בפתיחת המזמור ישנה בקשה: אֱ־לֹהִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן, וְצִדְקָתְךָ לְבֶן מֶלֶךְ. ולאורך המזמור אנו רואים את התחומים בהם הבקשה מתממשת.

בחלק הראשון של המזמור (ב־יא. 72 מילים) ישנם שבחים של המלך בשני מישורים: (א) המשפט והשלום לכל עם ישראל: יָדִין עַמְּךָ בְצֶדֶק, וַעֲנִיֶּיךָ בְמִשְׁפָּט. יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם, וּגְבָעוֹת בִּצְדָקָה. יִשְׁפֹּט עֲנִיֵּי עָם, יוֹשִׁיעַ לִבְנֵי אֶבְיוֹן, וִידַכֵּא עוֹשֵׁק. יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ, וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים. יֵרֵד כְּמָטָר עַל גֵּז, כִּרְבִיבִים זַרְזִיף אָרֶץ. יִפְרַח בְּיָמָיו צַדִּיק, וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ. (ב) ההשפעה על הגויים: וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם, וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ. לְפָנָיו יִכְרְעוּ צִיִּים, וְאֹיְבָיו עָפָר יְלַחֵכוּ. מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים מִנְחָה יָשִׁיבוּ, מַלְכֵי שְׁבָא וּסְבָא אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ. וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים, כָּל גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ.

בחלק השני של המזמור (יב־יט. 77 מילים) הברכה שמברך ה’ את המלך. וכאן מופיעה קודם כל הסיבה לברכה — הצלת האביונים: כִּי יַצִּיל אֶבְיוֹן מְשַׁוֵּעַ, וְעָנִי וְאֵין עֹזֵר לוֹ. יָחֹס עַל דַּל וְאֶבְיוֹן, וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ. מִתּוֹךְ וּמֵחָמָס יִגְאַל נַפְשָׁם, וְיֵיקַר דָּמָם בְּעֵינָיו. וִיחִי וְיִתֶּן לוֹ מִזְּהַב שְׁבָא. מטעם זה, האביון והעני מתפללים ומברכים את המלך: וְיִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ תָמִיד, כָּל הַיּוֹם יְבָרֲכֶנְהוּ. ואכן, ה’ מביא את השפע לעולם בזכות המלך: יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הָרִים, יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ, וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ. ולא רק לארץ מגיע השפע, אלא לכולם: יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם, לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ (ינין) [יִנּוֹן] שְׁמוֹ, וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ כָּל גּוֹיִם, יְאַשְּׁרוּהוּ.

וכך חותם המזמור: בָּרוּךְ ה’ אֱ־לֹהִים, אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ. וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָם, וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת כֹּל הָאָרֶץ. אָמֵן וְאָמֵן. חתימה זו היא גם חתימה לכל החלק השני של ספר תהילים, ואנו מבינים, שהברכה והשפע באים מתוך כך שה’ הוא מקור הברכות, וכאשר הוא מברך את המלך והעם — כבודו מלא את כל הארץ.

צירוף חמש המילים האחרונות: כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי לחלק הראשון, מאזנת את שני חלקי המזמור — הראשון מתאר את התפילה ואת מעשי המלך, והשני מתאר את קבלת התפילה וברכת ה’ למלך ולעמו.

›››

המזמור פותח בבקשה לה’, ומסיים בברכת ה’, אך תפקידי המלך במזמור נראים תפקידים ארציים בלבד, ואין בהם את תפקיד המלך בקירוב הלב של ישראל לאביהם שבשמים. הערה זו בולטת במיוחד כאשר אנו נזכרים בדמותו של שלמה, עליה נכתב המזמור, שכן הוא בנה את בית המקדש, והתאמץ לקרב אותנו לעבודתו יתברך.

שני הדברים שכתובים על תפקידו של המלך במזמור שלנו, התקיימו בצורה מופלאה בשלמה המלך.

כאשר נראה ה’ אל שלמה בגבעון בחלום הלילה, ואמר לו (מל”א ג, ה): שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ, הצביע שלמה על הטובה שהשפיע ה’ לאביו: אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל, כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ, וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה, וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה. והבקשה בפתיחת המזמור שלנו: אֱ־לֹהִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ, וְצִדְקָתְךָ לְבֶן מֶלֶךְ, היא מעין בקשתו של שלמה מה’: וְעַתָּה ה’ אֱ־לֹהָי, אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת עַבְדְּךָ תַּחַת דָּוִד אָבִי, וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא. וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ, עַם רָב אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ, לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע, כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה.

