המזמור פותח: מַשְׂכִּיל, לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי. ונראה, שיש בו שני מזמורים – האחד הוא של איתן האזרחי, והשני הוא משכיל על גביו.

מיהו איתן האזרחי? נאמר בפסוק (מל”א ה, א-יא): וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכׇל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם … וַיִּתֵּן אֱ-לֹהִים חׇכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד, וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם. וַתֵּרֶב חׇכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחׇכְמַת כׇּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חׇכְמַת מִצְרָיִם. וַיֶּחְכַּם מִכׇּל הָאָדָם – מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי, וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל, וַיְהִי שְׁמוֹ בְכׇל הַגּוֹיִם סָבִיב.

אם כן, איתן האזרחי הוא איש חכם שהיה בימי דוד, ושלמה בחכמתו עלה עליו. מתאים לומר, שהמזמור של איתן האזרחי הוא מזמור שבח על בחירת דוד והברית עמו. זהו המזמור הראשון (פסוקים ב-לח).

הפתיח של מזמור זה כולל ארבעה פסוקים (ב-ה), שני פסוקים בהם המשורר מהלל את ה’: חַסְדֵי ה’ עוֹלָם (=לעולם) אָשִׁירָה, לְדֹר וָדֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי. כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה, שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם. ושני פסוקים בהם מודיע ה’ על כריתת הברית עם דוד: כָּרַתִּי בְרִית לִבְחִירִי, נִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד עַבְדִּי. עַד עוֹלָם אָכִין זַרְעֶךָ, וּבָנִיתִי לְדֹר וָדוֹר כִּסְאֲךָ. סֶלָה.

גם במזמור עצמו יש שני חלקים: בחלק הראשון (ו-יט. 111 מילים) משבח איתן האזרחי את ה’: וְיוֹדוּ שָׁמַיִם פִּלְאֲךָ ה’, אַף (=יודו על) אֱמוּנָתְךָ בִּקְהַל קְדֹשִׁים. כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לה’, יִדְמֶה לַה’ בִּבְנֵי אֵלִים. אֵ-ל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה (=רבים), וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו. ופונה אליו בהתפעלות: ה’ אֱ-לֹהֵי צְבָ-אוֹת, מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָ-הּ, וֶאֱמוּנָתְךָ סְבִיבוֹתֶיךָ. אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם, בְּשׂוֹא (=בגובה) גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם (=תשקיט אותם). אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל (=כהרוג) רָהַב (=שר הים), בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ. לְךָ שָׁמַיִם אַף לְךָ אָרֶץ, תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם. צָפוֹן וְיָמִין (=ודרום) אַתָּה בְרָאתָם, תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ. לְךָ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה, תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ. צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ, חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ. לאחר השבח של ה’, ממשיך איתן האזרחי בשבח המשבחים אותו: אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, ה’ בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן. בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם, וּבְצִדְקָתְךָ יָרוּמוּ. כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה, וּבִרְצֹנְךָ (תרים)[תָּרוּם] קַרְנֵנוּ (=אנו מנצחים). כִּי לַה’ (=נכון לקרוא:) מָגִנֵּנוּ, וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל (=נכון לקרוא:) מַלְכֵּנוּ.

במוקד המזמור (כ) הנבואות שבהן ה’ אמר להמליך מלך: אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ (=שמואל הנביא, וגד החוזה), וַתֹּאמֶר: שִׁוִּיתִי עֵזֶר (=מישהו שיעזור) עַל גִּבּוֹר (=שאול המלך) הֲרִימוֹתִי, בָחוּר מֵעָם (=הנבחר מהעם). על שאול המלך נאמר (שמו”א ט, א-ב): וַיְהִי אִישׁ [מִבִּנְיָמִין] (מבן ימין) וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל בֶּן צְרוֹר בֶּן בְּכוֹרַת בֶּן אֲפִיחַ בֶּן אִישׁ יְמִינִי גִּבּוֹר חָיִל. וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל, בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ, מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכׇּל הָעָם. וכאשר מת שאול קונן דוד עליו ועל יהונתן בנו (שמו”ב א, יט): הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל, עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים. לפיכך, נראה שפסוק זה מדבר על שאול המלך כמלך הראשון, והנבואה הנוספת היא להביא “עזר”, כמו שכתוב על יהודה (דברים לג, ז): וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה, ודוד נבחר ‘לעזור’ לשאול ולמלוך לאחר מכן על העם.

