרים לפני ה', וכבר הוזהרנו: "אֵת אֲשֶׁר תִּדֹּר שַׁלֵּם. טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר, מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם" (קהלת ה, ג-ד).

מעניין, שהמזמור קורא על אותו נקי כפים וגו' "יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה' וּצְדָקָה מֵאֱ-לֹהֵי יִשְׁעוֹ", ומדוע דווקא הוא זוכה לברכה? אולי בא הכתוב למעט, שעל אף שראוי לעלות בהר ה' דווקא נקי כפים ובר לבב, יש להניח כי יעלו גם אחרים, ואם כן היתרון של נקי כפים הוא לא בעצם העליה בהר ה', אלא בנשיאת הברכה מאת ה'.

בהמשך, נעמיק בעזרת ה' בהבנת השבועה והברכה בחלק זה.

מרכז הפרק: "זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב", הופך את היחידים הראויים לעלות בהר ה' לעדת צדיקים – חוג הדורשים את ה' והמבקשים את פניו של א-להי יעקב (השווה למעבר בפרק א' מהאיש הבודד לעדה).

החלק השני במזמור (ז-י. 39 מילים) מתאר דו-שיח עם השערים (או השוערים), ולמרבה הפלא אין אומרים להם להיפתח כדי לאפשר כניסה לעולים להר ה', אלא כדי שיבוא "מֶלֶךְ הַכָּבוֹד". לכאורה, העולים בהר ה' מצפים לראות שם את המלך, ומדוע צריכים השערים להינשא לקראת בואו של המלך?

הביטוי "מֶלֶךְ הַכָּבוֹד" חוזר בארבעת הפסוקים הללו חמש פעמים, ואף לא פעם אחת נוספת בכל התנ"ך. מהו מקור הביטוי, ומי הוא מלך הכבוד?

בתחילת ספר שמואל (פרק ד) מסופר, שישראל נגפו לפני פלישתים, ואמרו להם הזקנים לקחת משילה את ארון ברית ה', "וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ", ואכן הם נשאו משם את "אֲרוֹן בְּרִית ה' צְבָ-אוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים", ובמהלך המלחמה "אֲרוֹן אֱ-לֹהִים נִלְקָח" בשבי הפלישתים. כאשר הגיעה השמועה לשילה מת עלי הכהן, ונוסף שם סיפור קטן: "וְכַלָּתוֹ אֵשֶׁת פִּינְחָס הָרָה לָלַת וַתִּשְׁמַע אֶת הַשְּׁמֻעָה אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וּמֵת חָמִיהָ וְאִישָׁהּ וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ. וּכְעֵת מוּתָהּ וַתְּדַבֵּרְנָה הַנִּצָּבוֹת עָלֶיהָ אַל תִּירְאִי כִּי בֵן יָלָדְתְּ וְלֹא עָנְתָה וְלֹא שָׁתָה לִבָּהּ. וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִי כָבוֹד לֵאמֹר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וְאֶל חָמִיהָ וְאִישָׁהּ. וַתֹּאמֶר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל כִּי נִלְקַח אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים".

נראה פשוט, כי מלך הכבוד שחוזר למקום קדשו הוא אותו כבוד שגלה כשנלקח ארון הא-להים. התשובה לשתי השאלות במזמור שלנו: "מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד?" ו"מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד?" מחזירה אותנו לאותה מלחמה בה נלקח הארון: "ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר, ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה", ואף שנראה היה לאחר המלחמה שיש לשאול 'איה גבורותיו?' ולא לומר 'גיבור' (השווה יומא סט, ב), מבינים אנו בזמן שיושב הכרובים חוזר למקומו, כי "ה' צְבָ-אוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד". ואולי לפיכך נקראו השערים כאן "פִּתְחֵי עוֹלָם", בתפילה שמעתה ועד עולם יהיה הכבוד במקומו, וכתפילת שלמה בעת שהכהנים הביאו את ארון ברית ה' אל מקומו: "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים" (מל"א ח, יג).

מעתה, יש לקרוא מחדש גם את החלק הראשון של המזמור. העולים בהר ה' אינם אנשים שעולים לרגל מדי שנה, אלא נושאי ארון הברית אל מקומו. ארון ה' היה בשדה פלישתים שבעה חודשים, ולאחר מכן הם שמו אותו בעגלה חדשה והפרות הלכו במסילה עד בית שמש. ואולם, אנשי בית שמש ראו בארון ה', וה' הכה בעם "שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ, וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם כִּי הִכָּה ה' בָּעָם מַכָּה גְדוֹלָה". וכאן מעניינת לשונם של אנשי בית שמש: "מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' הָאֱ-לֹהִים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, וְאֶל מִי יַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ" (שמו"א ו, כ). בשימוש במטבע לשון זו (אם כי בהיפוך המובן) השתמש דוד המלך באומרו "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה'? וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ?".

