מול הכותרת: מִזְמוֹר לְאָסָף, עולות שתי שאלות פשוטות בקריאת המזמור: (א) רוב המזמור הוא “קינה” על הגויים שבאו לירושלים, וכיצד ניתן לכנותו “מזמור”? ובלשון רש”י (קידושין לא, ב): “מזמור לאסף א-להים באו גוים בנחלתך וגו’, קינה לאסף מיבעי ליה!”. (ב) מה הקשר בין אסף לחורבן ירושלים? והרי הוא היה מהמשוררים אצל דוד המלך (דבה”א טז, ז), וראה את בניין המקדש (דבה”א כה, ב) ולא את חורבנו!

נראה, כי המזמור של אסף בא לידי ביטוי בסופו של המזמור: וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ, נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם, לְדֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ. מזמור זה הוא מזמור נכון גם לעתיד. אין זו הודיה חד פעמית, אלא הודיה לְעוֹלָם, ואין זו תהילה של דור אחד, אלא גם תהילה של דור נוסף. ההודיה והתהילה במזמור אינן רק של דור הבניין, אלא גם של דור החורבן – וגם כאשר קשה מאוד, אנחנו נודה ונהלל.

שני חלקים במזמור שלנו:

החלק הראשון (א-ז. 65 מילים) מתאר את החורבן: אֱ-לֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ, טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ, שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים. נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם, בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ. שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאֵין קוֹבֵר. הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ, לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ. ונוספת לתיאור זה הזעקה: עַד מָה ה’ תֶּאֱנַף לָנֶצַח, תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ קִנְאָתֶךָ. שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ, וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ.

החלק השני (ח-יג. 65 מילים) הוא הבקשה לעזרה והצלה ולנקמה בגויים: אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנֹת רִאשֹׁנִים, מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד. עָזְרֵנוּ אֱ-לֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ, וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ. לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱ-לֹהֵיהֶם, יִוָּדַע (בגיים)בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ. תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר, כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָה. וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם, חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲ-דֹנָי. סיומו של המזמור מחזיר אותנו להודיה ותהילה: וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם לְדֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ.

מתי זקוקים למזמור זה? מתי שרואים את החורבן, וכאשר השכנים מחרפים את ה’.

ואכן, שימוש במזמור זה נעשה בימי חזקיהו המלך, אז הוא ביקש מבני אסף לשיר משירי אסף (דה”ב כט, ל): וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לַלְוִיִּם: לְהַלֵּל לַה’ בְּדִבְרֵי דָוִיד וְאָסָף הַחֹזֶה, וַיְהַלְלוּ עַד לְשִׂמְחָה וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ. נראה, כי בימי חזקיהו נעשה פעמיים שימוש במזמור נבואי זה.

בתחילת מלכותו הוא קרא ללוויים (דה”ב כט, ה-יא): וַיֹּאמֶר לָהֶם: שְׁמָעוּנִי הַלְוִיִּם, עַתָּה הִתְקַדְּשׁוּ וְקַדְּשׁוּ אֶת בֵּית ה’ אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם, וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנִּדָּה מִן הַקֹּדֶשׁ. כִּי מָעֲלוּ אֲבֹתֵינוּ, וְעָשׂוּ הָרַע בְּעֵינֵי ה’ אֱ-לֹהֵינוּ, וַיַּעַזְבֻהוּ וַיַּסֵּבּוּ פְנֵיהֶם מִמִּשְׁכַּן ה’ וַיִּתְּנוּ עֹרֶף. גַּם סָגְרוּ דַּלְתוֹת הָאוּלָם, וַיְכַבּוּ אֶת הַנֵּרוֹת, וּקְטֹרֶת לֹא הִקְטִירוּ, וְעֹלָה לֹא הֶעֱלוּ בַקֹּדֶשׁ לֵא-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְהִי קֶצֶף ה’ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ͏ִם, וַיִּתְּנֵם [לְזַעֲוָה](לזועה) לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה, כַּאֲשֶׁר אַתֶּם רֹאִים בְּעֵינֵיכֶם. וְהִנֵּה נָפְלוּ אֲבוֹתֵינוּ בֶּחָרֶב, וּבָנֵינוּ וּבְנוֹתֵינוּ וְנָשֵׁינוּ בַּשְּׁבִי עַל זֹאת. עַתָּה עִם לְבָבִי לִכְרוֹת בְּרִית לַה’ אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָשֹׁב מִמֶּנּוּ חֲרוֹן אַפּוֹ. בָּנַי, עַתָּה אַל תִּשָּׁלוּ, כִּי בָכֶם בָּחַר ה’ לַעֲמֹד לְפָנָיו לְשָׁרְתוֹ, וְלִהְיוֹת לוֹ מְשָׁרְתִים וּמַקְטִרִים. בין הלוויים ששמעו את דברי חזקיהו היו: וּמִן בְּנֵי אָסָף זְכַרְיָהוּ וּמַתַּנְיָהוּ. ועל הלוויים נאמר שם: וַיַּאַסְפוּ אֶת אֲחֵיהֶם וַיִּתְקַדְּשׁוּ, וַיָּבֹאוּ כְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בְּדִבְרֵי ה’, לְטַהֵר בֵּית ה’. לא לחינם נתבקשו בשעת טיהור המקדש לשיר משירי אסף, שכן נתקיים מה שנאמר במזמור שלנו: אֱ-לֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ, טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ, שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים. נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ. שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאֵין קוֹבֵר.