החלק השני של המזמור (כא-לח. 115 מילים. מספר המילים שווה 129 בשני החלקים אם מחברים את שני חלקי הפתיח לשני חלקי המזמור) הוא על מלכות דוד: מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו. ומבטיח ה’: אֲשֶׁר יָדִי תִּכּוֹן (=תהיה מוכנה להיות) עִמּוֹ, אַף זְרוֹעִי תְאַמְּצֶנּוּ. לֹא יַשִּׁא (=יפגע) אוֹיֵב בּוֹ, וּבֶן עַוְלָה לֹא יְעַנֶּנּוּ. וְכַתּוֹתִי מִפָּנָיו צָרָיו, וּמְשַׂנְאָיו אֶגּוֹף. וֶאֶמוּנָתִי וְחַסְדִּי עִמּוֹ, וּבִשְׁמִי תָּרוּם קַרְנוֹ. וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדוֹ (=שליטתו), וּבַנְּהָרוֹת יְמִינוֹ. הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה, אֵ-לִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי. אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ, עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ. כאן מבטיח ה’ שתמיד הוא יהיה נאמן לברית עם דוד וזרעו: לְעוֹלָם (אשמור)[אֶשְׁמָר] לוֹ חַסְדִּי, וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ. וְשַׂמְתִּי לָעַד זַרְעוֹ, וְכִסְאוֹ כִּימֵי שָׁמָיִם (=לעולם). ומה יקרה אם זרעו של דוד יעזוב את התורה: אִם יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי, וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן. אִם חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ, וּמִצְו‍ֹתַי לֹא יִשְׁמֹרוּ – וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם, וּבִנְגָעִים עֲו‍ֹנָם. וְחַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ, וְלֹא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי. לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי, וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה. אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי, אִם לְדָוִד אֲכַזֵּב: זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה, וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי. כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם, וְעֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן. סֶלָה. כלומר, גם כאשר לא יקיימו את התורה – מבטיח ה’ שהוא לא יעזוב את הבטחתו לדוד וזרעו לעולם יהיה.

מהו המקור להבטחה זו? כאשר דוד רצה לבנות את בית המקדש, אמר ה’ בלילה ההוא לנתן הנביא (שמו”ב ז, יב-טז): כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ, וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ. הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי, וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם. אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן, אֲשֶׁר בְּהַעֲוֺתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם. וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ, כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ. וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ, כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם. אם כן, גורל דוד לא יהיה כגורלו של שאול, ועל אף שאת שאול ה’ הסיר מפני דוד, לא יסור חסד ה’ מביתו של דוד.

עברו שנים, ובא משורר ‘משכיל’ על גבי המזמור של איתן האזרחי. איתן האזרחי שיבח את ה’ על הברית שהוא כרת עם דוד ועם זרעו, ואילו המשכיל רואה מולו את זניחת בית דוד: וְאַתָּה זָנַחְתָּ וַתִּמְאָס, הִתְעַבַּרְתָּ (=התנהגת בכעס) עִם מְשִׁיחֶךָ. נֵאַרְתָּה (=הפרת) בְּרִית עַבְדֶּךָ, חִלַּלְתָּ לָאָרֶץ נִזְרוֹ (=כתרו). פָּרַצְתָּ כָל גְּדֵרֹתָיו, שַׂמְתָּ מִבְצָרָיו מְחִתָּה (=להרס). שַׁסֻּהוּ (=בזזוהו) כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ, הָיָה חֶרְפָּה לִשְׁכֵנָיו. הֲרִימוֹתָ יְמִין צָרָיו, הִשְׂמַחְתָּ כָּל אוֹיְבָיו. אַף תָּשִׁיב צוּר (=חוזק) חַרְבּוֹ, וְלֹא הֲקֵימֹתוֹ בַּמִּלְחָמָה. הִשְׁבַּתָּ מִטְּהָרוֹ (=מזוהרו), וְכִסְאוֹ לָאָרֶץ מִגַּרְתָּה (=הפלת). הִקְצַרְתָּ יְמֵי עֲלוּמָיו, הֶעֱטִיתָ עָלָיו בּוּשָׁה. סֶלָה.

