הביטוי אַל תַּשְׁחֵת בכותרת המזמור לקוח מתפילתו של משה לאחר חטא העגל: אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה (דברים ט, כו). ביטוי זה איננו חוזר עוד פעם במזמורי אסף (הוא מופיע עוד שלש פעמים במזמורי דוד, במזמור נז-נח-נט, ולא מופיע עוד בתהילים). עיון במזמור יוביל אותנו להבנה – מהי התפילה המיוחדת של אסף במזמור זה.

המזמור פותח בהודאה שהיתה בעבר: הוֹדִינוּ לְּךָ אֱ-לֹהִים הוֹדִינוּ, וְקָרוֹב שְׁמֶךָ סִפְּרוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ. הודאה זו, מקדימה את דברי ה’: כִּי אֶקַּח מוֹעֵד, אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט. נְמֹגִים אֶרֶץ וְכָל יֹשְׁבֶיהָ, אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ. ונראה, שיש להזכרת ההודאה תכלית: כאשר ה’ יקח את הזמן בו הוא ישפוט ביושר את העולם, מתוך שהוא מכונן את העולם יפחדו כל יושבי הארץ ממנו, ואנו נוכל להודות פעם נוספת.

בחלק הראשון של המזמור (ה-ח. 29 מילים) ישנה אמירה לַהוֹלְלִים: אַל תָּהֹלּוּ, וְלָרְשָׁעִים: אַל תָּרִימוּ קָרֶן. ושוב, קורא אסף לרשעים: אַל תָּרִימוּ לַמָּרוֹם קַרְנְכֶם, תְּדַבְּרוּ בְצַוָּאר עָתָק. והוא מנמק את קריאתו: כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב וְלֹא מִמִּדְבַּר הָרִים (כלומר: ההרמה לא באה מהמזרח או מהמערב או מהמדבר), אלא מכך שאֱ-לֹהִים שֹׁפֵט, זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים.

בחלק השני של המזמור (ט-יא. 30 מילים) מתואר עונשם של הרשעים: כִּי כוֹס בְּיַד ה’, וְיַיִן חָמַר מָלֵא מֶסֶךְ, וַיַּגֵּר מִזֶּה, אַךְ שְׁמָרֶיהָ יִמְצוּ יִשְׁתּוּ כֹּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. וכאשר יתקיים העונש מעיד אסף על עצמו: וַאֲנִי אַגִּיד לְעֹלָם, אֲזַמְּרָה לֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב, שהוא מקיים בעצמו: וְכָל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ, תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק.

על איזו קרן מדובר במזמור? ומיהם הרשעים שרוצים להרים אותה?

כדי להשיב על שאלות אלו, נראה כי עלינו להתבונן בהתפלגות ממלכת ישראל ממלכות יהודה.

מסופר על ירבעם בן נבט (מל”א יא, כו-כח): וְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי מִן הַצְּרֵדָה, וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה אִשָּׁה אַלְמָנָה עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ. וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו. וְהָאִישׁ יָרָבְעָם גִּבּוֹר חָיִל וַיַּרְא שְׁלֹמֹה אֶת הַנַּעַר כִּי עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא וַיַּפְקֵד אֹתוֹ לְכָל סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף…

מהי הרמת היד במלך? זוהי מרידה במלכות. וכן אמר פרעה על יוסף (בראשית מא, מד): וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

לא מיד הפך ירבעם למלך בעצמו, אך מסופר שכאשר יָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלִָם, וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ, וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה. וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּקְרָעֶהָ שְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים. וַיֹּאמֶר לְיָרָבְעָם: קַח לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים, כִּי כֹה אָמַר ה’ אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה, וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים. אמנם, לא היה זה בימי שלמה, אלא בימי בנו.

