למזמור זה כותרת כפולה: מחד, עַל יְדוּתוּן, ומאידך לְאָסָף מִזְמוֹר. ידותון ואסף הם שנים מהמשוררים אותם העמיד דוד (דבה”א טז, לז-מא): וַיַּעֲזָב שָׁם לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה’ לְאָסָף וּלְאֶחָיו, לְשָׁרֵת לִפְנֵי הָאָרוֹן תָּמִיד לִדְבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ וגו’. וְאֵת צָדוֹק הַכֹּהֵן וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה’ בַּבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן וגו’ וְעִמָּהֶם הֵימָן וִידוּתוּן וּשְׁאָר הַבְּרוּרִים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת לְהֹדוֹת לַה’ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. ונראה, כי חלק ממזמור זה הוא של ידותון, ועל גביו ישנו מזמור של אסף.

קל להבחין בשני חלקים במזמור זה – באחד (ב-י) מדבר המשורר לעצמו על צרתו הפרטית, ובשני (יא-כא) מדבר המשורר לה’ על הניסים שהוא עשה לעם כולו.

נראה, כי התבוננות במילים של החלק הראשון במזמור, הבנוי כמזמור עצמאי, מובילה גם להבנה מהי צרתו של המשורר, ואולי נוכל גם לדעת מיהו המשורר.

בתחילה (ב-ד. 27 מילים) המשורר מתאר את הפניה לה’ שלש פעמים: קוֹלִי אֶל אֱ-לֹהִים וְאֶצְעָקָה, קוֹלִי אֶל אֱ-לֹהִים וְהַאֲזִין אֵלָי. בְּיוֹם צָרָתִי אֲ-דֹנָי דָּרָשְׁתִּי. יום הצרה שלו מתואר במילים: יָדִי לַיְלָה נִגְּרָה וְלֹא תָפוּג, ולפיכך מֵאֲנָה הִנָּחֵם נַפְשִׁי. אֶזְכְּרָה אֱ-לֹהִים וְאֶהֱמָיָה, אָשִׂיחָה וְתִתְעַטֵּף רוּחִי.

לבסוף (ז-י. 29 מילים) מתאר המשורר שלש פעמים את התמיהות שלו על ה’: הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח אֲ-דֹנָי, וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת (בי) עוֹד?! הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ, גָּמַר אֹמֶר (=החליט) לְדֹר וָדֹר (=לנצח, להתרחק ממני)?! הֲשָׁכַח חַנּוֹת (=לחון) אֵ-ל, אִם קָפַץ בְּאַף (=סגר בכעס) רַחֲמָיו?! גם כאן נזכר הזיכרון של הימים לפני הצרה, והדיבור עם עצמו: אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה, עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי.

מסתבר, שקרה משהו לידו של המנגן, יָדִי לַיְלָה נִגְּרָה וְלֹא תָפוּג (=תפסיק), והוא יכול רק לזכור את נגינתו בלילה, מפני שהוא כבר לא יכול לנגן. המשורר לא רק דבר בפיו, אלא גם היה מנגן בכלי, ולפיכך פגיעה בידו היא פגיעה ביכולתו לנגן.

במרכז חלק זה (ה-ו. 11 מילים, שמאזנות בין תחילת החלק לסופו) מתאר המשורר שהוא כבר לא יכול לדבר, אלא רק לחשוב על העבר: אָחַזְתָּ שְׁמֻרוֹת עֵינָי, נִפְעַמְתִּי וְלֹא אֲדַבֵּר. חִשַּׁבְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם,

שְׁנוֹת עוֹלָמִים.

מי מבין השנים הוא המנגן שנפגע? נראה, שזהו דווקא יְדוּתוּן, שאין לו מזמורי תהילים משל עצמו, ובשלש המזמורים בהם הוא נזכר, הרי זה עם מישהו נוסף: במזמור לט כתוב לַמְנַצֵּחַ (לידיתון)לִידוּתוּן מִזְמוֹר לְדָוִד, במזמור סב כתוב לַמְנַצֵּחַ עַל יְדוּתוּן מִזְמוֹר לְדָוִד, ובמזמור שלנו כתוב לַמְנַצֵּחַ עַל (ידיתון)יְדוּתוּן לְאָסָף מִזְמוֹר. אסף נזכר בשנים עשר מזמורי תהילים (נ, עג-פג), ופעמים רבות הוא המשורר היחיד. ניתן גם לדרוש, שהכתיב ידיתון רומז לידו של ידותון שנפגעה, כמו שכתוב בפרק שלנו, והלויים מבניו היו השוערים (דבה”א טז, לח-מב). ועוד יש להעיר, שאת אסף העמיד דוד במקום ארון הברית, ואת ידותון הוא העמיד במקום המזבח (שם), ומתאים לומר שדווקא ידותון הוא המשורר על הצרה הפרטית, ואילו אסף התנבא על גילוי ה’.

