הכותרת: לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל מלמדת על כך, שיש במזמור זה שני מזמורים – אחד מהם של בני קורח, ומזמור נוסף הוא מזמור “משכיל”, כלומר, הם השכילו מזמור נוסף מתוך המזמור.

המזמור הראשון כולל שמונה עשר פסוקים, הנחלקים לשתי מחציות:

החלק הראשון (ב-ט. 67 מילים) מתאר את הניסים שהיו בכניסה לארץ ישראל: אֱ-לֹהִים בְּאׇזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ, אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ, פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם. אַתָּה יָדְךָ גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵם, תָּרַע לְאֻמִּים וַתְּשַׁלְּחֵם. על אף שהם נלחמו – הם ידעו היטב כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ, וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ, כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם. בעבר, התקיים בנו אַתָּה הוּא מַלְכִּי אֱ-לֹהִים, [מ]צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב. בְּךָ צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ, בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ. כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח, וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי. כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵינוּ, וּמְשַׂנְאֵינוּ הֱבִישׁוֹתָ. וממילא, בֵּא-לֹהִים הִלַּלְנוּ כׇל הַיּוֹם, וְשִׁמְךָ לְעוֹלָם נוֹדֶה. כרגיל, המילה סֶלָה מציינת סיום פיסקה, ולאחר מכן מתחיל חלק נוסף של המזמור.

החלק השני (י-יט. 66 מילים) מתאר את הזמן בו ה’ לא יוצא בצבאותינו, ועל אף שהוא מזניח אותנו – איננו שוכחים אותו: אַף זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ, וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ. תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי צָר, וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ. תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל, וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ. תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְלֹא הוֹן, וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם. תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ, לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ. תְּשִׂימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם, מְנוֹד רֹאשׁ בַּלְאֻמִּים. כׇּל הַיּוֹם כְּלִמָּתִי נֶגְדִּי, וּבֹשֶׁת פָּנַי כִּסָּתְנִי. מִקּוֹל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף, מִפְּנֵי אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם. כׇּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ, וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ. לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ, וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ [=רגלינו] מִנִּי אׇרְחֶךָ [=דרכך].

מתי נאמר מזמור זה? ברור שהוא נאמר בתקופה קשה, אך נראה לדייק יותר ולהציע, שבני קרח אמרו את המזמור כאשר חלקים מעם ישראל כבר התחילו לגלות מארץ ישראל. הם מספרים את מה שאבותינו סיפרו לנו על כיבוש הארץ: אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ, פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם. אַתָּה יָדְךָ גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵם, תָּרַע לְאֻמִּים וַתְּשַׁלְּחֵם. המשורר איננו מתחיל ביציאת מצרים או קודם לכן, אלא בכניסה לארץ. ולעומת המלחמות מלאות הניסים שהיו אז, עכשיו התפזרנו בין הגויים: אַף זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ, וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ. תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי צָר, וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ. תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל, וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ.

הביטוי: תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְלֹא הוֹן, וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם בנוי על הפסוק האחרון של התוכחה בפרשת כי תבוא (דברים כח, סח): וֶהֱשִׁיבְךָ ה’ מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ, וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה. ומיד לאחר מכן כתוב: אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב. אם כן, הברית בה לא שקרנו היא הברית הזו. מקבלים אנו את כל התוכחה, ומבינים היטב מדוע הגיעו לנו כל הפורענויות הללו. לפיכך, אין במזמור זה תלונה, ואפילו לא בקשה. זו קבלת הדין והצהרת נאמנות.

המזמור הנוסף, המשכיל, נאמר כבר לאחר החורבן, כאשר ירושלים הפכה להיות מקום תנים, כמו שאמר ירמיהו (ט, י) בנבואה: וְנָתַתִּי אֶת יְרוּשָׁלִַם לְגַלִּים מְעוֹן תַּנִּים, וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מִבְּלִי יוֹשֵׁב. וכך אומרים בני קרח בחלק הראשון (כ-כג. 32 מילים): כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים, וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת. אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱ-לֹהֵינוּ, וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר. הֲלֹא אֱ-לֹהִים יַחֲקׇר זֹאת, כִּי הוּא יֹדֵעַ תַּעֲלֻמוֹת לֵב. כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כׇל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה. עד עתה בני ישראל קבלו עליהם את העונשים המרובים בהבנה. ועכשיו, נגמרו התוכחות, יצאנו לגלות, האם גם הצרות הסתיימו? מסתבר שלא! גם במקום התנים וגם בצלמוות ה’ ממשיך לדכא אותנו ולכסות עלינו. האם עתה אנו מוותרים על הברית והקשר? האם אנו שוכחים את ה’? לא ולא! א-להים חוקר ויודע תעלומות שגם כאשר אנו נהרגים ונחשבים כצאן טבחה – איננו שוכחים את שם ה’. וכך, שנים רבות במהלך הגלות ממשיכים אנו לדבוק בה’.

מעתה, הבקשה בחלק השני של המזמור המשכיל היא בקשה ברורה (כד-כז. 27 מילים): עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲ-דֹנָי, הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח. לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר, תִּשְׁכַּח עׇנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ. כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ, דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ. קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ, וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ. יודעים אנו מדוע ה’ זנח אותנו, ומדוע ה’ ‘ישן’ כביכול ואיננו מושיע אותנו, אך מבקשים אנו שלא תהיה זו שינה לנצח, שה’ לא יסתיר את פניו עוד, ולא ישכח את עניינו ולחצנו.

ה’ העיד בנו (דברים לא, טז-יח): וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא: הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כׇּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים. ועתה, לאחר שהתקיימו כל התוכחות, וה’ הסתיר את פניו מאיתנו, אנו באים לה’ ומבקשים שהוא יעזור לנו. אין זה מפני הטוב שלנו, אלא למען חסדו של ה’. נשארים אנו נאמנים ואיננו משקרים בברית.