מסופר, שכאשר בנו של שלמה הלך לשכם, כִּי שְׁכֶם בָּא כָל יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וְהוּא עוֹדֶנּוּ בְמִצְרַיִם, אֲשֶׁר בָּרַח מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, וַיֵּשֶׁב יָרָבְעָם בְּמִצְרָיִם. וַיִּשְׁלְחוּ, וַיִּקְרְאוּ לוֹ (ויבאו )[וַיָּבֹא] יָרָבְעָם וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל, וַיְדַבְּרוּ אֶל רְחַבְעָם לֵאמֹר: אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ, וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ. לאחר שלשה ימים בהם התייעץ רחבעם עם הזקנים ועם הילדים, הוא השיב לעם כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר: אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם, אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים. והנביא מעיר: וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם, כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵעִם ה’ לְמַעַן הָקִים אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט. מכיוון שכך, כל ישראל שלחו לקרוא לירבעם, וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, לֹא הָיָה אַחֲרֵי בֵית דָּוִד זוּלָתִי שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ.

מה עשה ירבעם? כתוב: וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם וַיֵּשֶׁב בָּהּ, וַיֵּצֵא מִשָּׁם וַיִּבֶן אֶת פְּנוּאֵל. בשלב מסויים נולדה לו בעיה, וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ: עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד. אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה’ בִּירוּשָׁלִַם, וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם, אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה. וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ, וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם, הִנֵּה אֱ-לֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל, וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן.

כאן החלה עבודת העגלים, שהיא חזרה על חטא העגל, עליו אמרו בני ישראל: אֵלֶּה אֱ-לֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות לב, ח). לא היתה זו עבודה זרה של ממש, שכן הם הכירו בה’ שהעלה אותם ממצרים, אלא שלקחו את השור שבמרכבה, הכרוב, והפכו אותו לעיקרי.

וכך כתב הרמב”ן (שמות לב, א): “והכוונה לאהרן היתה, מפני שישראל היו במדבר חורב שממה והחרבן, ושממות עולם יבואו מן הצפון כדכתיב (ירמיהו א, יד) מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ, שאין הכוונה במלך בבל בלבד כאשר יראה בנגלה מן הכתוב, אבל כי מן השמאל תבא מדת הדין לעולם להשיב על כל יושבי הארץ כרעתם. והנה, במעשה המרכבה אמר פני שור מהשמאל לארבעתם (יחזקאל א, י), ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החרבן כי שם כחו הגדול, ובהיותם עובדים שם לא-ל, יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה, וזהו שאמר: חג לה’ מחר, שיהיו העבודות והזבחים לשם המיוחד, להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם יכונו אל ענינה. ורבותינו למדו אותנו הענין הזה, והם שגלו סודו, אמרו: … ושומטין אחד מטטראמולין שלי, שכתוב (יחזקאל א, י) ופני שור מהשמאל ומכעיסין אותי בו…”.

מעתה, ניתן להבין יותר את הקריאה במזמור שלנו: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ, וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן. אַל תָּרִימוּ לַמָּרוֹם קַרְנְכֶם, תְּדַבְּרוּ בְצַוָּאר עָתָק. על דוד נאמר (שמו”א טז, יג): וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, וַתִּצְלַח רוּחַ ה’ אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה. גם על שלמה נאמר (מל”א א, לט): וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה, וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. הרשעים שמרימים את קרנם מביאים מישהו אחר למלוך – את ירבעם. נראה, כי גם לא לחנם ישנו כאן דיבור בצואר עתק, שכן על יוסף נאמר כאשר היה משנה למלך: וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ, והממונה על סבל בית יוסף – ירבעם, דבר בצואר עתק.

ניתן להציע פירוש גם לפסוק נוסף במזמור שלנו: כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב וְלֹא מִמִּדְבַּר הָרִים. נזכרו כאן שלשה מתוך ארבעה כיוונים – מוצא (מזרח), מערב, מדבר (דרום), והפסוק מציין, שהָרִים – הרמת היד במלך, לא באה משלשת הכיוונים הללו, אלא מהצפון – משכם, ממלכת ישראל. פני השור שמהשמאל.