תשובת המזמור בנויה על המשך גלגולו של הארון. אנשי קרית יערים נקראו להעלות אליהם את ארון ה', והוא ישב בבית אבינדב בגבעה עשרים שנה. דוד המלך וכל העם אשר אתו קמו להעלות משם את "אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר  נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו" (שמו"ב ז, ב). וכדאי לשים לב לסיבה של דוד להעלאת הארון (דבה"א יג, ג) "וְנָסֵבָּה אֶת אֲרוֹן אֱ-לֹהֵינוּ אֵלֵינוּ, כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ בִּימֵי שָׁאוּל". אם כן, עולה השאלה, האם עכשיו זה דור דורשיו?

מסתבר שלא. לא היה זה דור שדרשו את ה' כמשפט. וכך נאמר, שבני ישראל נשאו את הארון מבית אבינדב כמנהג הפלישתים, "אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה". כאשר הגיעו עד גורן נכון שלח עזא בן אבינדב את ידו אל ארון הא-להים ואחז בו, וה' הכה אותו שם, ומכאן הטה דוד את הארון אל בית עובד אדום הגיתי, "וַיְבָרֶךְ ה' אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל  בֵּיתוֹ". אם כן, דוד המלך ראה איך מי שאינו נקי כפים הוכה ומת, וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּא וַיַּכֵּהוּ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ עַל הָאָרוֹן וַיָּמָת שָׁם (דבה"א יג, י), ולעומתו עובד אדום הגיתי נשא ברכה מאת ה' בעבור ארון הא-להים.

גם המילה המנחה במזמור מכוונת אותנו אל נושאי הארון. שש פעמים נזכר כאן השורש נ.ש.א. מהם ארבע הופעות המתארות את נשיאת השערים, ופעמיים בתיאור האדם שלא נשא לשוא נפשו והוא נושא ברכה מאת ה'. פעמים רבות יש למילה המנחה שבע הופעות, וייתכן שכאן רמוזה הפעם השביעית – הנשיאה של הארון כדין על ידי הלויים בני קהת, שלא קיבלו עגלות לשם נשיאת הארון, "כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" (במדבר ז, ט).

דוד המלך אמר בפירוש, שהסיבה לפרץ עוזה נעוצה בנשיאת הארון שלא כדין: "אַתֶּם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לַלְוִיִּם, הִתְקַדְּשׁוּ אַתֶּם וַאֲחֵיכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֵת אֲרוֹן ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הֲכִינוֹתִי לוֹ, כִּי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם, פָּרַץ ה' אֱ-לֹהֵינוּ בָּנוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט … וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר ה', בִּכְתֵפָם בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם" (דה"א טו, יב-טו). וכאשר מעלה דוד את הארון לירושלים, מתאים לומר, שהייתה זו דרישה כמשפט, עליה נאמר במרכז המזמור שלנו: "זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ".

ומכאן, יש מקום להתבונן שוב בשבועה עליה מדובר במזמור – אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי, וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה. בפרק אחר (תהלים קלב, א-י) דוד המלך מבקש: זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ. אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב. אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי. אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה. עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב. הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר. נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו. קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ. כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ. בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ. שבועתו של דוד הייתה למצוא מקום לה'.

ייתכן, שגם במזמור שלנו, הביטוי אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי, וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה – מכוון לשבועה של דוד, למצוא מקום לארון: נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב … עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב. כאשר הוא מוצא בסופו של דבר את המקום, נאמר (דבה"א ט, ז-יא): בַּיּוֹם הַהוּא, אָז נָתַן דָּוִיד בָּרֹאשׁ לְהֹדוֹת לַיקֹוָק בְּיַד אָסָף וְאֶחָיו. הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו. שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאֹתָיו. הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה'. דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד.

אם כן, מתאים מרכזו של הפרק שלנו לזמן זה: זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו. מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב. והזכרת יעקב אבינו כאן, ובשבועתו של דוד בפרק קלב, נראית כרומזת לנדרו של יעקב על מקום המקדש (בראשית כח, כ-כב): וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר … וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ-לֹהִים.