לאחר התיאור הקשה של מה שיקרה עם המשיח מבית דוד, שואל המשורר עד מתי יהיה הסתר הפנים: עַד מָה ה’ תִּסָּתֵר לָנֶצַח, תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ חֲמָתֶךָ?! והוא מנמק את בקשתו להקל בייסורים: זְכָר אֲנִי מֶה חָלֶד [=כמה שנים אחיה], עַל מַה שָּׁוְא בָּרָאתָ כָל בְּנֵי אָדָם? מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָּוֶת, יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִיַּד שְׁאוֹל? ולפיכך, פונה הוא לה’ ואומר: אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים אֲ-דֹנָי, נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד בֶּאֱמוּנָתֶךָ. זְכֹר אֲ-דֹנָי חֶרְפַּת עֲבָדֶיךָ, שְׂאֵתִי בְחֵיקִי כָּל רַבִּים עַמִּים. אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ ה’, אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ.

מתי היה הסתר הפנים המדובר? ומתי פנה המשורר אל ה’ בטענה על כך שה’ זנח את המלך מבית דוד? נראה, שמדובר במזמור שלנו על סיומה של מלכות בית דוד לקראת חורבן בית המקדש הראשון.

בספר ירמיהו ישנה תפילה הדומה בלשונה למזמור שלנו, אלא שזו תפילה על כך שה’ עזב את הברית עם כלל ישראל (לב, א-כה): [בַּשָּׁנָה] הָעֲשִׂרִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, הִיא הַשָּׁנָה שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לִנְבוּכַדְרֶאצַּר. וְאָז חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל צָרִים עַל יְרוּשָׁלָ‍ִם וְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא הָיָה כָלוּא בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה אֲשֶׁר בֵּית מֶלֶךְ יְהוּדָה … וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה’ אַחֲרֵי תִתִּי אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה לֵאמֹר: אֲהָהּ אֲ-דֹנָי ה’, הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה לֹא יִפָּלֵא מִמְּךָ כָּל דָּבָר. עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים וּמְשַׁלֵּם עֲו‍ֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם, הָאֵ-ל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר ה’ צְבָ-אוֹת שְׁמוֹ. גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה, אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם, לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו. אֲשֶׁר שַׂמְתָּ אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וּבְיִשְׂרָאֵל וּבָאָדָם, וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה. וַתֹּצֵא אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָא גָּדוֹל. וַתִּתֵּן לָהֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וַיָּבֹאוּ וַיִּרְשׁוּ אֹתָהּ וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלֶךָ, ובתרותך[וּבְתוֹרָתְךָ] לֹא הָלָכוּ, אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתָה לָהֶם לַעֲשׂוֹת לֹא עָשׂוּ, וַתַּקְרֵא אֹתָם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת. הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ, וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַחֶרֶב וְהָרָעָב וְהַדָּבֶר, וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ הָיָה, וְהִנְּךָ רֹאֶה. וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי אֲ-דֹנָי ה’ קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים, וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים.

נראה, כי מעין תשובתו של ה’ בספר ירמיהו, עלינו לענות גם למשורר המזמור שלנו.

ירמיהו קיבל נבואה (לב, לז-מד): וְעַתָּה לָכֵן כֹּה אָמַר ה’ אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִתְּנָה בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר. הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח. וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵא-לֹהִים. וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְדֶרֶךְ אֶחָד לְיִרְאָה אוֹתִי כָּל הַיָּמִים לְטוֹב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא אָשׁוּב מֵאַחֲרֵיהֶם לְהֵיטִיבִי אוֹתָם, וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם לְבִלְתִּי סוּר מֵעָלָי. וְשַׂשְׂתִּי עֲלֵיהֶם לְהֵטִיב אוֹתָם וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת בֶּאֱמֶת בְּכָל לִבִּי וּבְכָל נַפְשִׁי. (ס) כִּי כֹה אָמַר ה’: כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם. וְנִקְנָה הַשָּׂדֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים. שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים, בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם נְאֻם ה’ (פ).

תשובת ה’ היא על הכלל, ומעין תשובה זו יש להשיב גם על מלכות בית דוד שעוד תשוב.