›››

במסכת ראש השנה (כו, א) כתוב במשנה: “כל השופרות כשרים, חוץ משל פרה מפני שהוא קרן”. באיזה מובן קרן של פרה היא קרן? בגמרא ניתנו לכך כמה הסברים, ועולא מפרש, שהטעם לכך הוא שאין קטיגור נעשה סניגור, כלומר: אם נתקע בשופר של פרה, יעלה זכרון חטא העגל לפני ה’. ועל אף שתקיעת שופר איננה בקודש הקדשים, ומדוע אנו אומרים שהתקיעה מעוררת את הקטרוג? כיון שהשופר לזכרון הוא – כאילו התקיעה היא בפנים, ואין קטיגור נעשה סנגור.

נראה, כי במזמור שלנו מרמזת הקרן גם כן לחטא העגל ולחטאת ירבעים בעגלים. הרמת הקרן היא הרמת הזיכרון של החטא, ולפיכך אומר ה’ לרשעים: אַל תָּרִימוּ קָרֶן.

›››

כאשר אנו מפרשים את המזמור על ירבעם ופיצול ממלכת ישראל, נראה שיש לנו גם מובן חדש למה שכתוב בפתיחה: כִּי אֶקַּח מוֹעֵד, אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט. המובן הפשוט הוא, שבזמן הנכון ישפוט ה’ את הרשעים ביושר, אך נראה שהלשון אֶקַּח מוֹעֵד מחזירה אותנו גם למועדים האמיתיים, שנזכרו בתורה. ביטוי זה בא נגד המועד החדש שהמציא ירבעם, כמו שכתוב (מל”א יב, לב-לג): וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה, וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ … אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא (מלבד) מִלִּבּוֹ, וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר.

נראה, כי התיקון למועד בחודש אשר בדא מלבו, הגיע עשרות שנים לאחר מכן, בזמן מלכות חזקיה. וכך נאמר כאשר טהרו את בית ה’ (דה”ב כט, כז-ל): וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה לְהַמִּזְבֵּחַ, וּבְעֵת הֵחֵל הָעוֹלָה הֵחֵל שִׁיר ה’ וְהַחֲצֹצְרוֹת, וְעַל יְדֵי כְּלֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. וְכָל הַקָּהָל מִשְׁתַּחֲוִים וְהַשִּׁיר מְשׁוֹרֵר וְהַחֲצֹצְרוֹת (מחצצרים) מַחְצְרִים הַכֹּל עַד לִכְלוֹת הָעֹלָה. וּכְכַלּוֹת לְהַעֲלוֹת, כָּרְעוּ הַמֶּלֶךְ וְכָל הַנִּמְצְאִים אִתּוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ. וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לַלְוִיִּם, לְהַלֵּל לַה’ בְּדִבְרֵי דָוִיד וְאָסָף הַחֹזֶה, וַיְהַלְלוּ עַד לְשִׂמְחָה וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ. נראה, כי לא לחינם מכונה כאן אסף כחוזה, וכאשר הללו את ה’ במזמור שלנו, התעורר אצל חזקיהו המלך הרצון לחגוג מועד מיוחד, וכך מסופר (מל”ב ל, א-כא):

וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, וְגַם אִגְּרוֹת כָּתַב עַל אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, לָבוֹא לְבֵית ה’ בִּירוּשָׁלִָם, לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה’ אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל הַקָּהָל בִּירוּשָׁלִָם, לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי. כִּי לֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂתוֹ בָּעֵת הַהִיא, כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי, וְהָעָם לֹא נֶאֶסְפוּ לִירוּשָׁלִָם. וַיִּישַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וּבְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל … וַיֵּאָסְפוּ יְרוּשָׁלִַם עַם רָב לַעֲשׂוֹת אֶת חַג הַמַּצּוֹת בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי קָהָל לָרֹב מְאֹד … וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים בִּירוּשָׁלִַם אֶת חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה וּמְהַלְלִים לַה’ יוֹם בְּיוֹם, הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים בִּכְלֵי עֹז לַה’.

אם כן, חזקיהו המלך עשה גם הוא מועד חדש – בחמשה עשר לחודש השני, במשך שבעה ימים, והיה בזה תיקון למועד של ירבעם – בחמשה עשר לחודש השמיני. זהו מועד שה’ לקח, וה’ שפט במישרים.