האם מזמור זה נאמר לאחר החורבן? נזכרים כאן שׁוֹבֵינוּ וְתוֹלָלֵינוּ (=שוללנו, מי שלקח אותנו לשלל), אך לא נזכר כאן בכי על בית המקדש אלא זיכרון של צִיּוֹן. מצד שני, ברור שמדובר על שיר ציון ושיר ה’ שהיה השיר בבית המקדש. אם כן, מתי נאמר המזמור?

נראה, כי במזמור מדובר על רוב הגולים, שהוגלו לבבל עוד לפני שחרב הבית. וכך מסופר (מל”ב כד, י-יד): וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל, הוּא וְאִמּוֹ וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְסָרִיסָיו, וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ. וַיּוֹצֵא מִשָּׁם אֶת כָּל אוֹצְרוֹת בֵּית ה’ וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וַיְקַצֵּץ אֶת כָּל כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּהֵיכַל ה’, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה’. וְהִגְלָה אֶת כָּל יְרוּשָׁלַ‍ִם, וְאֶת כָּל הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל (עשרה)[עֲשֶׂרֶת] אֲלָפִים גּוֹלֶה, וְכָל הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר, לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם הָאָרֶץ. בתקופה זו, הגיעו הלויים המנגנים והמשוררים לבבל, והיה ברור להם שהם עתידים לחזור מהרה לירושלים – הם לא ישירו את שיר ה’ על אדמת נכר!

באותה תקופה, התחולל מאבק בין נביאי ה’ לנביאי השקר, ובעוד הראשונים התריעו על החורבן המתקרב, נביאי השקר חיזקו את המחשבה שישובו מהגלות ויצטרפו לבית המקדש.

מספר ירמיהו (כח, א-יז): וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה (בשנת)[בַּשָּׁנָה] הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן בְּבֵית ה’ לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה’ צְבָ-אוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל. בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה’ אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל. וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם ה’, כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל. וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וּלְעֵינֵי כָל הָעָם הָעֹמְדִים בְּבֵית ה’. וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא: אָמֵן, כֵּן יַעֲשֶׂה ה’. יָקֵם ה’ אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית ה’ וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם. הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר. הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם, בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה’ בֶּאֱמֶת. וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ. וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל הָעָם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה’: כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם. וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ. וַיְהִי דְבַר ה’ אֶל יִרְמְיָה אַחֲרֵי שְׁבוֹר חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא לֵאמֹר: הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חֲנַנְיָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה’: מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ, וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל. כִּי כֹה אָמַר ה’ צְבָ-אוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, לַעֲבֹד אֶת נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, וַעֲבָדֻהוּ וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ. וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא: שְׁמַע נָא חֲנַנְיָה, לֹא שְׁלָחֲךָ ה’, וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר. לָכֵן כֹּה אָמַר ה’: הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת, כִּי סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל ה’. וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.

ירמיהו פנה אל האנשים בגולה וכתב להם מכתב (כט, א-ז): וְאֵלֶּה דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר שָׁלַח יִרְמְיָה הַנָּבִיא מִירוּשָׁלָ‍ִם אֶל יֶתֶר זִקְנֵי הַגּוֹלָה וְאֶל הַכֹּהֲנִים וְאֶל הַנְּבִיאִים וְאֶל כָּל הָעָם אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מִירוּשָׁלַ‍ִם בָּבֶלָה וגו’: כֹּה אָמַר ה’ צְבָ-אוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁלַ‍ִם בָּבֶלָה. בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ, וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָן. קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים, וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים, וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת, וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ. וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה, וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל ה’, כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם.

במכתבו מתאר ירמיהו את אריכות הגלות, ואת העובדה שהרבה שנים הם עוד יהיו שם, אך הוא מוסיף הערה נוספת: וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה, וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל ה’, כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם. הרב ראובן מרגליות העיר, שפעמים רבות במקרא ישנה אות בסוף מילה, שחלה גם על המילה הבאה, וכך הוא הציע לקרוא כאן: אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם (מִ)שָׁמָּה. כלומר, נבוכדנצר הגלה מירושלים את העם, והם לדרוש את שלום העיר שממנה הם הוגלו.

אם זהו פשט דברי ירמיהו במכתבו, נראה כי המזמור שלנו הוא קיום המכתב. מחד, מתוארת הגלות המרה, ומאידך זיכרון העיר ירושלים שהם יצאו משמה.

בחלק הראשון של המזמור (א-ד. 35 מילים) מתוארת תחילת הגלות, כאשר הגיעו לפרת ולחידקל, נהרות בבל: עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל, שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. עַל עֲרָבִים (=ערבות) בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ. ומוסיפים הגולים ומספרים: כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר, וְתוֹלָלֵינוּ (=שוללינו) שִׂמְחָה, שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן. אבל אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה’ עַל אַדְמַת נֵכָר?!

החלק השני של המזמור (ז-ט. 30 מילים) הוא על זכרון ירושלים. ה’ יזכור לבני אדום את יום חורבן ירושלים, וישלם לבת בבל את גמולה: זְכֹר ה’ לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם (חורבן) יְרוּשָׁלִָם, הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ. בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה, אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ. אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז, וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע. נראה, כי לחלק זה, יש לצרף פסוק נוסף, בו האדם נשבע: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם -תִּשְׁכַּח יְמִינִי. אם האדם לא ישכח את ירושלים, ה’ יזכור את יום חורבן ירושלים. כאשר מצרפים פסוק זה לחלק השני – מתאזנים שני החלקים במזמור, ובשניהם יש ארבעה פסוקים ו-35 מילים.

ומעניין, שבחלק הראשון אנו אבלים מתוך שאנו זוכרים את העיר משם יצאנו – צִיּוֹן. פעמיים אנו מזכירים שם זה של העיר. בחלק השני נשבעים אנו שלא לשכוח את יְרוּשָׁלִָם, וגם זמן החורבן  נקרא יוֹם יְרוּשָׁלִָם. ציון זהו סימן, ואילו ירושלים היא עיר הצדק, שמלכה הוא מלכיצדק ואדוניצדק, וכאשר אנו זוכרים את העיר, ה’ יזכור גם את המחריבים אותה.

במרכז המזמור עומד המשורר לא רק על כך שהוא לא ישכח את ירושלים, אלא שהוא יזכור אותה באופן פעיל ויעלה אותה על ראש שמחתו: תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.