ואכן, בשלמה המלך התקיים יָדִין עַמְּךָ בְצֶדֶק, וַעֲנִיֶּיךָ בְמִשְׁפָּט, ולאחר המשפט שערך לנשים הזונות כתוב (מל”א ג, כח): וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ, וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ, כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱ־לֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט. בנוסף, מתואר השפע שניתן לעם כולו. וכפי שנאמר במזמור: יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם, וּגְבָעוֹת בִּצְדָקָה, נאמר גם בספר מלכים: יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים, כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב, אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים. וכן: וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע, כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה.

הדבר השני עליו כתוב במזמור, הוא השלטון על העמים האחרים: וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם, וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ. לְפָנָיו יִכְרְעוּ צִיִּים, וְאֹיְבָיו עָפָר יְלַחֵכוּ. מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים מִנְחָה יָשִׁיבוּ, מַלְכֵי שְׁבָא וּסְבָא אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ. וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים, כָּל גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ.

וכך נאמר בספר מלכים (מל”א ד, א): וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת, מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם, מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת שְׁלֹמֹה כָּל יְמֵי חַיָּיו. וכן: כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה, בְּכָל מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר, וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָרָיו מִסָּבִיב. ואף מן העמים שנזכרו בפירוש במזמור, ישנם עמים שנזכרו בספר מלכים: שבא (מל”א י, א) ותרשיש (מל”א י, כב).

דווקא מתוך הדמיון בין המזמור שלנו לימי שלמה, מתחדדת השאלה: מדוע במזמור שלנו לא מופיע כלום על כך שהמלך מקרב את העם לאבינו שבשמים? הרי שלמה הוא זה שבנה את בית המקדש, וכך הוא אמר לחירם מלך צור (מל”א ה, יז): אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי, כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה’ אֱ־לֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ, עַד תֵּת ה’ אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת (רגלו) רַגְלָי. וְעַתָּה, הֵנִיחַ ה’ אֱ־לֹהַי לִי מִסָּבִיב, אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע. וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה’ אֱ־לֹהָי, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר: בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי. באריכות רבה מספר הכתוב על בנין בית המקדש, ועל תפילת שלמה כאשר הוא סיים את הבניה, ומדוע במזמור שלנו לא כתוב על כך שום דבר?

נראה, כי הפתרון לשאלה זו מונח בפעם השניה בה ה’ נראה לשלמה. בפעם הראשונה, הוא נענה לבקשת החכמה שלו, אך בפעם השניה מוצב תנאי: וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָיו: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתְךָ וְאֶת תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַי, הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם, וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים. וְאַתָּה, אִם תֵּלֵךְ לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ, בְּתָם לֵבָב וּבְיֹשֶׁר, לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ, חֻקַּי וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמֹר. וַהֲקִמֹתִי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתְּךָ עַל יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל דָּוִד אָבִיךָ לֵאמֹר, לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל. אִם שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם מֵאַחֲרַי, וְלֹא תִשְׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקֹּתַי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם, וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְהִכְרַתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם, וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר הִקְדַּשְׁתִּי לִשְׁמִי אֲשַׁלַּח מֵעַל פָּנָי, וְהָיָה יִשְׂרָאֵל לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכָל הָעַמִּים.

האם התקיים התנאי? האם שלמה הלך לפני ה’ כדוד אביו? נראה בפסוקים, שהתשובה היא שלילית (מל”א יא, א־י): וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וגו’. מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר ה’ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם, אָכֵן יַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם, בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה. וַיְהִי לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיַּטּוּ נָשָׁיו אֶת לִבּוֹ. וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה, נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ה’ אֱ־לֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו. וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים. וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי ה’, וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי ה’ כְּדָוִד אָבִיו. אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם, וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן. וְכֵן עָשָׂה לְכָל נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת, מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּתְאַנַּף ה’ בִּשְׁלֹמֹה, כִּי נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם ה’ אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם. וְצִוָּה אֵלָיו עַל הַדָּבָר הַזֶּה, לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְלֹא שָׁמַר אֵת אֲשֶׁר צִוָּה ה’. וכך מתוארת גם חלוקת הממלכה: יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְעַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִין לִכְמוֹשׁ אֱלֹהֵי מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן, וְלֹא הָלְכוּ בִדְרָכַי לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי וְחֻקֹּתַי וּמִשְׁפָּטַי כְּדָוִד אָבִיו.

במזמור שלנו אין את התיאור של המלך המקרב אותנו לה’, מפני שבזה שלמה נכשל לפי הפסוקים. הוא שפט בצדק, והביא שלום לכל העם, והוא שלט גם על העמים מסביב, אבל על אף שהוא בנה בפועל את בית המקדש, היה זה בנין שלא החזיק, ולא מתואר כאן כל החלק הזה של המלכות.