דוד מבקש במזמור זה הצלה מן האויבים, אך הוא לא מסתפק בזה. חצי מן המזמור מוקדש לאנשים שאינם מעורבים, וכל מה שיש להם הוא שמחה לאידו. הם נהנים מ’ההצגה’ שבה שאול רודף את דוד, ולא איכפת להם ממה שנעשה לו.

בחלקו הראשון של המזמור (א-יד. 114 מילים) מבקש דוד להינצל מהאויב שטומן לו רשת, ושיבוא עליו אסון: רִיבָה ה’ אֶת יְרִיבַי, לְחַם אֶת לֹחֲמָי. הַחֲזֵק מָגֵן וְצִנָּה (=מגן), וְקוּמָה בְּעֶזְרָתִי. וְהָרֵק (=ושלוף) חֲנִית וּסְגֹר (=את הדרך) לִקְרַאת רֹדְפָי, אֱמֹר לְנַפְשִׁי: “יְשֻׁעָתֵךְ אָנִי”. יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי, יִסֹּגוּ אָחוֹר וְיַחְפְּרוּ (=יתביישו) חֹשְׁבֵי רָעָתִי. יִהְיוּ כְּמֹץ לִפְנֵי רוּחַ, וּמַלְאַךְ ה’ דּוֹחֶה. יְהִי דַרְכָּם (של מבקשי נפשי) חֹשֶׁךְ וַחֲלַקְלַקּוֹת, וּמַלְאַךְ ה’ רֹדְפָם. כִּי חִנָּם טָמְנוּ לִי שַׁחַת רִשְׁתָּם (=הרשת הטמונה בשחת), חִנָּם חָפְרוּ לְנַפְשִׁי. תְּבוֹאֵהוּ שׁוֹאָה (=אסון) לֹא יֵדָע (להישמר ממנו), וְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר טָמַן תִּלְכְּדוֹ, בְּשׁוֹאָה יִפָּל בָּהּ. כאשר הוא יינצל אומר דוד: וְנַפְשִׁי תָּגִיל בַּה’, תָּשִׂישׂ בִּישׁוּעָתוֹ. כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה: ה’ מִי כָמוֹךָ, מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ, וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ. ומיהו זה שקם כנגדו? יְקוּמוּן עֵדֵי חָמָס (=שקר, ויעידו נגדי בפני האויב), אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי יִשְׁאָלוּנִי (=טופלים עלי עלילות שווא). ומה היחסים ביניהם? יְשַׁלְּמוּנִי (האויבים) רָעָה תַּחַת טוֹבָה, שְׁכוֹל (=מוות) לְנַפְשִׁי. וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי שָׂק (=כאשר הם היו חולים לבשתי שק), עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי, וּתְפִלָּתִי (שהתפללתי אז על מי שהיום הוא אויבי) עַל חֵיקִי תָשׁוּב (והיא לא תועיל לו). כְּרֵעַ כְּאָח לִי הִתְהַלָּכְתִּי, כַּאֲבֶל אֵם (=כאבל על אמו) קֹדֵר שַׁחוֹתִי.

האויב והרודף טומן לו עכשיו רשת, ודוד מבקש שיקרה לו אסון. אויבים אלו מקשיבים לעדי שקר, ובמקום הטובה שהוא גמל להם בעבר, הם משלמים לו עתה רעה. בלי ספק, האויב עליו מדובר כאן הוא שאול המלך, כפי שמסגירים ביטויים רבים במזמור. ונראה,  כי מתוך כך ששאול הוא מלך, מדבר עליו דוד בלשון רבים, על אף שהוא אדם בודד.

דוד מבקש הצלה מן האויב, ועל שאול נאמר (שמו”א יח, כט) וַיְהִי שָׁאוּל אֹיֵב אֶת דָּוִד. דוד מבקש הצלה מן הרודף, ועל שאול נאמר (כג, כה-כח) וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי דָוִד … וַיָּשׇׁב שָׁאוּל מִרְדֹף, וכן אמר לו דוד (כד, יד) אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף, וכן (כו, יח): לָמָּה זֶּה אֲדֹנִי רֹדֵף אַחֲרֵי עַבְדּוֹ. דוד מבקש: וְהָרֵק חֲנִית וּסְגֹר, וחושבים אנו על החנית בה רצה שאול המלך להכות את דוד (יח, י-יא): וְהַחֲנִית בְּיַד שָׁאוּל. וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית וַיֹּאמֶר: אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר. הביטוי מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי הוא כדברי יהונתן לדוד (יט, ב): מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל אָבִי לַהֲמִיתֶךָ, ובהמשך (יט, י):  וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר, ובפירוש אומר דוד ליהונתן (כ, א): מֶה עָשִׂיתִי מֶה עֲוֺנִי וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי. כמה פעמים נזכרים המלאכים ששולח שאול כדי לתפוס את דוד (יט, יא-יד-טו-טז-כ-כא), ודוד מבקש במזמור שלנו: וּמַלְאַךְ ה’ דּוֹחֶה. וּמַלְאַךְ ה’ רֹדְפָם. דוד מדגיש במזמור: כִּי חִנָּם טָמְנוּ לִי שַׁחַת רִשְׁתָּם, חִנָּם חָפְרוּ לְנַפְשִׁי, וכך אמר יהונתן לשאול אביו (יט, ה) וְלָמָּה תֶחֱטָא בְּדָם נָקִי, לְהָמִית אֶת דָּוִד חִנָּם. דוד מזכיר את הטובה שהוא עשה, ואומר: יְשַׁלְּמוּנִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה, וכך אמר שאול המלך לדוד (כד, יז): צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה.

