ספר תהילים מחולק לחמישה ספרים, כנגד חמישה חומשי תורה, ומזמור מב פותח את הספר השני. מכאן עד פרק מט יש שמונה פרקים בהם המשוררים הם “בני קרח”, והם נזכרים בארבעה מזמורים נוספים בסיומו של הספר השלישי (פרקים פד-פח; מלבד פרק פו המיוחס לדוד).

מיהם אותם “בני קרח”? בפרשת פינחס (במדבר כו, יא) נאמר: “וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ”, ואנו פוגשים אותם פעם נוספת בספר דברי הימים. תחילה, ברשימת היחס של בני קהת (דה”א ו, ז-יג), העוברת דרך עמינדב, קרח, אסיר, אלקנה ועד לשמואל הרמתי. ומיד לאחר מכן מסופר (דה”א ו, טז-לב): “וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הֶעֱמִיד דָּוִיד עַל יְדֵי שִׁיר בֵּית ה’ מִמְּנוֹחַ הָאָרוֹן. וַיִּהְיוּ מְשָׁרְתִים לִפְנֵי מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד בַּשִּׁיר, עַד בְּנוֹת שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית ה’ בִּירוּשָׁלִָם וַיַּעַמְדוּ כְמִשְׁפָּטָם עַל עֲבוֹדָתָם. וְאֵלֶּה הָעֹמְדִים וּבְנֵיהֶם מִבְּנֵי הַקְּהָתִי: הֵימָן הַמְשׁוֹרֵר בֶּן יוֹאֵל בֶּן שְׁמוּאֵל … בֶּן אֶבְיָסָף בֶּן קֹרַח. בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל. וְאָחִיו אָסָף הָעֹמֵד עַל יְמִינוֹ … בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן לֵוִי. וּבְנֵי מְרָרִי אֲחֵיהֶם עַל הַשְּׂמֹאול: אֵיתָן בֶּן קִישִׁי … בֶּן מְרָרִי בֶּן לֵוִי”. אם כן, שלשה משוררים עמדו על הדוכן בזמן בנין הבית על ידי שלמה: הימן, אסף ואיתן, שבאו משלש משפחות הלויים, מבני קהת, גרשום ומררי. הימן, מבני קהת, היה גם מבני קרח.

ייחוס משפחות המשוררים נמשך ככל הנראה עד לתקופת עזרא, וברשימת היחס של העולים מופיעים הצאצאים של המשוררים הללו (דה”א ט, יד-לג): “וּמִן הַלְוִיִּם שְׁמַעְיָה בֶן חַשּׁוּב … מִן בְּנֵי מְרָרִי. וּבַקְבַּקַּר חֶרֶשׁ וְגָלָל וּמַתַּנְיָה בֶּן מִיכָא בֶּן זִכְרִי בֶּן אָסָף. וְעֹבַדְיָה בֶּן שְׁמַעְיָה בֶּן גָּלָל בֶּן יְדוּתוּן וּבֶרֶכְיָה בֶן אָסָא בֶּן אֶלְקָנָה … וְאֵלֶּה הַמְשֹׁרְרִים רָאשֵׁי אָבוֹת לַלְוִיִּם בַּלְּשָׁכֹת פְּטוּרִים כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה עֲלֵיהֶם בַּמְּלָאכָה”. מעתה, קשה לקבוע את זמנם של “בני קרח” הנזכרים, שכן הם שמרו על ייחוסם ומעמדם בכל תקופת הבית הראשון. עם זאת, בני קרח של המזמור שלנו כנראה אינם בני הדור הראשון, שכן אלו מרוכזים בספר השלישי בתהילים (אסף בפרקים עג-פג, הימן בפרק פח, ואיתן בפרק פט). וכפי שנראה, גם תוכן המזמורים בתחילת הספר השני בתהילים מתאים יותר לתקופה של חורבן וקושי, ולא לתקופה של בנין.

מזמור זה בא לאחר כמה וכמה שנים בהם התקיימה עליה לרגל, אך נולד טעם המעכב אנשים מסוימים מלעלות. בבסיס המזמור עומדת הציפייה מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱ-לֹהִים, ובכך לקיים את המצוה: “שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'” (שמות כג, יז), ואולי מכאן יש רמז לחזרת הפזמון שלש פעמים: כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵא-לֹהָי, פעמיים במזמור שלנו, ופעם נוספת במזמור הבא.

נראה, כי המזמור שלנו הוא מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח, מפני שהם שרו את המזמור על גבי המזמור הקדום – המזמור הבא. פרק מג בתהילים הוא מזמור יתום, שאין לו כותרת, אך נראה שהוא נכתב בתקופה שונה מזו שבה נכתב המזמור שלנו. בעוד המזמור הבא נכתב לפני שנבנה בית המקדש, והתקווה לעלות לרגל היא תקווה למשהו חדש שיקרה, נכתב המזמור שלנו לאחר שנים בהם עלו לרגל, ונולדה סיבה שמנעה אנשים מלעלות. שני המזמורים ביחד יוצרים את רצף המזמור שמציין שלש פעמים של ציפייה לעלייה לרגל.

