במזמור ישנה שבועה של ה’ לדוד וקיום שלה. החלק הראשון (א-ג. 29 מילים) הוא השבועה: נְאֻם ה’ לַאדֹנִי (=לדוד): שֵׁב לִימִינִי, עַד אָשִׁית (=אשים) אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ. כיצד האויבים יפלו תחת דוד? מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח ה’ מִצִּיּוֹן, רְדֵה (=שלוט) בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ. עַמְּךָ נְדָבֹת (=יתנדב) בְּיוֹם חֵילֶךָ (=ביום שתאסוף את החיילים שלך), והאיסוף של כל החיילים יהיה בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ (=ביופי) מֵרֶחֶם מִשְׁחָר (=בחורים) לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ (=ילדים). ואולם, נראה כי היה ערעור על השבועה הזו, וצריך דוד לחזק את עצמו: נִשְׁבַּע ה’ וְלֹא יִנָּחֵם. מעתה,  בא החלק השני של המזמור (ד-ז. 29 מילים) ובו מתקיימת השבועה: אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם, עַל דִּבְרָתִי (=כמו שמסופר על) מַלְכִּיצֶדֶק. אֲ-דֹנָי עַל יְמִינְךָ, מָחַץ (=הכה) בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים. יָדִין (=יעשה משפט) בַּגּוֹיִם, מָלֵא גְוִיּוֹת (=פגרים), מָחַץ רֹאשׁ (=המלך) עַל אֶרֶץ רַבָּה (=רבת עמון). מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה, עַל כֵּן יָרִים רֹאשׁ (=יטול את העטרה של המלך).

מתוארת כאן מלחמה שהיתה על ארץ רבה, הלא היא אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן (שמו”ב י, ב).

בפסוק האחרון במזמור שלנו, מתואר סיום המלחמה. וכך, כאשר יואב בן צרויה שלח מלאכים לדוד (שמו”ב יב, כז) וַיֹּאמֶר: נִלְחַמְתִּי בְרַבָּה, גַּם לָכַדְתִּי אֶת עִיר הַמָּיִם, שזהו: מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה, וביטוי הניצחון של דוד (שם יב, ל): וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ, וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה, וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד, וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא הַרְבֵּה מְאֹד. וזהו סיום המזמור: עַל כֵּן יָרִים רֹאשׁ. ויש להעיר, שהביטוי וְהָרִים הָעֲטָרָה (יחזקאל כא, לא), מסמל את סיום השלטון, וכאן נגמר שלטונו של מלך בני עמון בהסרת העטרה.

עכשיו עלינו להבין את הפסוק הקודם: אֲ-דֹנָי עַל יְמִינְךָ, מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים. מהו “יום אפו”? ומיהם המלכים שה’ מחץ כאשר הוא היה על ימינו של דוד? גם הפסוק קודם לכן זקוק להסבר: נִשְׁבַּע ה’ וְלֹא יִנָּחֵם, אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם, עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק. מדוע יכולים היינו לחשוב שה’ ינחם על שבועתו? מתי דוד הפך להיות “כהן”? ומדוע באה השוואתו ל”מלכיצדק”?

עיון במלחמת דוד בבני עמון יכול להוביל לפתרון השאלות.

לאחר שדוד הכה את פלישתים, ומואב, והדדעזר מלך רחוב, וארם, ואדום, הביא דוד את השלל לירושלים, והקדיש אותו לה’, וכך נאמר (שמו”ב ח, יא-יח): גַּם אֹתָם הִקְדִּישׁ הַמֶּלֶךְ דָּוִד לַה’ עִם הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ מִכָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר כִּבֵּשׁ. מֵאֲרָם וּמִמּוֹאָב וּמִבְּנֵי עַמּוֹן וּמִפְּלִשְׁתִּים וּמֵעֲמָלֵק וּמִשְּׁלַל הֲדַדְעֶזֶר בֶּן רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה … וַיּוֹשַׁע ה’ אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ. וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ. וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה עַל הַצָּבָא … וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ. מתאים לומר, שבאותו זמן ניתן היה להגדיר את דוד על שם מלכה הראשון של ירושלים – מַלְכִּיצֶדֶק, המלך שעושה משפט וצדקה בירושלים. כאן נאמר גם שבני דוד היו כהנים, וכמו שנתפרש בדבה”א יח, יז: וּבְנֵי דָוִיד הָרִאשֹׁנִים לְיַד הַמֶּלֶךְ.