כמו כן, בימי חזקיהו התרחש נס, ובמקום בו: הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ, לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ, התקיימה הקריאה: עַד מָה ה’ תֶּאֱנַף לָנֶצַח, תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ קִנְאָתֶךָ. שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ, וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ וגו’. לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱ-לֹהֵיהֶם, יִוָּדַע (בגיים)בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ. תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר, כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָה. וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם, חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲ-דֹנָי.

מסופר על יואח בן אסף שיצא מטעמו של חזקיהו כדי לשוחח עם רבשקה, השליח של מלך אשור (מל”ב יח, יט-לז): וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה: אִמְרוּ נָא אֶל חִזְקִיָּהוּ, כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר, מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ? וגו’ וְכִי תֹאמְרוּן אֵלַי: אֶל ה’ אֱ-לֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ, הֲלוֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו, וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלַ͏ִם: לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ בִּירוּשָׁלָ͏ִם. וגו’ וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ כִּי יַסִּית אֶתְכֶם לֵאמֹר: ה’ יַצִּילֵנוּ. הַהַצֵּל הִצִּילוּ אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אִישׁ אֶת אַרְצוֹ מִיַּד מֶלֶךְ אַשּׁוּר. אַיֵּה אֱלֹהֵי חֲמָת וְאַרְפָּד, אַיֵּה אֱלֹהֵי סְפַרְוַיִם הֵנַע וְעִוָּה, כִּי הִצִּילוּ אֶת שֹׁמְרוֹן מִיָּדִי. מִי בְּכׇל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי, כִּי יַצִּיל ה’ אֶת יְרוּשָׁלַ͏ִם מִיָּדִי? וגו’ וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּה אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר אֶל חִזְקִיָּהוּ קְרוּעֵי בְגָדִים, וַיַּגִּדוּ לוֹ דִּבְרֵי רַבְשָׁקֵה.

חזקיהו ששמע את דברי החרפה הללו קרע את בגדיו, וכך מסופר (דה”ב יט, א-ה): וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּתְכַּס בַּשָּׂק וַיָּבֹא בֵּית ה’. וַיִּשְׁלַח אֶת אֶלְיָקִים אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְאֵת זִקְנֵי הַכֹּהֲנִים מִתְכַּסִּים בַּשַּׂקִּים אֶל יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא בֶּן אָמוֹץ. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ, יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה. אוּלַי יִשְׁמַע ה’ אֱ-לֹהֶיךָ אֵת כׇּל דִּבְרֵי רַבְשָׁקֵה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֲדֹנָיו לְחָרֵף אֱ-לֹהִים חַי, וְהוֹכִיחַ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַע ה’ אֱ-לֹהֶיךָ וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה בְּעַד הַשְּׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה.

