במזמור ישנו ויכוח: בחלק  הראשון (פסוקים א-ג, 28 מילים) טענת מי שאומרים לדוד לברוח להר – נוּדִי (=תנדדי) הַרְכֶם (=ההר שלכם) צִפּוֹר (=מהר כמו צפור), מכיוון שהרשעים יורים חיצים על הישרים – כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת (=ימתחו את המיתר כדי לירות חיצים), כּוֹנְנוּ (=הכינו) חִצָּם עַל יֶתֶר (=מיתר), לִירוֹת בְּמוֹ אֹפֶל (=במקום חשוך) לְיִשְׁרֵי לֵב (=על הישרים), כִּי הַשָּׁתוֹת (=היסודות) יֵהָרֵסוּן, צַדִּיק מַה פָּעָל! כנגדם, דוד הבוטח בה’ אומר בחלק השני (פסוקים ה-ז, 26 מילים), שה’ צְדָקוֹת אָהֵב, וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ. ה’ יתן עונש לרשעים – יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים (=פחמים) אֵשׁ וְגָפְרִית, וְרוּחַ זִלְעָפוֹת מְנָת כּוֹסָם (=חלקם). יָשָׁר – יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ (=יראו את פני ה’).

הדימוי שנאמר לדוד הוא של ציפור הנודדת להר, וזה נראה כדימויו של לוט בזמן הפיכת סדום ועמורה, וכפי שאמר לו המלאך (בראשית יט, יז): הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ וגו’ הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה. התיאור של מה שיקרה לרשעים במזמורנו: יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים אֵשׁ וְגָפְרִית, הוא מעין התיאור של מה שקרה בסדום ועמורה (בראשית יט, כד): וַה’ הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה’ מִן הַשָּׁמָיִם. אם כן, האומרים לנפשו של דוד אומרים לו לברוח כמו לוט, אך הוא בוחר להישאר ואומר להם: אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי לברוח להר?!

מתי ייעצו לדוד ללכת להר? ועל מה מתבסס דוד בביטחונו? הרי באמת הרשעים דורכים את קשתם ורוצים לירות בישרי הלב!

נראה, כי התקופה בה אמרו זאת לדוד היא לאחר מות שאול.

במזמור שלנו ישנם כמה רמזים לקינת דוד על שאול ויהונתן. הקינה פותחת (שמו”ב א, יח): לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת. היה זה לאחר שהרשעים דרכו את קשתם וכוננו את החץ לירות על שאול המלך (שמו”א לא, ג): וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל, וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים, ואכן הם הצליחו להרוג את שאול ויהונתן, יִשְׁרֵי לֵב[1].

מהו ההר עליו מדובר? ייתכן, שיש כאן רמז להר אליו ברח דוד מפני שאול, כמסופר (שמו”א כג, יד): וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמִּדְבָּר בַּמְּצָדוֹת וַיֵּשֶׁב בָּהָר בְּמִדְבַּר זִיף, וַיְבַקְשֵׁהוּ שָׁאוּל כָּל הַיָּמִים, וְלֹא נְתָנוֹ אֱ-לֹהִים בְּיָדוֹ. זהו הר אליו ברח דוד לאחר ששמואל המליך אותו למלך, אך שאול המלך עדיין היה במלכותו. שם נאמר, שהגיע יהונתן בן שאול אל דוד, ואמר לו (כג, יז): אַל תִּירָא כִּי לֹא תִמְצָאֲךָ יַד שָׁאוּל אָבִי וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה, וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן. כנראה, לאחר שהפלשתים הכו את שאול ויהונתן, באו האומרים לנפשו של דוד, ואמרו לו ללכת אל ההר, ולא לקחת לעצמו את המלוכה.

מה משיב להם דוד? ומדוע הוא שולל לגמרי את שיטתם, ומגיב: אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי…?

ספר הישר, ספרם של יִשְׁרֵי לֵב שה’ רואה אותם, נזכר בקינת דוד על שאול ויהונתן, עליה נאמר: הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר, והוא נזכר פעם נוספת כאשר יהושע העמיד את השמש בגבעון (יהושע י, יא-יג): וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן וַה’ הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה, וַיָּמֻתוּ רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב. אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה’ בְּיוֹם תֵּת ה’ אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל: שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן. וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו, הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר, וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים. וכך, כפי שה’ המטיר על סדום ועמורה אש וגפרית מן השמים, כך הוא השליך כאן אבנים על האויבים. הדבר הזה כתוב על ספר הישר – אבנים מהשמים הורגות יותר מאשר חרב. נראה, כי דוד בטוח בישרותו. והיָשָׁר – יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ, רואה את פני ה’.

* * *

התבוננות נוספת בסיפור על סדום ועמורה, מסבירה יותר את התנודה האמיתית להר. המלאך אמר ללוט לברוח להר, אך לוט אמר למלאך (בראשית יט, יט): הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי, וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי. היכן היה ההר אליו היה צריך לוט לברוח?

היה זה ההר בו ישב אברהם אבינו, ושם אמר לו ה’ (בראשית יח, כ-כא): זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד, אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה. אברהם התפלל ואמר: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?! אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ? חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט!

ואכן, במוקד המזמור שלנו כתוב: ה’ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, ה’ בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ, עֵינָיו יֶחֱזוּ, עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ, בְּנֵי אָדָם. וכך היה בסדום: ה’ בשמים כסא המשפט שלו, אך הוא רואה את בני האדם ובוחר את הצדיקים ונושא לכל המקום בעבורם. רק כאשר ה’ לא מוצא בסדום אפילו עשרה צדיקים הוא משחית אותה.

נראה, כי דוד מניח את צדקת ה’ כהנחה פשוטה, וממילא הוא בוטח בו, שכל עוד הוא יוכל להציל את המקום – הרי שה’ נושא לכל המקום בעבורו, וגם אם לא – ה’ ימלט אותו אל ההר. ממילא, אומר דוד לאומרים לו: אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר?! האמירה להימלט להר היא אמירה של ה’ כאשר הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן, ואפילו התשתית איננה, אך כל עוד זה לא קרה – צדיק פועל וה’ רואה אותו.

[1] בספר משלי (כז, ח) יש פסוק: כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ, ולא מן הנמנע שכאשר שלמה המלך כתב את הפרק, הוא העלה בזכרונו את המזמור של אביו, על ציפור נודדת ועל איש שנודד ממקומו, ורמז על הקינה של דוד על שאול ויהונתן, שהיא הבסיס למזמור זה.