בחלק הראשון של המזמור (א-ו. 65 מילים) מתאר המשורר את געגועיו וצימאונו לעלייה לרגל. כְּאַיָּל תַּעֲרֹג [=קורא) עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג (=תקרא, תשתוקק) אֵלֶיךָ אֱ-לֹהִים. צָמְאָה נַפְשִׁי לֵא-לֹהִים לְאֵ-ל חָי, מָתַי אָבוֹא (=אעלה לרגל לירושלים) וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱ-לֹהִים. כעת הוא איננו יכול לבוא, והוא מספר: הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי (כמו) לֶחֶם, יוֹמָם וָלָיְלָה, בֶּאֱמֹר אֵלַי (האויב) כָּל הַיּוֹם: “אַיֵּה אֱ-לֹהֶיךָ?”. ומוסיף המשורר: אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי – כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ (=בשיירה), אֶדַּדֵּם (=אפסע בצעדים מדודים) עַד בֵּית אֱ-לֹהִים, בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה (של) הָמוֹן חוֹגֵג. וחותם המשורר בפזמון: מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי עָלָי, הוֹחִילִי (=קוי) לֵא-לֹהִים, כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ (על) יְשׁוּעוֹת פָּנָיו.

בחלק השני (ז-יב. 67 מילים) מתאר המשורר את כל המשברים שעוברים עליו בהיותו רחוק מבית ה’: עָלַי נַפְשִׁי תִשְׁתּוֹחָח (=תתכופף), עַל כֵּן אֶזְכָּרְךָ (=אזכור אותך, ממרחקים:) מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן (=מעבר לירדן) וְחֶרְמוֹנִים (=מהר חרמון) מֵהַר מִצְעָר (=מהר נמוך מהר חרמון). תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא (=מים עמוקים, משברים) לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ (=הצינורות שלך, והמשברים הם ממך), כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ. עם כל המשברים מודה המשורר לה’, ואומר: יוֹמָם יְצַוֶּה ה’ חַסְדּוֹ, וּבַלַּיְלָה (שירה)[שִׁירוֹ] עִמִּי, תְּפִלָּה לְאֵ-ל חַיָּי. ומהי התפילה? אוֹמְרָה לְאֵ-ל סַלְעִי: “לָמָה שְׁכַחְתָּנִי? לָמָּה קֹדֵר אֵלֵךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב”. ומרגיש המשורר: בְּרֶצַח בְּעַצְמוֹתַי (=כאילו רצחו אותו), חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי בְּאָמְרָם אֵלַי כָּל הַיּוֹם: “אַיֵּה אֱ-לֹהֶיךָ?”. ופעם נוספת מעודד המשורר את עצמו ואומר: מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי, הוֹחִילִי לֵא-לֹהִים, כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ (על) יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵא-לֹהָי.

מעתה, יש מקום להתבונן בפזמון החוזר. סיום המזמור הוא: מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵא-לֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵא-לֹהָי, אך בסיום החלק הראשון (ו) מופיע אותו פסוק בשני שינויים קלים: מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵא-לֹהִים, כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנָיו. במקום “וּמַה תֶּהֱמִי” נאמר “וַתֶּהֱמִי”, ובמקום “יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵא-לֹהָי” נאמר “יְשׁוּעוֹת פָּנָיו”. על מנת להעצים את הקושי העולה מתוך הפער, יש להתבונן בכך שהפסוק הבא (ז) פותח בקריאה אֱ-לֹהַי, ואם כן, קריאה רציפה של פסוקים ו-ז מולידה את אותה סיומת שפגשנו בסיום המזמור: “יְשׁוּעוֹת פָּנָיואֱ-לֹהַי”.

נראה, כי יש כאן עבודת עריכה מכוונת, להפוך את הדיבור בפזמון לנסתר. בחלק השני פונה האדם לנפשו שתייחל לא-להים, ומציין את הראיה הכפולה של פָּנַי וֵא-לֹהָי בייחוס של הא-ל אליו מתוך גילוי פנימיותו הוא. לעומת זאת, בחלק הראשון עומד המשורר מול ה’ הנסתר, ומייחל ליְשׁוּעוֹת פָּנָיו. מאחר שחלקו השני של הפזמון התקצר במילה אחת, קיצר המשורר גם את חלקו הראשון של הפזמון, ובמקום “וּמַה תֶּהֱמִי” אמר “וַתֶּהֱמִי”. ואולי, דווקא מתוך הקושי שבעמידה מול הנסתר, באה הקריאה בפתח החלק השני: טוען המשורר – “אֱ-לֹהַי, עָלַי נַפְשִׁי תִשְׁתּוֹחָח”, ואיך אוכל לומר לנפשי “מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי”?

לסיום, נראה כי יש מקום לשוב אל הגעגוע הנזכר בתחילת הפרק: כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱ-לֹהִים. הציפייה מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱ-לֹהִים מזכירה לנו את הפעם הראשונה שנזכר אותו המקום, בעקידת יצחק: וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו, וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה’ יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה’ יֵרָאֶה (בראשית כב, יג-יד). יש להבחין בין האַיָּל (שהוא מין חיה טהורה. דברים יד, ה) לבין האַיִל (שהוא כבש בוגר. ויקרא ה, טו וברש”י), אך נראה כי לא לחינם השתמשו בני קרח דווקא בדימוי של איל העורג על אפיקי מים. האַיִל מסמל את הבהמה שמצאה את הבית, וחנכה את המקום אותו ה’ יִרְאֶה ויבחר, ואילו האַיָּל על אפיקי מים מסמל את החיה המשוטטת בחוץ, ונותר לה רק לשאול: מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱ-לֹהִים.