בחלקו השני של המזמור (טו-כח. 114 מילים) מתייחס דוד לאנשים הסובבים אותו ואת שאול המלך. אנשים אלו לא רדפו אחריו, אך הם שמחו במפלתו: וּבְצַלְעִי (=ובפציעתי) שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ, נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים (=כאילו הם עצובים) וְלֹא יָדַעְתִּי, קָרְעוּ (=פתחו את פיהם) וְלֹא דָמּוּ (=שתקו). בְּחַנְפֵי (=בחנופה) לַעֲגֵי מָעוֹג (=לעג מרובה), חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימוֹ (=ובחריקת שיניים). אֲ-דֹנָי כַּמָּה תִּרְאֶה (=עד מתי תראה, ולא תגיב), הָשִׁיבָה נַפְשִׁי מִשֹּׁאֵיהֶם (=משאונם, מהרעש שלהם), מִכְּפִירִים יְחִידָתִי (=משאגות אריות – קולות רמים – נשמתי). אוֹדְךָ בְּקָהָל רָב, בְּעַם עָצוּם אֲהַלְלֶךָּ. אַל יִשְׂמְחוּ לִי אֹיְבַי שֶׁקֶר (=לשווא, סתם הם אויבים שלי), שֹׂנְאַי חִנָּם יִקְרְצוּ עָיִן (=ילעגו). כִּי לֹא שָׁלוֹם יְדַבֵּרוּ (=דברי מלחמה), וְעַל רִגְעֵי אֶרֶץ (=אנשים רגועים שבארץ) דִּבְרֵי מִרְמוֹת יַחֲשֹׁבוּן. וַיַּרְחִיבוּ עָלַי פִּיהֶם, אָמְרוּ: הֶאָח הֶאָח רָאֲתָה עֵינֵינוּ (את נפילתו של דוד). רָאִיתָה ה’ אַל תֶּחֱרַשׁ, אֲ-דֹנָי אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי. הָעִירָה וְהָקִיצָה לְמִשְׁפָּטִי אֱ-לֹהַי, וַא-דֹנָי לְרִיבִי. שָׁפְטֵנִי כְצִדְקְךָ ה’ אֱ-לֹהָי, וְאַל יִשְׂמְחוּ לִי. אַל יֹאמְרוּ בְלִבָּם: הֶאָח נַפְשֵׁנוּ, אַל יֹאמְרוּ בִּלַּעֲנוּהוּ  (בלענו – הרסנו – אותו). יֵבֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ יַחְדָּו שְׂמֵחֵי רָעָתִי, יִלְבְּשׁוּ בֹשֶׁת וּכְלִמָּה הַמַּגְדִּילִים (=המתגאים) עָלָי. ומסיים דוד בטוב שיבוא על השמחים בצדקו: יָרֹנּוּ וְיִשְׂמְחוּ חֲפֵצֵי צִדְקִי, וְיֹאמְרוּ תָמִיד: יִגְדַּל ה’ הֶחָפֵץ שְׁלוֹם עַבְדּוֹ. וּלְשׁוֹנִי תֶּהְגֶּה צִדְקֶךָ, כָּל הַיּוֹם תְּהִלָּתֶךָ.

אם כן, מעבר להתמודדות עם האויב – שאול המלך – צריך דוד להתמודד עם הרבה אנשים שאינם קשורים, ולכאורה הם לא היו צריכים להיות צד ב’אירוע’. כל הסיבה שהם ב’סיפור’ הוא מתוך כך שהם שמחים לראות את ה’הצגה’ של שאול המלך רודף אחרי דוד. דוד קובל על אמירתם הֶאָח הֶאָח, ומייחל לכך ששמחי רעותו יבושו ויחפרו.