כמענה לבקשת חזקיהו ענה ישעיהו: כֹּה תֹאמְרוּן אֶל אֲדֹנֵיכֶם: כֹּה אָמַר ה’, אַל תִּירָא מִפְּנֵי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ, אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֹתִי. הִנְנִי נֹתֵן בּוֹ רוּחַ וְשָׁמַע שְׁמוּעָה וְשָׁב לְאַרְצוֹ, וְהִפַּלְתִּיו בַּחֶרֶב בְּאַרְצוֹ. ואולם, חרפות רבשקה לא הסתיימו, וכך הוא אמר: כֹּה תֹאמְרוּן אֶל חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר, אַל יַשִּׁאֲךָ אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בּוֹ לֵאמֹר, לֹא תִנָּתֵן יְרוּשָׁלַ͏ִם בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר. הִנֵּה אַתָּה שָׁמַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר לְכׇל הָאֲרָצוֹת לְהַחֲרִימָם, וְאַתָּה תִּנָּצֵל?! הַהִצִּילוּ אֹתָם אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שִׁחֲתוּ אֲבוֹתַי, אֶת גּוֹזָן וְאֶת חָרָן וְרֶצֶף וּבְנֵי עֶדֶן אֲשֶׁר בִּתְלַאשָּׂר. אַיּוֹ מֶלֶךְ חֲמָת וּמֶלֶךְ אַרְפָּד וּמֶלֶךְ לָעִיר סְפַרְוָיִם הֵנַע וְעִוָּה. כאשר שמע חזקיהו את החירופים הללו, נאמר: (מל”ב יט, יד-): וַיִּקַּח חִזְקִיָּהוּ אֶת הַסְּפָרִים מִיַּד הַמַּלְאָכִים וַיִּקְרָאֵם, וַיַּעַל בֵּית ה’, וַיִּפְרְשֵׂהוּ חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי ה’. וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי ה’ וַיֹּאמַר: ה’ אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים, אַתָּה הוּא הָאֱ-לֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. הַטֵּה ה’ אׇזְנְךָ וּשְׁמָע, פְּקַח ה’ עֵינֶיךָ וּרְאֵה, וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי סַנְחֵרִיב אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ לְחָרֵף אֱ-לֹהִים חָי. אׇמְנָם ה’ הֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר אֶת הַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצָם. וְנָתְנוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם בָּאֵשׁ, כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה כִּי אִם מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן וַיְאַבְּדוּם. וְעַתָּה ה’ אֱ-לֹהֵינוּ, הוֹשִׁיעֵנוּ נָא מִיָּדוֹ, וְיֵדְעוּ כׇּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, כִּי אַתָּה ה’ אֱ-לֹהִים לְבַדֶּךָ.

החרפות של רבשקה מתאימות לדברי המזמור: הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ, לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ וגו’. שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ, וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ וגו’. לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱ-לֹהֵיהֶם, יִוָּדַע (בגיים)בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ. תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר, כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָה. וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם, חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲ-דֹנָי.

ואכן, בשערי ירושלים היה נס גדול עם מחנה אשור שצרו על ירושלים (מל”ב יט, לה): וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה’ וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף, וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים.

>>>

ייתכן, שהעיון במזמור זה נותן פרשנות לאגדה במסכת קידושין (לא, ב): אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כְּגוֹן אֲבִימִי בְּרִי קִיֵּים מִצְוַת כִּיבּוּד. חַמְשָׁה בְּנֵי סְמִיכִי הֲוָה לֵיהּ לַאֲבִימִי בְּחַיֵּי אָבִיו, וְכִי הֲוָה אֲתָא רַבִּי אֲבָהוּ קָרֵי אַבָּבָא, רָהֵיט וְאָזֵיל וּפָתַח לֵיהּ, וְאָמַר: אִין, אִין, עַד דְּמָטֵאי הָתָם. יוֹמָא חַד, אֲמַר לֵיהּ: אַשְׁקְיַין מַיָּא, אַדְּאַיְיתִי לֵיהּ – נַמְנֵם, גָּחֵין קָאֵי עֲלֵיהּ עַד דְּאִיתְּעַר. אִיסְתַּיַּיעָא מִילְּתֵיהּ, וּדְרַשׁ אֲבִימִי: מִזְמוֹר לְאָסָף [תרגום: אמר רבי אבהו: כגון אבימי בני קיים מצות כיבוד. חמישה בנים סמוכים היו לו לאבימי בחיי אביו, וכאשר היה מגיע רבי אבהו וקורא בדלת, רץ (אבימי) והלך ופתח לו, ואמר: כן, כן, עד שיגיע לשם. יום אחד, אמר לו (רבי אבהו): השקיני מים, עד שהביא (אבימי) לו – נמנם (רבי אבהו). גחן, עמד (אבימי) עליו עד שהתעורר. הסתייע הדבר, ודרש אבימי: מזמור לאסף].

רש”י מביא מפרשים, “שמקרא זה לבדו דרש: מזמור לאסף א-להים באו גוים בנחלתך וגו’, קינה לאסף מיבעי ליה?! ודרש כך: שאמר אסף שירה על שכילה הקב”ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו, ומתוך כך הותיר פליטה בישראל, שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד, וכן הוא אומר (איכה ד, יא): כלה ה’ את חמתו ויצת אש בציון”. אמנם, קשה לפירוש זה, מדוע דווקא בזמן כיבוד אביו עלתה לו דרשה זו.

על פי העיון שלנו, ייתכן שסופו של המזמור – שהוא המזמור בפרק זה – האיר לו: לְדֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ. סיפור התהילה וההודיה הוא גם בזמנים קשים, וגם כאשר אביו נרדם, והוא לא יכול לקיים כיבוד אב בצורה פשוטה ולהשקותו – הרי זה חלק ממצות כיבוד אב, והוא נשאר לעמוד עליו עד שיתעורר. בדומה, גם נראה כאילו ה’ ישן, ונראה חורבן העיר בכל מקום, עד שעבדי ה’ וחסידיו מתים – עדיין נודה לך ונספר תהלתך.