על אף שמסופר על המלחמה בכל הגויים מסביב, על מלחמה עם בני עמון לא מסופר עדיין. מדוע? מסופר, שכאשר מת מלך בני עמון, ומלך חנון בנו תחתיו, אמר דוד: אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם חָנוּן בֶּן נָחָשׁ, כַּאֱשֶׁר עָשָׂה אָבִיו עִמָּדִי חֶסֶד. אם כן, נראה שדוד חש הכרת הטוב כלפי נחש מלך בני עמון, שעשה עמו חסד, ולפיכך הוא לא נלחם נגדו. ואולם, שרי בני עמון אמרו לחנון: הַמְכַבֵּד דָּוִד אֶת אָבִיךָ בְּעֵינֶיךָ, כִּי שָׁלַח לְךָ מְנַחֲמִים? הֲלוֹא בַּעֲבוּר חֲקוֹר אֶת הָעִיר וּלְרַגְּלָהּ וּלְהָפְכָהּ שָׁלַח דָּוִד אֶת עֲבָדָיו אֵלֶיךָ! כתוצאה מדבריהם מסופר: וַיִּקַּח חָנוּן אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיְגַלַּח אֶת חֲצִי זְקָנָם, וַיִּכְרֹת אֶת מַדְוֵיהֶם בַּחֵצִי עַד שְׁתוֹתֵיהֶם וַיְשַׁלְּחֵם. נראה, כי מאורע זה גרם ליום זה להיות “יום אפו” של דוד, וכך נאמר על בני עמון, שהם ראו כִּי נִבְאֲשׁוּ בְּדָוִד, וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי עַמּוֹן וַיִּשְׂכְּרוּ אֶת אֲרַם בֵּית רְחוֹב וְאֶת אֲרַם צוֹבָא עֶשְׂרִים אֶלֶף רַגְלִי, וְאֶת מֶלֶךְ מַעֲכָה אֶלֶף אִישׁ, וְאִישׁ טוֹב שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ, ואכן, בסופו של קרב: וַיִּרְאוּ כָל הַמְּלָכִים עַבְדֵי הֲדַדְעֶזֶר כִּי נִגְּפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּשְׁלִמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וַיַּעַבְדוּם, וַיִּרְאוּ אֲרָם לְהוֹשִׁיעַ עוֹד אֶת בְּנֵי עַמּוֹן. ומובן, מיהם המלכים שה’ מחץ ביום אפו של דוד.

ואולם, בספר שמואל נאמר מה קרה לאחר שנה (שמו”ב יא, א): וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים, וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה, וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם. מהו “צאת המלאכים”? בדבה”א (כ, א) הפסוק כתוב קצת אחרת: וַיְהִי לְעֵת תְּשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָכִים. והמשמעות היא, שעברה שנה מאז הכה ה’ את המלכים שהיו עם הדדעזר, ולאחר שנה דוד לא יצא ביחד עם יואב לכבוש את בני עמון, והוא סמך על נאום ה’ – שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ, מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח ה’ מִצִּיּוֹן, רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ. דוד ישב בירושלים, בעוד מטה עוזו – יואב וחיל הצבא – נלחמים בבני עמון.

עד כאן, נהג דוד כשורה, אך בפרק הבא מסופר מה היה בהיותו בירושלים (שמו”ב יא, ב-ג) – וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב, וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ, וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג, וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד. וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר: הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי. מעתה, מתגלגל הסיפור על דוד ובת שבע, אשת אוריה החתי, והוא מסתיים בכך שדוד מביא להריגת אוריה בחרב בני עמון, וכפי שאומר לו נתן הנביא: מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה’ לַעֲשׂוֹת הָרַע (בעינו)בְּעֵינַי, אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב, וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה, וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן (שמו”ב יב, ט).

לא מפורש במזמור שלנו שבין נאום ה’ שֵׁב לִימִינִי, ועד מפלת בני עמון, אירע הסיפור של דוד ובת שבע, אך נראה שדוד חשש שמא ה’ ינחם בו משבועתו אחרי החטא, ולכך נאמר: נִשְׁבַּע ה’ וְלֹא יִנָּחֵם.

דוד ביקש לפני נצחונותיו הרבים לבנות את בית המקדש, וה’ אמר לו (שמו”ב ז, יב-יג): כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ, וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ. הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם. דוד ביקש אז (שם, כט): וְעַתָּה הוֹאֵל וּבָרֵךְ אֶת בֵּית עַבְדְּךָ לִהְיוֹת לְעוֹלָם לְפָנֶיךָ, כִּי אַתָּה אֲ-דֹנָי ה’ דִּבַּרְתָּ וּמִבִּרְכָתְךָ יְבֹרַךְ בֵּית עַבְדְּךָ לְעוֹלָם. ואולם, לאחר החטא עם בת שבע, חשש דוד שמא השבועה: אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם לא תתקיים. במזמור שלנו נאמר, שה’ נשבע ולא ינחם, ודוד יהיה הראש עד עולם, אפילו לאחר החטא, הוא יוכל להרים ראש.

ויש להעיר, שנאום ה’ מוגדר במזמור כנאום “לַאדֹנִי”, ומילה זו עמדה במוקד הסיפור בין דוד לאוריה החיתי, וכאשר אמר אוריה לדוד (שמו”ב יא, יא): וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים, ראה בזה דוד מרידה במלכות, שהובילה להריגת אוריה. וכך דורשת הגמרא (שבת נו, א): ואותו הרגת בחרב בני עמון, מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו, מאי טעמא? מורד במלכות הוה, דאמר ליה: ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים.

בזהירות ניתן להוסיף, שהפסוק העמום במזמור שלנו: עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ, בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ מֵרֶחֶם מִשְׁחָר, לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ. רומז על כך שדוד לא יצא מירושלים כדי להילחם בבני עמון, העם יתנדב ביום החיל, מפני שה’ הבטיח לדוד וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, ולפיכך צריך היה דוד להישאר בירושלים כדי שיתקיים: בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ מֵרֶחֶם מִשְׁחָר, וימצא הזרע שיוצא מהרחם. ואכן, דוד שכב עם בת שבע כאשר נאמר עליה (שמו”ב יא, ד) וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ, ונולד להם ילד שעליו חשב דוד לומר: לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ, אך לאחר שאמר לו נתן הנביא את משל כבשת הרש נאמר (שמו”ב יב, טו): וַיִּגֹּף ה’ אֶת הַיֶּלֶד, וצריך היה דוד להתחזק בשבועה שהוא יהיה כהן לעולם, על אף חטאו.