מעתה, נתבונן בחלק השני של המזמור, הבנוי אף הוא כמזמור עצמאי, אך בתקבולת ישרה (יא-כא).

בתחילה (יא-טז. 39 מילים), המשורר מצביע על פחד וחיל מגילוי ה’, ונזכר בהשלכות הפלא של קריעת ים סוף: וָאֹמַר חַלּוֹתִי (=יראתי) הִיא, שְׁנוֹת (=פעם שניה) יְמִין עֶלְיוֹן. (אזכיר)אֶזְכּוֹר מַעַלְלֵי יָ-הּ, כִּי אֶזְכְּרָה מִקֶּדֶם פִּלְאֶךָ. וְהָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ, וּבַעֲלִילוֹתֶיךָ אָשִׂיחָה. אֱ-לֹהִים בַּקֹּדֶשׁ דַּרְכֶּךָ, מִי אֵ-ל גָּדוֹל כֵּא-לֹהִים. אַתָּה הָאֵ-ל עֹשֵׂה פֶלֶא, הוֹדַעְתָּ בָעַמִּים עֻזֶּךָ. גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ, בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף.

בדברי המשורר ישנו רמז ברור לשירת הים (שמות טו, א-יט), והשלכות הפלא על האנושות כולה: עָזִּי וְזִמְרָת יָ-הּ. יְמִינְךָ ה’ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ, יְמִינְךָ ה’ תִּרְעַץ אוֹיֵב. מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה’, מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא. נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ, נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ. שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן, חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת.

לבסוף (יז-כא. 41 מילים) מצביע המשורר על קריעת הים עצמו, ועל כך שהארץ עצמה רעשה לפני ה’: רָאוּךָ מַּיִם אֱ-לֹהִים, רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ (=ירעדו), אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת. זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת (=עננים), קוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים, אַף חֲצָצֶיךָ (=הברקים) יִתְהַלָּכוּ. קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל, הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל, רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ. בַּיָּם דַּרְכֶּךָ, (ושביליך)וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים, וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ (לאחר שהים חזר לאיתנו). נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ, בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.

תיאור זה רומז לתיאור קריעת הים, שמופיע לפני שירת הים (שמות יד, טו-לא): וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה. וַיּוֹלֶךְ ה’ אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה’ וגו’ בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם, וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם, וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.

מדוע מזכיר לנו אסף בשירתו את קריעת ים סוף?

נראה, כי עיון בסיפור על קריעת הים יוביל להבנה במזמור שלנו.

האם הנס של קריעת ים סוף היה נחוץ כדי להציל את ישראל? לא. הרי עם ישראל יצאו ביד רמה, ורק מפני שה’ אמר למשה (שמות יד, ב): דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת וגו’ נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם – רדף פרעה אחרי בני ישראל, כמו שהמשיך ה’: וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ, סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם, וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’. אם כן, ה’ רצה ברדיפה זו בשביל לקרוע את הים, ולא להיפך, ומה אירע?

בתחילה נאמר: וּפַרְעֹה הִקְרִיב, וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה’. היה פחד, והיתה צעקה. מדוע? והרי ה’ אמר לעם ישראל לשוב, כדי שפרעה ירדוף אחריהם? מסתבר, שמשה לא אמר לבני ישראל מה מטרת השיבה לפי החירות, והיראה של בני ישראל היא חלק מהמטרה במהלך זה.

ה’ אמר למשה: מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ! וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ, וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה. ואכן, וַיּוֹשַׁע ה’ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה’, וַיַּאֲמִינוּ בַּה’ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ.

אם כן, יראת העם מהמצרים, הפכה ליראת ה’ ולאמונה בה’ בזכות ישועת ה’. ואולי, גם רמז למה שקרה ליד הנגרת יש כאן, שכן משה הרים את ידו, ודרכה ראינו את ישועת ה’.

מעתה, נשוב למזמור שלנו ולתשובת אסף לידותון: אכן, ישנם זמנים קשים בחיים, אך מטרתם היא לגרום לנו ליראה. ה’ מסובב את הסיבות, וגם כאשר נדמה לנו שאין שום מוצא, הרי ה’ חותר את החתירה ואנו מוצאים את הדרך. כאשר אני מפחד מהצרות שבאים אלי, ואני צועק לה’ וחושב שחלילה ה’ שכח לחון אותי, וָאֹמַר: חַלּוֹתִי הִיא, כלומר: אני אומר לעצמי שמטרת הצרה היא היראה, וההוכחה לכך: שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן, כמו שכתוב בשירת הים: יְמִינְךָ ה’ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ, יְמִינְךָ ה’ תִּרְעַץ אוֹיֵב. שתי פעמים הופיעה הימין של ה’, מפני שגם השמאל הפכה לימין, וגם הפחד מטרתו היא יראת ה’.